בש"פ 4438/10 יחיאל דהן נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (עמ"ת 26404-05-10, כבוד השופטת ח' כוחן ) מיום 25.5.2010 במסגרתה נדחה ערר על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו(מ"ת 20862-04-10, כבוד השופט ע' דרויאן ) בה הוחלט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

כנגד העורר ונאשם נוסף הוגש כתב אישום לבית משפט השלום (ת"פ 20809-04-10) אשר תוקן ביום 19.4.2010. כתב האישום המתוקן ייחס לעורר עבירות של סחר בסם מסוכן לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים); עבירות של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית לפי סעיפים 7(א) ו-(ג) רישא לפקודת הסמים ועבירה של החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית לפי סעיף 7(א) ו-(ג) סיפא לפקודת הסמים.

לפי הנטען בכתב האישום המתוקן, ביום 7.4.2010 מכר העורר לנאשם הנוסף 500 כדורים של סם מסוג מתוקסי-מתקאנתינון. עוד נטען כי בתקופה שבין יוני 2009 לבין ספטמבר 2009 או בסמוך לכך, מכר העורר לשני אנשים באחת עשר הזדמנויות שונות סם מסוג חשיש. כמו כן, ביום 11.4.2010 נמצא בביתו של העורר 0.17 גרם של סם מסוג חשיש.

בד בבד עם הגשת כתב האישום המתוקן, הוגשה לבית משפט השלום בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (מ"ת 20862-04-10). בקשה זאת הוגשה שעה שהעורר היה נתון במעצר בית לפי החלטת בית משפט השלום (מ"י 6456-04-10) מיום 15.4.2010. ביום

28.4.2010 ניתנה החלטה בבקשת המעצר

בה הורה בית המשפט (כבוד השופט ע' דרויאן) על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט קבע כי עם תיקון כתב האישום עובו ראיות התביעה באופן משמעותי וכי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לעורר. כן נקבע כי נשקפת מסוכנות גבוהה מסוג העבירות המיוחסות לעורר, בייחוד לאור הראיות החדשות שהוצגו עם תיקון כתב האישום אשר לא עמדו בפני בית המשפט ובפני שירות המבחן שעה שאלו בחנו את חלופת המעצר. בנסיבות הללו, קבע בית המשפט

כי העורר יושב למעצר מלא בין כותלי בית המעצר והורה על עריכת תסקיר משלים לבחינת התאמת חלופה אפשרית. על החלטה זאת הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי (עמ"י 39615-04-10), ביום 3.5.2010 החליט בית המשפט (כבוד השופטת ח' כוחן ) להותיר את החלטת בית משפט השלום על כנה.

בהתאם להחלטת בית המשפט הוגש תסקיר משלים בעניינו של העורר אשר בחן חלופת המעצר בביתו, בפיקוחם של אחיותיו וגיסו. שירות המבחן התרשם כי קיימת התגייסות מלאה מצד המשפחה לצורך פיקוח ולצורך שיקומו של העורר וכי הם מבינים את המשמעות של חלופת המעצר ואת האחריות המוטלת על כתפיהם כי העורר יעמוד בתנאי השחרור. לפיכך התרשם שירות המבחן כי הוצעה חלופת מעצר ראויה. יחד עם ההתרשמות החיובית מן החלופה התלבט שירות המבחן על התאמת החלופה לאור מאפיינים אישיותיים בעיתיים של העורר. למרות ההתלבטות המליץ שירות המבחן על שחרור לחלופה, משום שסבר כי טיב החלופה שהוצעה מפחיתה מרמת הסיכון.

ביום 13.5.2010 החליט בית משפט השלום להאריך את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט קבע כי קיימים סימנים ברורים למעורבות חוזרת ונשנית של העורר בעבירות של סחר בסמים. אשר ככלל לא יצדיקו שחרור לחלופה, בפרט לאור ההמלצה האמביוולנטית של שירות המבחן. ביחס לטענה כי הכדורים שנסחרו אינם מהווים סם אסור, נקבע כי החומר המצוי בתיק מקים קביעה לכאורית כי מדובר בסם אסור. על החלטה זאת הוגש ערר לבית המשפט המחוזי (עמ"ת 26404-05-10) ביום 25.5.2010 דחה בית המשפט את הערר וקבע, כי בצדק לא אימץ בית משפט השלום את המלצת שירות המבחן שכן בעת בחינת שחרור נאשם לחלופה, ראשית, יש לבחון את מיהותו של הנאשם ורק אחר כך יש לבחון את החלופה המוצעת. בעניינו, קבע בית המשפט כי לאור תסקיר המבחן מדובר באדם שלא ניתן לסמוך עליו ועל כן אין מקום כלל לבחון ולדון בטיב החלופה.

