בש"פ 8756/11 יותם ביטון נ. מדינת ישראל

בפני ערר לפי סעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב המורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

רקע

1.

נגד העורר (נאשם 3 בכתב האישום) ונגד שני נאשמים נוספים, אביחי שחר ודוד שימול (נאשמים 1 ו-2 בהתאמה בכתב האישום; יכונו להלן: אביחי ו- דוד ), הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביב. במסגרת האישום הראשון בכתב האישום יוחסו לשלושת הנאשמים עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ונשיאה והובלה של נשק. על פי עובדות כתב האישום, השלושה קשרו קשר להוביל מטען של חומר נפץ. בהתאם לכך, נטען בכתב האישום כי בלילה שבין ה-15 ל-16 לספטמבר 2011 הובילו אביחי ודוד מטען של חומר נפץ בעל תכונות מרסקות וראשי גפרור חשמליים שהוטמן באופנוע שבבעלות אביחי. אביחי ודוד רכבו על האופנוע ובו המטען מהרצליה לתל אביב ואילו העורר נסע בסמוך לאופנוע ברכב כשלצידו אדם נוסף. בשלב מסוים נעצר האופנוע לבדיקה במחסום משטרתי. לאחר שאביחי ודוד ירדו ממנו, התפוצץ מטען הנפץ שהיה באופנוע וגרם לפציעתם של אביחי ודוד ושל מתנדב במשטרה. עוד יאמר כי בכתב האישום מפורט אישום נוסף המייחס לאביחי ולדוד עבירה של אחזקת נשק בגין אחזקת משתיק קול בדירה. כן מיוחסת לאביחי עבירה של נהיגה ללא רישיון.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את שלושת הנאשמים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופט מ' יפרח) קבע כי לגבי אביחי והעורר קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישום הראשון ואילו לגבי דוד נקבע כי הראיות להוכחת האישום הראשון אינן ראיות לכאורה מוצקות. במסגרת הדיון, ייחס בית המשפט המחוזי חשיבות רבה לשני תרגילי חקירה שנערכו. התרגיל האחד הינו תיעוד אודיו-וויזואלי של שיחה שנערכה בין אביחי לבין העורר במהלך נסיעתם בניידת המשטרה (להלן: תרגיל הזינזאנה ), והתרגיל השני הינו הכנסת מדובבים לתא המעצר של העורר. מתמלילי תרגיל הזינזאנה הסיק בית המשפט קמא כי אביחי תידרך את העורר למסור בחקירתו גרסה לפיה המטען שהתפוצץ הוטמן באופנוע על ידי אחרים במסגרת ניסיון חיסול כלפיהם, ולא כי מדובר בפיצוץ שאירע עקב "תאונת עבודה" שקרתה לאביחי ולדוד במסגרת הובלת המטען ליעדו. כשנשאל העורר במהלך חקירתו ביום 2/10/11 על התנהגותו בזינזאנה הוא הגיב בשירת שירים או בשתיקה, עניין אשר נמצא על ידי בית המשפט כתומך במסקנה שהוא ידע על המטען שהוטמן באופנוע. גם מההודעות שמסרו המדובבים לגבי הדברים שאמר להם לכאורה העורר בתא המעצר הסיק בית המשפט כי יש להניח שהעורר ידע על קיומו של חומר הנפץ באופנוע. אם כן, בהסתמך על שני תרגילי החקירה הללו ועל ראיות נסיבתיות נוספות דוגמת מחקרי תקשורת שנעשו לגבי הטלפון הסלולארי של העורר, קבע בית המשפט כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית נגד אביחי ונגד העורר להוכחת האישום הראשון. אשר לדוד שלא היה חלק מתרגילי החקירה האמורים, בית המשפט המחוזי קבע כי אין די בראיות הנסיבתיות שהוצגו נגדו כדי לגבש תשתית ראיות לכאורה מוצקות לעבירת קשירת קשר לביצוע פשע ולעבירה של נשיאת נשק והובלתו.

