בש"פ 74/10 מנוצהר יעקובי נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 24.12.09 (כב' השופטת חיותה כוחן) בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

1.

כנגד העורר הוגש כתב אישום הכולל שלושה אישומים ומייחס לעורר קשירת קשר לבצע פשע (ייבוא סמים); החזקת סם מסוכן

שלא כדין וייבוא סם מסוכן; עשיית עסקה ב סם מסוכן וניסיון לייבא סם מסוכן, עבירות לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק ), וסעיפים 7(א) + 7(ג ) רישא, 13 + 19א, ו-25 לפקודת הסמים המסוכנים התשל"ג-1973 (להל ן: הפקודה ).

לפי המתואר באישום הראשון העורר וקרוב משפחתו בדרגה רחוקה, יצחק רחימי (להלן: רחימי ) קשרו קשר לייבא סם מסוכן מתורכיה לארצות הברית, כשהסם מוסתר במזוודות. במסגרת הקשר ולשם קידומו טסו ביום 17.12.06 לאיסטנבול, העורר, רחימי ואליהם התלוותה אחת בשם סוזן עזיזיאן (להלן: סוזן ), שהיא מכרה של רחימי ושל אשתו (להלן: השלושה ). רחימי הוא שהזמין ומימן את כרטיסי הטיסה עבור השלושה, והוא זה ששילם בנוסף את הוצאות השהייה בבתי מלון באיסטנבול.

לכשהגיעו לאיסטנבול השתכנו השלושה בחדר אחד במלון. לאחר הגעתם למלון, התקשרו העורר ורחימי בטלפון לאדם ממוצא איראני בשם עלי (להלן: עלי ) וביקשו ממנו לזרז את הבאת המזוודות, ונקבע כי העורר ורחימי ייפגשו עם עלי למחרת בבוקר. בבוקר המחרת אכן נפגשו העורר ורחימי עם עלי בלובי המלון, ובמהלך הפגישה מסר רחימי לעלי שקית ובה ארבעים אלף דולר, והעורר ורחימי דנו עם עלי על המזוודות שעליו להביא להם. במהלך הימים שלאחר פגישה זו נפגשו העורר ורחימי עם עלי מספר פעמים ושוחחו עימו פעמים רבות בטלפון. נושא הדיון במפגשים אלו היה המזוודות שעלי אמור להביא, ובכל פגישה ושיחה דחקו העורר ורחימי בעלי להביא את המזוודות כמה שיותר מהר, ועלי התחייב להביאן בקרוב. ביום 26.12.06, לאחר שלא קיבלו את המזוודות אך קיבלו הבטחה מעלי כי ייצור עימם קשר ברגע שהמזוודות תהיינה מוכנות, חזרו השלושה לישראל.

בהמשך למתואר באישום הראשון ולצורך מימושו, טסו ביום 8.3.07 רחימי, העורר וסוזן לאיסטנבול, לאחר שרחימי רכש כרטיסי טיסה עבור השלושה.

עוד בשדה התעופה בישראל מסר רחימי לעורר חבילת שטרות של דולרים וביקש ממנו להסתירם בבגדיו. בהגיעם לאיסטנבול, שוב השתכנו השלושה בחדר אחד במלון, וכבר בעת הגעתם יצרו קשר עם עלי ונפגשו עימו במלון. העורר ורחימי סיכמו ביניהם כי בפגישתם הבאה ימסרו לעלי 20,000 דולר על מנת לזרז את קבלת המזוודות, וסכום זה מסרו לעלי בפגישתם למחרת. באותו יום הלכו רחימי, העורר וסוזן לסוכנות נסיעות באיסטנבול ורכשו כרטיס טיסה בודד עבור סוזן מתורכיה לניו יורק. בין העורר ורחימי סוכם כי לאחר שסוזן תעזוב את תורכיה עם מזוודות הסמים העורר יחכה להגעתן של עוד שתי מזוודות נוספות. בלילה שבין ה-10 ל-11 במרץ 2007 הביא עלי למלון בו שהו השלושה, שתי מזוודות אדומות שהכילו, כל אחת, שתי חבילות ובהן קודאין, מורפין ותבאין במשקל כולל של כ- 14 ק"ג . עוד באותו הלילה ליוו העורר ורחימי את סוזן לשדה התעופה באיסטנבול, רחימי נתן לסוזן כתובת בניו יורק אליה עליה להגיע עם המזוודות, וסוכם כי הוא יצטרף אליה בניו יורק תוך יומיים, והעורר יצטרף אליהם לאחר שיקבל את המזוודות הנוספות. כאשר הגיעה סוזן לשדה התעופה בניו יורק, ביום 11.3.07, נבדקו המזוודות והסם נתגלה.