מכאן הערר שלפניי, במסגרתו טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי משדחה את המלצת שירות המבחן. לדידו, יש לשים לב כי על אף ההתרשמות השלילית בחלקה ממנו, הרי שלא עולה התרשמות הרואה בו אדם בעל נורמות עברייניות. כן משיג העורר על קביעת בית המשפט כי אין ליתן בו אמון זאת לאור העובדה שבתקופה בה היה נתון במעצר בית הוא לא הפר את תנאי המעצר, התייצב לדיונים ולאור עבר פלילי שאינו מכביד. עוד טוען העורר כי הדיון בעניינו צפוי להתארך עקב המחלוקת שבין הצדדים ביחס לסיווג הכדורים כסם מסוכן. העורר אף מעלה טענה של אפליה לאור שחררו של הנאשם הנוסף למעצר בית.

מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר. לשיטתה אין מקום לשחרור בחלופה בסוג עבירות אלו, בפרט לאור ההתרשמות השלילית של שירות המבחן מהעורר. כמו כן, המשיבה דוחה את טענת האפליה בין הנאשמים מאחר שהעבירות והמעשים המיוחסים להם הינם שונים.

לאחר שעיינתי בערר, בהחלטותיהן של הערכאות הקודמות ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, נחה דעתי כי דין הערר להידחות.

סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) תשנ"ו-1996, קובע את האיזון הראוי בין הזכות לחירות של נאשם שטרם הוכחה אשמתו, לבין הסכנה הנשקפת מצידו לכלל הציבור. סעיף זה מורה, כי גם עם קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר בעניינו של נאשם, לא יורה בית המשפט על מעצרו עד תום ההליכים, אלא אם ראה כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה. בדיקה זו, של קיום חלופת מעצר ראויה, נסמכת היא על אדניה היסודיים של חזקת החפות ושל הזכות לחירות ולהליך הוגן, אשר עוגנו בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. מנגד, עומדות הן זכויותיו של כלל הציבור לביטחון אישי, והן הרצון למנוע שיבוש הליכי משפט. בהתאם לכך, על בדיקת חלופת המעצר להיות קפדנית ומדוקדקת כדי להעריך בנסיבות המקרה את מסוכנותו של הנאשם, הן באשר לחשש לחזרה על מעשים דומים והן באשר לחשש לשיבוש הליכי משפט. לאחר מכן, יש לוודא, האם יכולה חלופת מעצר כלשהי לאיין מסוכנות זו. לבסוף, יבדוק בית המשפט את החלופה הפרטנית המוצעת, והאם עומדת היא במטרתה לאור הנסיבות (ראו, למשל, בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' גרה (לא פורסם, 19.7.04); בש"פ 2646/97 עודה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(1) 523 (1997); בש"פ 5222/97 פטשניק נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(4) 720 (1997);

בש"פ 9198/04 אבדולייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 07.11.2004 )).

בעניינו, קבעו הערכאות הקדמות כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת האישומים כנגד העורר. במסגרת ערר זה העורר אינו משיג על קביעה זאת, למעט על השאלה האם הכדורים שסחר בהם לכאורה, מהווים סם מסוכן. אציין, כי טענה זאת אינה מועלת כנגד הקביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה, אלא לעניין הימשכות ההליכים. לפיכך, עיקרה של המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלת מסוכנותו של העורר והאם בחלופה המוצעת יש כדי להפיגה.

העבירות בהן מואשם העורר, עבירות של סחר בסמים, מקימות חזקת מסוכנות מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) תשנ"ו-1966,

על כן ככלל לא יורה בית המשפט על שחרור לחלופה בביצוע עבירות של סחר בסמים, אלא בהתקיימן של נסיבות חריגות (בש"פ 9595/09 קורס נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 7.12.2009); בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.6.2005)).

מקרה זה אינו נכלל בגדר המקרים החריגים המצדיקים שחרור לחלופת מעצר בסוג זה של עבירות. זאת לאור העובדה כי אין מדובר במעידה חד פעמית לכאורה של העורר, אלא מיוחסים לו מעשים חוזרים ונשנים של סחר בסמים. כן, לאור האמביוולנטיות וההתלבטות העולה מתסקיר שירות המבחן בכל הנוגע להתאמתו של העורר לחלופה המוצעת, נוכח ההתרשמות ממאפייניו האישיותיים הבעייתים של העורר. אומנם, עמדו למולי התרשמותו של שירות המבחן באופן חיובי מטיב החלופה ומההתגייסות המשפחתית לפיקוח ולשיקום העורר, גילו הצעיר, נישואיו הטריים ועבר פלילי שאינו מכביד. על אף זאת, לאור חומרת העבירות והתרשמות שירות המבחן איני מוצא מקום להורות על שחרור לחלופה.

אי לך, דין הערר להידחות.