עוד יאמר כי לגבי האישום השני שיוחס לאביחי ולדוד בכתב האישום המתייחס למשתיק קול בו החזיקו לכאורה השניים, בית המשפט המחוזי קבע כי קיימת תשתית "ראיות לכאורה מהותיות ומוצקות" נגד אביחי ודוד ביחס לעבירה זו, המצדיקה את מעצרם עד תום ההליכים. בהמשך, ערר שהגיש דוד על ההחלטה לבית משפט זה התקבל. כבוד השופט ס' ג'ובראן קבע כי הראיות לכאורה הקיימות נגד דוד ביחס לעבירה של אחזקת נשק בלא היתר (בהתייחס כאמור להחזקה שיוחסה לו של משתיק הקול) אינן מהותיות ומוצקות כקביעת בית המשפט המחוזי, ומשכך הורה על בחינת חלופת מעצר לגבי דוד (בש"פ 8028/11 שימול נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 7.11.11)).

3.

בית המשפט המחוזי לאחר שקבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית נגד העורר לפיה קיים בחומרה החקירה הפוטנציאל הראייתי שבסיום המשפט יהיה בכוחו להוכיח אשמת העורר, וכי העבירות ונסיבות ביצוען מקימות עילת מעצר, הורה על הגשת תסקיר מעצר. התסקיר עמד על היותו של העורר בן 24 שנים, אשר לאורך שנות התבגרותו גילה קשיי הסתגלות למסגרות חינוכיות ואחרות. אשר לעברו הפלילי של העורר, צוין כי בעבר נמצא העורר אשם בעבירה של תקיפת שוטר. עניינו הסתיים באי-הרשעה והוא נדון לשירות לתועלת הציבור שאת ביצועו הוא לא השלים. עוד נכתב בתסקיר המעצר כי העורר הוסיף לנהל קשרים עם פורעי חוק. עם זאת, שירות המבחן התרשם שחל שינוי חיובי בתפקודו של העורר וכי המעצר הרתיעו, ומשכך המליץ לשחררו לחלופת מעצר בבית הוריו שנמצאו מפקחים ראויים.

4.

בהחלטתו מיום 13.11.11 הורה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט צ' קאפח) על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט התייחס לתסקיר שירות המבחן שהמליץ, כאמור, על שחרור העורר לחלופת מעצר. מנגד, בחן בית המשפט את הפער עליו עמד שירות המבחן בין אמירותיו של העורר שהוא שב לדרך המוטב לבין קשריו עם גורמים עבריינים, כמו גם את המסוכנות הרבה הנשקפת לשלום הציבור נוכח חומרת העבירות המיוחסות לעורר ואופיו הקטלני של מטען הנפץ. נוכח האמור, קבע בית המשפט כי אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר והורה על מעצרו עד תום ההליכים.

מכאן הערר שבפני המתייחס, כאמור, להחלטה בדבר קיומן של ראיות לכאורה נגד העורר, ולחילופין להחלטה שלא לשחררו לחלופת מעצר כהמלצת שירות המבחן.

טענות הצדדים

5.

בא כוח העורר סבור כי אין די בראיות שבתיק החקירה כדי לבסס תשתית ראייתית נגד העורר, שכן, לדידו, הראיות העומדות נגד העורר אינן מצביעות על מודעות לקיומו של מטען הנפץ באופנוע . הסנגור מפנה להודעות המדובבים ששוחחו עם העורר וכן לדברי העורר במהלך השחזור שנערך לו בזירת האירוע, המלמדים, לשיטתו, על חוסר מודעות כאמור. הוא מטעים כי העורר שמע לראשונה שייתכן שמדובר ב"תאונת עבודה" במהלך החקירה, כך שהדברים שמסר לאביחי בתרגיל הזינזאנה ולמדובבים נשענים, לשיטתו, על מידע שנמסר לעורר בחקירה ולא על ידיעה מוקדמת.