לפי המתואר באישום השלישי, במהלך שנת 2007 קשרו רחימי והעורר קשר לייבא סמים מארה"ב לישראל. לצורך כך פנו לאנשים שונים במטרה להעביר דרכם את הסמים לישראל ללא ידיעתם. בתחילה יצר רחימי קשר עם בני זוג, סמואל שם טוב וגולצ'ה טוראן מלוס אנג'לס (להלן: בני הזוג

או

גולצ'ה וסמואל ) והבטיח לממן להם טיסה לישראל, בתמורה לכך שיעבירו חבילה מארה"ב לישראל. רחימי רכש כרטיסי טיסה עבור בני הזוג וגם עבור העורר. העורר טס לארה"ב והתגורר בדירה השייכת

לרחימי בניו יורק ומשם טס ללוס אנג'לס. בזמן שהותו בארה"ב יצר העורר קשר ונפגש עם אנשים שונים, והוא ורחימי ניהלו קשר טלפוני רציף, במטרה לקדם את הקשר. בהיותו בלוס אנג'לס עשה עורר את ההכנות הדרושות להסתרת הסמים אותם יקבל, לפי הנחיותיו של רחימי. במהלך חג הסוכות 2007, נפגש העורר עם גולצ'ה וסמואל בביתם, שוחח עימם על נסיעתם לארץ והציע להסיעם לשדה התעופה, שם ימסור להם את החבילה עבור רחימי. בלב בני הזוג התעורר חשד והם ביטלו את הנסיעה. בשיחות טלפון בתקופה שלאחר מכן, ניסו העורר ורחימי למצוא דרך חלופית להעברת הסמים לישראל או למכירתם בארה"ב. עלתה האפשרות כי העורר יעביר את הסם בעצמו, אך העורר חשש מכך וסרב. השניים ניסו להעביר את הסמים לישראל באמצעות שני קטינים. רחימי רכש ביום 7.10.07 כרטיסי טיסה מישראל ללוס אנג'לס עבור הקטינים, במטרה שאלו יטוסו ללוס אנג'לס ויביאו את הסמים עימם לישראל. סוכם בין העורר ורחימי כי העורר יפגש עם הקטינים בשדה התעופה, ייקח אותם למלון וימסור לידיהם את הסמים, ולשם כך שינה רחימי את תאריך כרטיסי החזרה של העורר ארצה. גם תוכנית זו נכשלה והעורר חזר ארצה ביום 15.7.07.

נספר לקורא כי סוזן, נידונה בארה"ב ל-10 שנות מאסר על הברחת הסם, ובמהלך מעצרה וחקירתה מסרה את כל הפרטים המהווים בסיס לאישומים 1 ו-2, וכן סיפרה כי טרם מעצרה העבירה פעם נוספת מזוודות עבור רחימי. בעקבות מעצרה של סוזן ביצעה המשטרה האזנות סתר בין רחימי לאמא של סוזן, בין רחימי לסוזן ובין רחימי לעורר מהם עולה בבירור הקשר בין השלושה. העורר, שנסע לארה"ב, ניהל שיחות רבות עם רחימי, והתנהל מעקב אחריו על ידי המשטרה האמריקאית. ביום 15.11.07 יצא העורר את ארה"ב לישראל ומשיחות מוקלטות מאותו יום עולה כי העביר כספים במזומן מארה"ב לישראל. העורר נבדק בשדה התעופה בארה"ב, הגיע לארץ ובחלוף כשנתיים, נעצר ביום 22.11.09. רחימי, שנעצר במהלך התקופה בתורכיה ושוהה בבית כלא בתורכיה עד לימים אלה, הכחיש בחקירתו כל קשר לסמים.

