בש"פ 9595/09 רן קורס נ. מדינת ישראל

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המחזיק 6 אישומים, המייחס לו עבירות של ייצוא, ייבוא מסחר והספקה של סמים מסוכנים ושל החזקת סמים שלא לצריכה עצמית, לפי סעיפים 13 ו-7(א) + (ג) לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), תשל"ג-1973. כן מייחס כתב האישום לעורר עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. כתב האישום מתאר 18 מקרים שונים של הספקה ומכירה של

סם מסוכן מסוג קנבוס ומסוג מריחואנה על-ידי העורר לקונים שונים, במשקלים הנעים בין 0.35 גרם לבין 4.95 ק"ג , תמורת מאות בודדות של שקלים בכל פעם. עוד מתאר כתב האישום מקרה שבו השליך העורר מחלון ביתו שתי שקיות שהכילו סם מסוכן שאותו החזיק בביתו שלא לצריכה עצמית, בזמן ששוטרים עמדו על מפתן דלתו וביקשו כי יפתח את דלת הבית לשם עריכת חיפוש. לפי כתב האישום, החזיק העורר בביתו

כלים שונים להכנת סמים, ובכלל זה משקל.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט ע' דרויאן) הפנה את העורר לקבלת תסקיר מטעם שירות המבחן. שירות המבחן התרשם כי מדובר בצעיר בעל מהלך חשיבה נורמטיבי בדרך כלל ויכולת הסתגלות, וכי המעצר גרם לו ולסביבתו הקרובה לזעזוע, וקידם את הבנתם בנוגע לבעייתיות שבהתנהלותו. עוד סבר שירות המבחן כי הסיכון מפניו של העורר פחת עד כי ניתן לשקול את שחרורו למעצר בית, בכפוף לפיקוח מתאים והשתלבות בטיפול. בית המשפט מצדו עמד על היעדר עבר פלילי בעניינו של העורר, אשר שירת בצבא כלוחם, ולאחר שחרורו הקים עסק עצמאי של מסעדה, ומצא כי אין מדובר באדם אשר סיגל דפוסים עברייניים המעוררים חשש כי ימשיך להתדרדר. נוכח כך, ועל רקע התסקיר, החליט בית המשפט לשחרר את העורר למעצר בית תחת פיקוחם של מפקחים שונים, בצירוף הפקדת ערבויות וסכומי כסף נוספים, ותוך מתן אפשרויות מסוימת לשיבתו של העורר ללימודים בבית הספר לממשל של המרכז הבינתחומי בהרצליה לאחר שיציג מערכת שעות.

3.

המדינה ראתה לערור על ההחלטה, ובית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת ח' כוחן) נעתר לערר והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו, קבע בית המשפט כי לעורר מעורבות של ממש בעולם הסמים, וכי הוא היה מוכר בקרב הקהל הרלוונטי כמי שסוחר בסמים לצורך פרנסתו באופן שיטתי, תדיר ורציף. בית המשפט הוסיף והביע תמיהה נוכח שחרורו של העורר למעצר בית במקום שבו ביצע את העבירות המיוחסות לו, שהינו "מועד לפורענות". נוכח זאת, ועל רקע נסיבות ביצוע העבירות, אופיים והיקפם, פסק בית המשפט כי לא קיימת הצדקה לסטות מן המדיניות שלפיה מי שהואשם בעבירות של סחר בסמים, לא ניתן להפיג את מסוכנותו אלא במעצר, והורה, כאמור, על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

בגין החלטה זו הגיש העורר את הערר שלפניי.

4.

פרק נכבד בעררו מקדיש העורר לתיאור מסכת חייו עובר להסתבכותו, לכאורה, בסחר בסמים, שבעזרתה מבקש הוא להראות כי הסחר בסמים לא היה אלא מעידה אשר באה על רקע הכאב והקושי שחש כתוצאה משירותו הצבאי ביחידה קרבית ("גבעתי"). לדברי העורר, הוא מצא מפלט לדאבון לבו עקב נפילתם בקרב של חבריו לחטיבה, בשימוש בסם. העורר מוסיף וטוען כי הספקת הסמים המיוחסת לו נעשתה לרוב בין חברים לעבודה, שלא תמורת כסף וכחלק מ"אחוות משתמשים". עוד גורס הוא כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי מכירת הסם נעשתה בבית אמו תחת עיניה הפקוחות, שכן, לדבריו, אמו כלל לא הייתה מודעת למעשים המבוצעים על-ידו, ולו ידעה על כך, ודאי לא הייתה מאפשרת לדבר לקרות. לצד זה, עומד העורר על חשיבות ההליך השיקומי בעניינו, במיוחד על רקע נסיבותיו הקונקרטיות, ובכלל זה קבלתו ללימודים אקדמיים במרכז הבינתחומי בהרצליה והיותו בחור נורמטיבי, כפי שנקבע גם על-ידי שירות המבחן. לטענתו, מעצרו עד תום ההליכים אך ידרדר אותו עמוק יותר אל לב העולם העברייני, ויסכל את חילוצו מעולם הפשע. כן מצביע העורר על החלטות שונות שנתקבלו על-ידי בית משפט זה ואפשרו את שחרורם של נאשמים בסחר בסמים "קלים" מן הסוג שבו סחר הוא, לחלופת מעצר. לבסוף, טוען העורר כי אם החלופה בבית אמו היא העומדת בינו לבין שחרור לחלופת מעצר, ניתן לבחון את שחרורו לחלופה בבית אביו שבקרית גת.