כן נטען כי אין באזהרה שמסר העורר לאביחי ולדוד מפני המחסום המשטרתי כדי להעיד על מודעותו להימצאות מטען חבלה באופנוע, משום שניתן להסביר את האזהרה האמורה בכך שהעורר ניסה להזהיר את אביחי שנהג ללא רישיון נהיגה מפני בדיקת רישיונות.

אשר לשתיקת העורר בחקירה שנזקפה לחובתו על ידי בית המשפט המחוזי, בא כוחו מסביר כי העורר שתק בשל סירובו של חוקר המשטרה לאפשר לו להיוועץ בעורך דינו, ומשכך, לטענת הסנגור, אין לראות בשתיקתו בחקירה חיזוק לתשתית הראייתית הלכאורית כנגדו.

עוד נטען כי החלטתו של בית המשפט המחוזי לוקה בחוסר שוויון בין העורר לבין דוד. לעמדת הסנגור, קביעת בית המשפט המחוזי כי עוצמת הראיות נגד דוד אינה רבה, חרף התפקיד המרכזי שיוחס לו בכתב האישום ומכלול הראיות הנסיבתיות שעמדו נגדו, וביניהן לבישת שכפ"ץ עת נסע על האופנוע, אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם הקביעה שנגד העורר קיימת תשתית ראיות לכאורה איתנה המצדיקה מעצרו עד תום ההליכים.

6.

לחילופין, אם יידחה הערר לעניין וייקבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר, עותר בא כוחו להורות על שחרורו לחלופת מעצר. הוא סבור כי נוכח הקשיים הראייתים ונסיבותיו האישיות של העורר, היה מקום לאמץ את המלצתו החיובית של שירות המבחן ולשחרר את העורר למעצר בית בבית הוריו.

7.

באת כוח המשיבה מפנה להחלטת בית המשפט המחוזי וטוענת כי החלטה זו מלמדת כי קיימת תשתית ראייתית להוכחת העבירות המיוחסות לעורר. עוד מבהירה היא כי הראיות בתיק הן ראיות נסיבתיות ברובן, אשר יחד עם תרגילי החקירה קושרות את העורר למיוחס לו. בין יתר הראיות הנסיבתיות עליהן מצביעה באת כוח המשיבה, מתייחסת היא לכך שהטלפונים הסלולאריים של דוד ושל אביחי נתפסו ברכבו של העורר; למחקרי התקשורת המעידים שהעורר התקשר לטלפון הסלולארי של אביחי לפני שהאחרון נעצר במחסום המשטרה; ולכך שברכבו של העורר נמצאה מברגה שנרכשה בבוקר האירוע וכן ראשי מברגה, שנמצאו גם באופנוע שהתפוצץ.

עוד מתייחסת באת כוח המשיבה לתרגיל הזינזאנה. לדבריה, צפייה בדיסק המתעד את התרגיל מלמדת על הדינאמיקה בין אביחי לעורר ועל כך שאביחי ניסה לתדרך את העורר לומר כי מדובר בניסיון חיסול ולא בתאונת עבודה.

אשר להודעת המדובב מיום 25.9.11, בה נאמר כי העורר מסר שהוא לא יודע מה גרם לפיצוץ, באת כוח המשיבה גורסת כי ניתן להסביר את האמירות הללו בכך שהעורר היה מודע לקיומן של הקלטות בתא המעצר וניסה ליצור מצג שווא באשר לחוסר מעורבותו באירוע.

כן מגיבה באת כוח המשיבה לטענת הסנגור בדבר חוסר שוויון בין דוד לבין העורר ומסבירה כי ההבחנה שערך בית המשפט המחוזי בין שלושת הנאשמים נעוצה בכך שלדוד לא נערכו תרגילי חקירה כפי שנערכו לעורר. היא מוסיפה כי תרגילי החקירה הללו היו הנדבכים העיקריים בהחלטת בית המשפט המחוזי והם שלימדוהו כי העורר ידע שהיה מטען נפץ באופנוע.

8.