עם הגשת כתב האישום נגד העורר, הוגשה בקשה להארכת מעצרו עד תום ההליכים. בית המשפט

קמא מצא כי קיימות ראיות חזקות לכאורה כנגד העורר ומתקיימת לגביו חזקת המסוכנות, ובהתאם לכך הורה על מעצרו עד תום ההליכים, אף מבלי לבחון חלופת מעצר.

2.

על כך נסב הערר שבפני. העורר תקף את החלטת

בית משפט קמא על שלושת הרכיבים הנדרשים למעצר עד תום ההליכים: ראיות לכאורה, עילת מעצר וחלופת מעצר. לטענת העורר, אין במסכת הראיות כדי לעמוד ברף הראיות לכאורה הנדרש בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). נטען כי היה על בית משפט קמא ליתן משקל לטענת העורר, שבאה לידי ביטוי בעדותו מיום 24.11.09, כי

החוקר רשם דברים שלא נאמרו על ידו. לחלופין, לא מתקיימת בעניינו עילת מסוכנות, שהרי מאז שהעורר חזר לפני כשנתיים לארץ ועד ליום מעצרו, הוא לא היה מעורב בפלילים ולא הוצגה כל ראיה למעורבותו או להמשך מעורבותו בעבירות. כן הלין העורר על כך ש בית משפט קמא לא בדק חלופות מעצר, למרות שלעורר אין כל עבר פלילי והוא אדם נורמטיבי.

אבחן בקצרה את טענות העורר בשלושת הרכיבים.

ראיות לכאורה : לאחר שעיינתי בחומר הראיות, נחה דעתי כי יש בו כדי לעמוד ברף של ראיות לכאורה ואף יותר מכך.

ככל שהדבר נוגע לאישום הראשון והשני, הרי שעדותה של סוזן מפורטת ונתמכת בעדויותיהם של קרובי משפחה, סוכנת הנסיעות והאזנות הסתר המחזקים את גרסתה. טענתו של העורר כי סוזן ביקשה להתנקם ברחימי, אין בה כדי להסביר מדוע תבקש לפגוע גם בו. מתמלילי ההאזנות לשיחות בין העורר לבין רחימי עולה הקשר לסוזן והשניים דנים במצבה של סוזן, שאותה הם מכנים "הבחורה" "הזונה", שהתקשרה מספר ימים לפני כן אל רחימי וביקשה שיעבירו לה כסף (שיחה 41 מיום 16.1107; שיחה 23 מיום 4.11.07). במהלך השיחה, נראה כי העורר מזהיר את רחימי מפני האזנה.

על אף טענתו של העורר כי אינו מכיר את עלי, הרי שבשיחות עם רחימי השניים מזכירים את עלי ודנים על הקשר איתו, ושמו של העורר עולה בשיחות בין עלי לרחימי, כאשר עלי מנסה ליצור קשר עם העורר (שיחה 41 מיום 16.1107;

שיחה 290 מיום 12.09.07; שיחה 136 מיום 16.9.07; שיחה 441 מיום 19.9.07).

מעדותה של אלנה זורבסקיי, סוכנת הנסיעות דרכה הזמין רחימי את כל הטיסות, עולה שרחימי שילם במזומן על הטיסות והמלונות של כל השלושה. זאת,

בניגוד לטענת העורר כי התשלום היה בוויזה וללא הסבר משכנע לסיבה בגינה רחימי יממן עבורו את הטיסות. העורר טען כי החזיר לרחימי את הוצאות הטיסה אך לא הציג כל ראיה לכך.

העורר עצמו אישר, בהודעתו מיום 22.11.09, כי שמע את רחימי מבקש מסוזן להעביר יהלומים, אך הודה כי לא ידע כלל שרחימי מתעסק ומתפרנס מיהלומים בישראל. לגרסתו, הוא אומנם חשד כי מדובר בסמים אבל רק לאחר שחזר משדה התעופה עם רחימי הבין שמדובר בסמים.