5.

המדינה טוענת מנגד כי שירותו הצבאי של העורר אינו יכול לשמש נסיבה רלוונטית לעניין המעצר כשמדובר במי שמכר וסיפק סמים בשל קשיים כלכליים שאליהם נקלע, שאין ביניהם לבין השירות הצבאי ולא כלום. לדבריה, העורר לא הסתפק בסחר עצמו ואף ניסה להכשיל את השוטרים על-ידי השלכת מנות סמים מבעד לחלון כשאלה באו לעצרו. עוד טוענת המדינה כי כמות הסם המשמעותית שנמצאה אצל העורר, המחולקת למנות, לצד כלים להכנת סמים וסכום כסף ניכר, מעידים כולם על היקפו הגדול של "עיסוקו" של העורר, ועל כך שאין מדובר אך במעידה מקרית. לדבריה, נוכח קשייו הכלכליים של העורר, וחובותיו לשוק האפור, הוא עלול לשוב ולהיזקק לאמצעי הסחר, והוא יוכל להוסיף ולעשות כן גם בעת שהייתו במעצר בית, ומכאן שאין באפשרותה של חלופה זו לאיין את מסוכנותו.

6.

דין הערר להידחות. העבירות המיוחסות לעורר יוצרת חזקת מסוכנות סטאטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) תשנ"ו-1996, הנסמכת על מציאות החיים, שלפיה קיים קושי ליתן אמון, בדרך-כלל, בסוחרי סמים, כי לא ישובו לעיסוקם הטומן בחובו אפשרות ל"כסף קל" מן הצד האחד, וסיכון רב לעצמם, לאחרים, ולחברה בכללותה, מן הצד השני, אם הדבר יתאפשר להם, ואפילו יהיו נתונים במעצר בית (ראו בש"פ 3977/09 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.6.09); בש"פ 6439/09 אבו לבן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.8.09). על רקע חזקה זו, השתרשה ההלכה כי בית המשפט יימנע מלהורות על חלופת מעצר של הנאשמים בביצוע עבירות של סחר בסמים, אלא במקרים חריגים (ראו בש"פ 6503/09 אבו קמיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.8.09); בש"פ 3899/95 מדינת ישראל נ' ג'מאל , פ"ד מט(3) 164 (1995); בש"פ 3856/03

מחמוד נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 5.5.03); בש"פ 684/08

מדינת ישראל נ' אוחנה (לא פורסמה, 24.1.08)). נסיבותיו של מקרה זה חמורות הן, שכן ביסודו עומדת מסכת עבריינית ארוכה בת כחצי שנה שבה סיפק העורר סם מסוכן בכמויות ניכרות לאנשים שונים תמורת כסף, במטרה לסלק חוב שצבר

לבעלי חוב במסגרת "השוק האפור". ניסיונותיו של בא כוח העורר לקשור את מעשיו לטראומה שהיא תולדה של שירותו הצבאי, או להציג את מעשיו כמעשי "אחווה בין חברים", אינם מעוגנים בחומר הראיות. כפי שראינו, בהודעתו במשטרה מיום 14.10.09 טוען העורר כי המניע למעשי הסחר היה החובות הכבדים שצבר בעסקיו ל"שוק האפור", ובשפתו-

"יש לי חובות עם השוק האפור בגלל שותפות במסעדה, נקלעתי לחובות מאוד כבדים שלא היה לי דרך. שהייתי צריך להמשיך להריץ את המקום הגעתי ל-200 אלף שקל חוב לאלפרונים. התחלתי לעשן עם הזמן ביקשו ממני חברים ראיתי שאני יכול להחזיר את הכסף דרך זה אז זה פיתה אותי ואז התחלתי למכור. איימו עליי הרבה פעמים פניתי למשטרה אבל לא עזרו אז לא היה לי ברירה היה עדיף לי שיעצרו אותי מאשר יזיינו אותי בגלל החובות כל היום" (שורות 6-2).