המשיבה מבקשת לדחות את בקשתו החילופית של העורר לשחרור לחלופת מעצר. בשים לב לכך שהעורר יצא ביום האירוע מבית הוריו אשר הוצע כמקום מעצר הבית, ונוכח המסוכנות הגבוהה הטמונה במעשים המיוחסים לו, סבורה המשיבה כי אין מקום להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

דיון והכרעה

9.

הכלל הוא כי בעת בחינת תשתית ראייתית לכאורית יבדוק בית המשפט האם הראיות שבידי התביעה הן "...ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל - יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 147 (1996)). לאחר שעיינתי בהחלטת בית המשפט המחוזי, בטענות הצדדים ובחומר הראיות שהוגש, מצאתי כי קיימות ראיות נגד העורר המעידות לכאורה על ידיעתו בדבר קיומו של מטען החבלה באופנוע. עם זאת, מן הטעמים שיפורטו סבורה אני שבנסיבות המקרה יש לבחון את האפשרות לשחרורו של העורר לחלופת מעצר.

10.

טרם אדון בבקשה לגופה אתייחס לטענת הסנגור בדבר חוסר שוויון בין עניינו של דוד לבין עניינו של העורר. כאמור, בית המשפט המחוזי השתית את קביעתו כי נגד העורר קיימות ראיות לכאורה על שני אדנים: תרגיל הזינזאנה והודעות העורר למדובבים. בשני התרגילים הללו לא לקח דוד כל חלק , ולמעשה, כפי שציין בית המשפט המחוזי, הראיות נגד דוד היו נסיבתיות גרידא, עניין אשר עשוי להצדיק את ההבחנה בין דוד לבין העורר. ייתכן כי ניתן לחלוק על החלטת בית המשפט המחוזי בעניינו של דוד. ואולם, בנסיבות בהן מסכת הראיות שעמדה נגד דוד אינה עומדת לבחינה בפני במסגרת ההחלטה דנן, ולא ניתן לזקוף לחובתו של דוד את תרגילי החקירה שנערכו ונזקפו לחובת העורר, אני סבורה כי לא ניתן לערוך השוואה של ממש בין השניים באשר לראיות שכנגדם.

אציג עתה את הראיות לכאורה עליהן עמד בית המשפט המחוזי שנמצאו כקושרות את העורר למיוחס לו, ואדון בטענות הסנגור באשר למשמעות שיש ליתן לראיות אלה.

תרגיל הזינזאנה

11.

האדן האחד עליו השתית בית המשפט המחוזי את החלטתו בדבר קיומן של ראיות לכאורה הינו תרגיל הזינזאנה. כאמור, אחד מתרגילי החקירה שנערכו לאביחי ולעורר התמקדו בהקלטת שיחה שנערכה בין השניים עת הוסעו מבית המעצר לבית המשפט ביום 28.9.11. במהלך הנסיעה הוקלט אביחי שהוא ככל הנראה "מתדרך" את העורר להציג בפני החוקרים מצג עובדתי ממנו יעלה כי הפיצוץ אירע במסגרת של ניסיון חיסול שאירע כלפיהם ולא כתוצאה מתאונת עבודה שמשמעותה כי אביחי ודוד הובילו מטען נפץ. ההנחה היא כי אם מדובר בניסיון חיסול, הרי שלא ניתן לייחס לנאשמים בכתב האישום ידיעה אודות קיומו של מטען החבלה באופנוע ולהרשיעם במיוחס להם באישום הראשון.

בית המשפט המחוזי התייחס לשני קטעים בתרגיל הזינזאנה שנתפסו כמלמדים על כך שאביחי והעורר ידעו שבאופנוע מוטמן מטען נפץ.

בקטע האחד מסביר אביחי לעורר כי רכב נוסף שנסע בסמוך לאופנוע ברח מהמקום ולא נעצר על ידי המשטרה. בתגובה לדברי אביחי נצפה העורר כשהוא מקרב את ידו לעינו ועושה מעין תנועת משיכה של קצה העין עם האצבע המורה, תנועה אשר מקובל לייחס לה משמעות שמדובר למעשה באמירת דבר כזב. בית המשפט הסיק כי "תדרוך זה מצד המשיב 1 [אביחי] למשיב 3 [העורר] נועד להראות כי מאן דהוא ברכב שברח, הוא זה אשר הפעיל מרחוק את המטען שהתפוצץ, ואם אלה פני הדברים – הרי לך ראייה שאין מדובר בתאונת עבודה, אלא בניסיון חיסול".

