בש"פ 9079/09 דוד בן דוד נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים בב"ש 9541/09 מיום 5.11.09 (כב' השופטת ח' בן עמי), לפיה נדחה עררו של העורר, אשר הוגש על החלטת בית-משפט השלום בירושלים בב"ש 13732/09 מיום 27.10.09 (כבוד סגן-הנשיא י' שמעוני).

כנגד העורר הוגש לבית-משפט השלום בירושלים כתב אישום, המייחס לו עבירה של פריצה לרכב לפי סעיף 413ו לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). לפי הנטען בכתב האישום, ביום 25.10.09 סמוך לשעה 13:15 פתח העורר את דלתו של רכב מסוג סובארו, השייך למתלונן בנימין בן נון (להלן: המתלונן), באמצעות מכשיר חד שהוציא מכיסו. כאשר העורר בא להתיישב ברכב, הבחינה שכנה שהייתה במקום במעשיו והוא ברח מן המקום.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

בית-משפט השלום קבע, כי קיימות די ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר ובהן הודעה של השכנה, הגב' סיגלית דרעי (להלן: השכנה או דרעי), בה היא מפרטת כיצד הבחינה בעורר מסתובב סביב הרכב ופורץ אליו לאחר שראה שאין איש במקום. עוד נקבע, כי נוכח הרשעותיו הרבות של העורר – 39 הרשעות – בעבירות רכוש, לרבות ניסיון גניבת רכב ופריצה לרכב, כייסות, עבירות סמים ועבירות אלימות, כמו גם העובדה, כי תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה, קיימת אף עילת מעצר בעניינו. בנסיבות אלה, עוד נקבע, כי לא ניתן ליתן בעורר אמון לצורך בחינת חלופת מעצר והעורר נעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

על החלטת בית-משפט השלום הגיש העורר ערר לבית-המשפט המחוזי בירושלים.

בית-המשפט המחוזי (השופטת ח' בן עמי) דחה, ביום 5.11.09, את הערר תוך שהוא מאשר את קביעותיו של בית-משפט השלום הן בנוגע לקיומן של ראיות לכאורה, הן בנוגע לעילת מעצר והן בנוגע להעדר חלופת מעצר בעניינו של העורר במיוחד בשל עברו הפלילי המכביד.

מכאן הערר שלפני, בגדרו חוזר העורר על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי.

בא-כוח העורר טוען באשר לקיומן של ראיות לכאורה, כי מדובר במארג נסיבתי בלבד, המסתמך על עדת ראייה אשר קשר העין בינה לבין האדם אותו ראתה לדבריה פורץ לרכב, ניתק עת ירדה מביתה, מה גם שהיא זיהתה את העורר ברחוב אחר מהרחוב בו נטען שבוצעה הפריצה, ותיאורה הפיזי את הפורץ אינו עולה בקנה אחד עם דמותו של העורר בפועל. עוד טוען בא-כוח העורר, כי לא נמצאה כל ראיה פיזית לכך שהרכב נפרץ או שהעורר נכנס לתוכו. עוד מוסיף וטוען בא-כוח העורר לקיומם של מחדלי חקירה וביניהם העדר מסדר זיהוי או בדיקת טביעות אצבעות ברכב שלכאורה נפרץ. מטעמים אלה, סבור בא-כוח העורר, כי אף אם קיימת עילת מעצר, אין בעוצמתה מידה כזו, המחייבת את מעצרו של העורר.

מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בהחלטת בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר. לטענתה, אין ממש בטענות העורר לפיהן הזיהוי המילולי שמסרה עדת הראייה שונה מתיאורו בפועל, שכן מדובר בתיאור דומה ומפורט מאוד, למעט הכיפה שייתכן שנזרקה על-ידי העורר. העדה גם הובילה את המשטרה אל העורר מיוזמתה ומסרה, כי מדובר באדם שפרץ את הרכב וכי היא בטוחה בכך ב"טריליון אחוז". עוד מוסיפה וטוענת באת-כוח העורר, כי כאשר אין לבית-המשפט אמון בעורר, מלכתחילה אין מקום לבחון חלופת מעצר בעניינו, זאת במיוחד שבעשר השנים האחרונות, ריצה העורר תקופות מאסר בגין עבירות שונות, כך שהפיקוח של בת זוגו עליו אינו מאפשר בחינת חלופת מעצר.