7.

הנה כי-כן, מעשיו של העורר נועדו לשם פירעון החוב העסקי שאליו נקלע ולפיכך לא ניתן לקבל הסברים שבדיעבד המועלים בערר. זאת ועוד. מעשיו של העורר, לא היו, לכאורה, משום מעידה חד פעמית מקרית המנותקת מהלכותיו הרגילות כי אם דרך חיים של ממש. במשך מחצית השנה עובר למעצרו, מכר העורר סמים מביתו לכל דיכפין, פעם אחר פעם ובאופן רציף. היקף רכישת הסמים על-ידו, אשר לפי דברי העורר הגיע כדי

כ-50,000 ₪ (שורה 180 להודעתו מיום 14.10.09), והכלים אשר החזיק ברשותו לשם הכנת ה"סחורה" ובכלל זה משקל, מספקים אינדיקציה לטיב והיקף ה"עסק" שהקים. ברבות הזמן קנה לו העורר "שם" ומוניטין, כשם שהעידו כמה מלקוחותיו. כך, בהודעתו של אחד הרוכשים, כפיר אלפסי, נשוא האישום השישי, ציין הלה כי-

"התקשרתי לבחור רן קורס שאני מכיר כבר 14 שנה, שאני יודע שהוא סוחר סמים"

גם לקוח אחר, תומר לוי, נשוא האישום השלישי, ידע לספר כי-

"אני וחבריי יודעים שהוא מוכר לאנשים אחרים בקטנה, לא יודעים כמה (...) עובר מפה לאוזן. כולם יודעים שרן מתפרנס מזה (...) הוא לא מסתיר שהוא מוכר. לא מתבייש בזה. הוא מתרברב בזה שלא ייתפס"

8.

נמצאנו למדים, איפוא, לכאורה, כי לפנינו מי שאפשר שניהל בעברו אורח חיים נורמטיבי, ואולם כשהסתמן משבר כלכלי בחייו, נמשך לעשיית "כסף קל" באמצעות הפצת סמים מסוכנים מביתו. רכישותיו העניפות מן התקופה האחרונה, ורצונו לעבור לגידול עצמי (שורות 64-57 להודעתו), מלמדים כי אילולא נתפס אפשר שהיה העורר מוסיף בעסקי הסחר וכי הוא אף ביקש להרחיבם. העורר, על- פי המיוחס לו ועל-פי ההודעות השונות, היה מודע לחומרה שבמעשים שביצע, לא האמין כי ייתפס וכשכמעט נתפס, עשה כדי להערים על השוטרים שבאו לחפש בביתו. במצב דברים זה, לא ניתן ליתן בעורר את האמון הנדרש לשם שחרורו לחלופת מעצר (ראו למשל בש"פ 9079/09 בן דוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.11.09); בש"פ 9538/09 מדינת ישראל נ' זאייר (לא פורסם, 3.12.09)) , לא כל שכן להשיבו ל"זירת הפשע" שבה ביצע את מרבית העבירות המיוחסות לו במחצית השנה האחרונה. המסכת הארוכה שנפרשה בכתב האישום מצביעה על מסוכנות רבה שנוכח טיב העבירות והקלות שבה ניתן לבצען בכל מקום ובכל זמן, לא ניתן לאיינה בדרך של חלופות המעצר המוצעות.

מקרה זה אינו נכלל, אם-כן, בגדר אותם מקרים יוצאי דופן המצדיקים שחרור לחלופת מעצר בסוג זה של עבירות.

9.

לא התעלמתי בהחלטתי מעברו הנקי של העורר, ממשפחתו הנורמטיבית ומרצונו לפתוח ב"דף חדש" הכולל לימודים במוסד אקדמי. ואולם כל אלה לא הרתיעו את העורר מלבצע את המעשים החמורים המיוחסים לו בעבר, ואין מי אשר יתקע כף שהם ימנעו ממנו להוסיף ולבצעם גם בעתיד. שיקול השיקום, חשוב ומרכזי הוא, לעורר כמו גם לחברה בכללותה. מקווה אני שבבוא העת יעלה ידי העורר, אשר ראה לפנות לבית המשפט במכתב המביע את רצונו בשיקום, לחזור לדרך הישר. ואולם, שיקול זה ראוי לו שיישקל בשלב גזר הדין, ככל שיורשע העורר במעשים המיוחסים לו.

הערר נדחה איפוא.