בקטע השני אליו התייחס בית המשפט המחוזי בדונו בתרגיל הזינזאנה, דן הוא בדבריו של העורר לאביחי שנאמרו בהמשך לאותה השיחה. בקטע זה נשמעים העורר ואביחי מנהלים את חילופי הדברים הבאים (מונה 01:06:25):

י [העורר]: תכלס הם יודעים שזאת תאונת עבודה

א [אביחי]: מה הם יודעים?

י [העורר]: שזה...יענו...

א [אביחי]: פיגוע

י [העורר]: פיגוע. שזה ניסיון חיסול. למה הם מחזיקים אני לא מבין. איך השופטת נותנת להם להחזיק אני לא מבין.

בית המשפט המחוזי התרשם כי דבריו של העורר שהאירוע הוא בגדר תאונת עבודה הינם "היגד – של – קביעה". על פי בית המשפט קמא, קטע זה מהווה תדרוך נוסף של אביחי המנוסה לומר שמדובר בניסיון חיסול כלפי העורר הבלתי מנוסה, שזהו מעצרו הראשון. שני הקטעים הללו נמצאו על ידי בית המשפט המחוזי כמחזקים את המסקנה בדבר ידיעתם של אביחי ושל העורר שמדובר בתאונת עבודה ולא בניסיון חיסול.

12.

צפיתי בדיסק המתעד את תרגיל הזינזאנה ועיינתי בתמליל השיחה שנוהלה במהלך התרגיל. אני סבורה כי מסקנת בית המשפט המחוזי, לפיה מתרגיל הזינזאנה עולה שאביחי תידרך את העורר למסור שמדובר בניסיון חיסול, הגיונית היא ומתיישבת עם התנהגותם של אביחי והעורר במהלך הנסיעה ועם דבריהם. עוד למדתי מהצפייה בדוברים ומהעיון בתמליל כי העורר אכן הבין את הסיטואציה בה הוא מצוי וכי הוא בהחלט שיתף פעולה עם דבריו של אביחי. עם זאת, סבורה אני שבשלב זה, ללא שמיעת הראיות והתרשמות מן העדויות, יש קושי מסוים לראות בדברים שמסר העורר ובהתנהגותו במהלך הנסיעה ראיה המבססת, כשלעצמה, את תשתית האישומים המיוחסים לעורר בכתב האישום. אנמק את עמדתי.

ראשית, בתחילת השיחה בין השניים, עובר לקטע הראשון אליו התייחס בית המשפט המחוזי בהחלטתו, אומר העורר לאביחי את הדברים הבאים:

"הם [רשויות התביעה] נתנו לי להבין, נתנו לי להבין בדיון, שיש להם כאילו דו"ח של חבלן שזה תאונת עבודה, עכשיו אני כבר בראש לי "נו טוב מה, יכול להיות שזה ככה?" ולא, לא האמנתי..." (מונה 00:48:04).

בשים לב לאמירה זו, ומבלי לקבוע שאכן כך הדבר, אני סבורה כי לא ניתן לשלול את טענת הסנגור שדברים אלה יכולים לבסס את הטענה שהעורר שמע על האפשרות שמדובר בתאונת עבודה במהלך חקירתו. יוער כי בחקירתו הראשונה ביום 16.9.11 מסר העורר גרסה לפיה אביחי התקשר אליו בסמוך לשעה 23:00 ביום 15.9.11 וביקש ממנו שיגיע עם הרכב לאזור המרינה בהרצליה על מנת לאסוף חבר ששהה עם אביחי ודוד. לגרסת העורר, הוא הגיע למרינה, אסף את החבר לבקשת אביחי, נופף לאביחי ולדוד שנסעו על האופנוע לשלום והמשיך בנסיעה לכיוון תל אביב. אז, סיפר העורר שהאופנוע נעצר במחסום משטרתי ואילו הוא עצר את רכבו לאחר מכן לבקשת השוטר. לדבריי העורר בחקירתו, דקות ספורות לאחר מכן אירע הפיצוץ והעורר יצא מן הרכב על מנת לסייע לאביחי ולדוד. לטענת העורר בחקירתו האמורה הוא ידע שאביחי ודוד נוסעים על האופנוע לכיוון הדירה ברחוב דיזנגוף ולא ידע פרטים נוספים מעבר לכך.