החלטתי לדחות את הערר.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, עיינתי בערר, בהחלטת בית-המשפט המחוזי ובחומר הראיות שהובא לפני, הגעתי לכלל מסקנה, כי כפי שקבעו הערכאות הקודמות, חומר הראיות מבסס תשתית ראייתית לכאורית כנגד העורר, הקושרת אותו למעשים המיוחסים לו. נראה, כי די בהודעתה המפורטת של השכנה דרעי ובזיהויה את העורר על-מנת להקים די ראיות לכאורה כאשר במעצר עד תום ההליכים עסקינן. השכנה מסרה בהודעתה, כי ראתה אדם "הולך מסביב לרכב, הולך ובא וכשראה שאין אף אחד הוא הוציא משהו חד מהכיס שלו ופתח את הדלת של הנהג ובא להתיישב באוטו" וכי אותו אדם נמלט לאחר שצעקה עליו, כי הרכב אינו שלו. באשר לזיהוי הפורץ עם העורר, ציינה השכנה (בהודעתה מיום 25.10.09 בעמ' 1), כי לאחר שראתה את הפריצה לרכב, היא ירדה מביתה, נסעה ברכבה על-מנת לחפש את הפורץ ואז ראתה אותו ברחוב הסמוך והזעיקה את השוטרים. למעט זיהוי בשטח של העורר מסרה השכנה גם את תיאורו המילולי של העורר: רזה, לבוש במכנסי ג'ינס וגופיה לבנה, פנים רזים, שיער ארוך עד העורף בצבע שחור. עוד הוסיפה השכנה בהודעתה, כי בעת שפרץ העורר לרכב, חבש כיפה לבנה "אבל כשהגיעו השוטרים הוא היה בלי כיפה כנראה שהוא השתמש בזה ככיסוי לגנוב" (בהודעתה מיום 25.10.09, בעמ' 2, שורות 20-23). עוד מסרה השכנה בהודעתה, כי אם תידרש לכך, תוכל לזהות את האדם שפרץ לרכב בשנית (בהודעתה מיום 25.10.09, בעמ' 2, שורות 29-31, 40-41).

אשר לעילת מעצר – לעורר שלושים ותשע הרשעות קודמות בעבירות רכוש, לרבות ניסיון גניבת רכב ופריצה לרכב, כייסות, עבירות סמים, עבירות אלימות חמורה, עבירות מין ועוד. כמו-כן, תלוי ועומד כנגדו מאסר על תנאי

של שנים-עשר חודשים בגין כל עבירת רכוש כמפורט בת"פ 1436/08 של בית-משפט השלום ברמלה, שעליו הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי, אולם התנאי נותר בעינו. נראה, כי עברו הפלילי המכביד של העורר מעיד על מסוכנותו הגדולה לציבור ולביטחונו וכן לרכושו. בשל כך שוכנעתי אף אני, כי קיימת עילת מעצר כנגד העורר.

אשר לחלופת מעצר - כידוע, כבר נקבע על-ידי בית-משפט זה, כי בחינה של חלופת מעצר דורשת קיומו של אמון בנאשם (בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1) 385, 391). במקרה שלפני, כאמור, עברו הפלילי של העורר הינו עשיר מאוד. הוא כולל שלושים ותשע הרשעות בעבירות שונות, ביניהן מספר רב של עבירות רכוש, עבירות שוד, עבירות סמים, עבירות אלימות, עבירות מין, עבירות נשק ועוד. יתרה מכך, העבירה המיוחסת לעורר בכתב האישום נשוא ערר זה בוצעה לכאורה כשבועיים לאחר שהוא שוחרר ממאסר אותו ריצה בגין עבירות קודמות ותוך שתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה (ע"פ (מחוזי פ"ת) 11243-11/08). בנסיבות אלה שוכנעתי, כי לא ניתן ליתן אמון בעורר ולשחררו לחלופת מעצר. מטעמים אלה, לא מצאתי כל הצדקה להתערב בקביעת בית-המשפט המחוזי, לפיה אין מקום לבחון חלופת מעצר בעניינו של העורר.

אשר-על-כן, הערר נדחה.