שנית, בקטע הראשון אליו התייחס בית המשפט המחוזי הדובר העיקרי הוא אביחי . אין ספק כי העורר משתף פעולה עם הדברים שמוסר לו אביחי ומבין שהאחרון מתדרך אותו לומר דבר שקר אודות נוכחות רכב נוסף בזירה, שאחרת קשה להסביר את הסימן שעושה העורר בידו לאביחי לאות כי הדברים הם דברי כזב. עם זאת, לא ניתן לשלול את טענת הסנגור כי לא ניתן לקבוע בשלב זה שגילויי שיתוף הפעולה מצד העורר עם בן שיחו מעידים על ידיעה מוקדמת שלו על קיומו של מטען נפץ באופנוע.

שלישית, גם הקטע השני אליו התייחס בית המשפט המחוזי מעיד שהעורר הבין שעליו לספר שמדובר בפיגוע ואכן נראה כי אמירתו שמדובר בתאונת עבודה הינה בגדר "פליטת פה". ברם, לא ניתן לקבוע כי בכוחה של אמירה זו כשלעצמה ללמד שהעורר ידע אודות קיומו של מטען הנפץ וקשר קשר עם יתר הנאשמים להובילו ליעדו.

אם כן, לדידי, בשלב זה תרגיל הזינזאנה כשלעצמו אינו מהווה ראייה עצמאית בעלת משקל המעידה בהכרח על ידיעה של העורר אודות קיומו של מטען החבלה באופנוע. עם זאת, כפי שאפרט להלן, סבורה אני כי בהצטרף תרגיל הזינזאנה לראיות הנוספות העומדות נגד העורר נוצרת תשתית ראיות לכאורית המקימה סיכוי סביר להרשעת העורר במיוחס לו לאחר עיבוד הראיות במהלך המשפט.

(א)

הודעות המדובבים

13.

האדן השני עליו ביסס בית המשפט המחוזי את החלטתו הינו הודעות המדובבים. בית המשפט התייחס לשתיים מהודעות המדובבים אשר נמצאו כקושרות את העורר למיוחס לו.

ההודעה האחת

היא הודעתו של המדובב יעקב כהן מיום 19.9.11, בה מסר המדובב כי העורר סיפר לו שהוא ניסה להזהיר את אביחי ואת דוד מפני המחסום המשטרתי. בית המשפט סבר כי הניסיון להזהיר את השניים תומך במסקנה שהעורר ידע על מטען החבלה שנמצא באופנוע, שאחרת מפני מה ניסה העורר להזהיר את אביחי ודוד. כחיזוק להודעת המדובב האמורה התייחס בית המשפט למחקרי התקשורת שהעידו שהעורר אכן התקשר למכשיר הסלולארי של אביחי בסמוך לעצירת האופנוע במחסום, וכן לשתיקתו של העורר בחקירתו כשנשאל בעניין.

ההודעה השנייה

הינה תמלול השיחה בין המדובב לבין העורר מיום 26.9.11, בה כינה העורר את האירוע באוזניו של המדובב "תקלה". כשנשאל על אמירה זו בחקירה ביום 2.10.11 שתק העורר, באופן שנמצא כמחזק את ראיות המשיבה נגדו.

14.

כידוע, בשלב זה של ההליך אין אנו נדרשים לבחינת שאלת מהימנות הודעות המדובבים, ודי אם ניווכח כי יש בהודעות המדובבים משום ראיות התומכות באישומים המיוחסים לעורר (ראו למשל: בש"פ 2388/98 שתייה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 13.5.98); בש"פ 8473/02 עסא נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 22.10.02)). לאחר שעיינתי בהודעות המדובבים, הן בהודעות אליהן התייחס בית המשפט המחוזי בהחלטתו, הן בהודעות הנוספות, אני סבורה כי הודעות אלה אכן טומנות פוטנציאל ראייתי המניח יסוד סביר להרשעת העורר.

כך על פי הודעת המדובב מיום 19.9.11, בתשובה לאמירת המדובב כי ברור שדוד לבש שכפ"ץ משום שהוא הוביל מטען חבלה, מסר המדובב שהעורר " נענע עם הראש, צחק ואמר חלאס, אתה מבין, אני מבין . אמרתי לו שאנחנו מבינים" (שורות 38-40 להודעת המדובב מיום 19.9.11; ההדגשות שלי, ע.א.). כמו כן, וכפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו, מהודעה זו עולה שהעורר ניסה להזהיר את אביחי ודוד מהמחסום המשטרתי. ייתכן כי בית המשפט שידון בהליך העיקרי יימצא שההסבר שנתן הסנגור לאזהרה זו מניח את הדעת. עם זאת, בשלב זה אני סבורה כי יש בכך כדי להוות ראיה הקושרת את העורר למיוחס לו בכתב האישום.

על פי תמלול השיחה בין העורר לבין המדובב מיום 26.9.11, אשר גם אליו התייחס בית המשפט המחוזי, העורר מסר כי "היה מטען לפני חודש... אחד מהם היה עצור על זה, השתחרר, היה במעצר בית, יצא מהמעצר בית, חמש דקות אחרי היה את

התקלה הזאת... הם אומרים שזה תאונת עבודה" (מונה 01:12 לסריקת מדיה מגנטית המסומנת 1650/11; ההדגשות שלי, ע.א.). העובדה שהעורר כינה את האירוע "תקלה" עשויה להימצא אף היא כמלמדת על שהעורר ידע על קיומו של מטען חבלה באופנוע.

אשר לשתיקתו של העורר בחקירה מיום 2.10.11, עיון בפרוטוקול החקירה מעלה כי העורר אכן ביקש להיוועץ בעורך דינו. משכך, הגם שבדרך כלל סביר כי אדם זועק את חפותו בחקירתו, אין לשלול את טענת הסנגור שהעורר שתק מפני שבקשתו לא נענתה.

עיינתי גם בהודעות הנוספות של המדובבים אליהן הפנה הסנגור, בהן ניתן למצוא אמירות שמסר העורר ומעידות כביכול על כך שהעורר לא ידע על המטען המובל באופנוע. בזהירות המתבקשת יאמר כי יש לייחס לדברים אלה של העורר משמעות מוגבלת. מחומר החקירה, לרבות מדבריי העורר לאביחי בתרגיל הזינזאנה ומהודעת המדובב מיום 25.9.11, עולה שהעורר היה מודע לנוכחות מדובבים בתא המעצר ונזהר בדבריו בשל כך. האינטרס הברור שהיה לעורר לטעון שהוא אינו יודע מה הוביל לפיצוץ, לצד מודעותו להקלטות ולנוכחות המדובבים בתא המעצר, מחייבים להתייחס בזהירות להצהרות הללו.

15.

עד כאן בהתייחס לשני האדנים המרכזיים עליהם ביסס בית המשפט המחוזי את החלטתו כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר ידע שבאופנוע קיים מטען חומר נפץ המובל מהרצליה לתל אביב. נוסף לתרגיל הזינזאנה ולהודעות המדובבים, קיימות ראיות נסיבתיות הקושרות אף הן את העורר לאירוע, לרבות נוכחותו במקום האירוע; מחקרי תקשורת המעידים על שהעורר ביצע שיחות טלפון לאביחי בסמוך למועד הפיצוץ; הימצאות הטלפונים הסלולאריים של אביחי ושל דוד ברכב בו נסע העורר; ומברג וראשי מברגה שנרכשו ביום האירוע ונמצאו ברכב בו נהג העורר כמו גם באופנוע שהתפוצץ.

16.

בשקלול כל חומר הראיות שהוצג בפני, התרשמתי שקיימת תשתית ראייתית בעלת פוטנציאל שיהיה בכוחו בסופו של יום להוכיח אשמתו של העורר (ראו בש"פ 8087/95 לעיל). ראשית, העורר היה קרוב למקום ההתרחשות. גם לפי גרסתו בחקירה הוא ליווה את אביחי ודוד שנסעו על האופנוע למקום נסיעתם בתל אביב. שנית, ראיות נסיבתיות מסוימות, למשל ראשי המברגה שנמצאו ברכב בו נסע העורר כמו גם באופנוע שהתפוצץ, קושרות את העורר למעשים המיוחסים לו בכתב האישום. שלישית, תרגילי החקירה עשויים ללמד על מעורבותו של העורר במיוחס לו, לרבות עשיית סימנים שהאמירה שהאירוע הוא בגדר "פיגוע" הינה אמירת כזב ופליטות הפה של העורר שהמקרה הוא בגדר "תאונת עבודה" ו"תקלה". בהצטרף כל חלקי הפאזל סבורה אני שנוצר פסיפס ראיות שיש בהן, לאחר עיבודן בכור ההיתוך של המשפט הפלילי, כדי לקשור את העורר למיוחס לו בכתב האישום.

17.

טרם אדון בשאלת חלופת המעצר, אציין כי אין להטיל ספק בקיומה של עילת מעצר בנסיבות העניין. כפי שציין כבוד השופט צ' קפאח בהחלטתו מיום 13.11.11, במעשה המיוחס לעורר טמונה מסוכנות חריפה לשלום הציבור. שהרי, מטען הנפץ נועד להמית, ובנסיבות האירוע רק בנס לא קופדו חיי שוטרים ועוברי אורח תמימים כתוצאה מפיצוץ המטען בסמוך למחסום המשטרה. לכך יש להוסיף שהמעשים שיוחסו לנאשמים בכתב האישום, ובכללם העורר, בוצעו על פי הנטען על רקע סכסוך בין חבורות יריבות, כפי שמסרה באת כוח המשיבה בדיון, ויש בכך כדי להגביר את המסוכנות הנשקפת מהעורר. אם כן, איני מתעלמת מהמעשים המיוחסים לעורר, שבמידה ויוכחו הינם חמורים ביותר.

18.

כידוע, לא די בעצם קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, ושומה עלינו להמשיך ולבחון האם ניתן יהיה להשיג את תכלית המעצר באמצעות חלופה שמידת פגיעתה בחירותו של העורר תהא פחותה, לפי מצוות המחוקק בסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים. במקרה דנן, יש לתת את הדעת לנסיבות אותן יש לזקוף לזכותו של העורר המאפשרות לבחון חלופת מעצר בעניינו, לרבות גילו הצעיר, היעדר רישום פלילי לחובתו, העובדה שלא התאפשר לו לפגוש סנגור לבקשתו והמלצתו החיובית של שירות המבחן. לצד נתוניו ונסיבותיו האישיות של העורר, יש לזכור כי הנאשם דוד שוחרר לחלופת מעצר, אף על פי שהתפקיד אשר יוחס לו באירוע לפי עובדות כתב האישום היה מרכזי בהרבה מזה של העורר. נוכח האמור, איני רואה מנוס מלבחון את אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר שהוצעה בתנאים מגבילים ככל שיידרשו על מנת לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר.

הערר מתקבל, אפוא, בחלקו. התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי אשר ידון באפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר בית בבית הוריו בליווי איזוק אלקטרוני ובתנאים מגבילים ככל שיידרשו בנסיבות העניין. עד אז יוותר העורר במעצר.