הראיות לאישום השלישי מבוססות על האזנות סתר ועל עדויותיהם של מספר אנשים בהם ניסו העורר ורחימי להשתמש על מנת להעביר את הסמים מארה"ב לישראל.

הזוג סמואל וג'ולצ'ה, מסרו בהודעתם כי רחימי קנה עבורם כרטיסי טיסה לישראל וביקש בתמורה כי יעבירו עבורו חבילה של אורז. ילנה פסחוביץ' העידה על הצעתו של העורר להטיסה לחו"ל יחד עם זוג חברים, קודם לתורכיה ומשם לארה"ב, ועל נכונותו של חברו לשלם על כרטיסי הטיסה. בדומה, סיפר אוראל גוהר, אחד הקטינים שהיה אמור להעביר את הסמים, על כרטיסי הטיסה שנרכשו עבורו. אלנה זורבסקיי, סוכנת הנסיעות, סיפרה בהודעתה כי רחימי רכש כרטיסי טיסה עבור העורר לארה"ב ועבור בני הזוג סמואל וגולצ'ה, וכן עבור אוראל גוהר.

האזנות הסתר הן נדבך נוסף המספק חיזוק לעדויות השונות. בשיחות ביניהם, דנו רחימי והעורר בניסיונותיהם להעביר את החבילה עם אנשים שונים. לא אפרט את כל השיחות ואציין אך מעט מהן.

שיחות בהם דנים העורר ורחימי בכוונתם להעביר את החבילה, ורחימי מנחה את העורר לתת את החבילה בשדה התעופה כשהיא בתוך מזוודה ועטופה בניילון (שיחה 136 מיום 16.9.07; שיחה 412 מיום 1.10.07). עוד עולה כי העורר נסע להיפגש עם בני הזוג בשליחותו של רחימי. בשיחות נוספות מדברים רחימי ועלי על הנסיון להעביר את החבילה עם הקטינים ועל כך שניסיון זה לא צלח, ועל כך שהנער סיפר לאביו על אף שנתבקש שלא לעשות כן (שיחה 887 מיום 30.10.07). ממכלול רב של שיחות עולה הקשר הברור בין רחימי, העורר ועלי וכן הקשר עם ראזה וחוסרי, ככל הנראה סוחרי הסמים בארה"ב. מהאזנות הסתר ניתן להבין כי העורר יודע מה מכילה החבילה אותה הוא מבקש להעביר ארצה, והוא חושש להעביר את החבילה בעצמו. כאשר נתבקש לעשות כך על ידי רחימי, העורר אמר כי הוא מפחד להביא את מה שהוגדר "התוכנית" באמריקה, ומציין כי ישנם כלבים (שיחה 448 מיום 4.10.07).

לכל אלו מצטרפות הודעותיו של העורר במשטרה, בהן הודה כי הבין קודם לנסיעתה של סוזן כי היא מעבירה סמים ואישר כי למרות שידע כבר שרחימי נתן לסוזן להעביר סמים, נסע בשליחותו של רחימי לארה"ב וניסה לשכנע אחרים להעביר דברים לארץ.

לסיכום, יש בחומר הראיות אף יותר מהרף של ראיות לכאורה.

עילת מעצר: נוכח חזקת המסוכנות הסטטוטורית הקבועה בסעיף 21(א)(ג)(3) לחוק המעצרים איני נדרש להכביר מילים לגבי עילת המעצר. על פניו, העורר היה חלק מרשת של מבריחי סמים, שפעילותה השתרעה על ארצות ויבשות שונות, שהושקעו משאבים רבים במעקב אחריה. העובדה כי העורר לא עבר עבירה נוספת במהלך השנתיים שחלפו מביצוע המעשים המיוחסים לו, ושבמהלכה התנהלה חקירה סמויה כנגד המעורבים, אין בה כדי להפחית מהמסוכנות המיוחסת לעורר.

חלופת מעצר: הכלל הוא כי אין לשחרר לחלופת מעצר נאשמים בעבירות של סחר בסמים אלא במקרים חריגים (ראו, לדוגמה: בש"פ 3899/95 מדינת ישראל נ' ג'מאל , פ"ד מט(3) 164, 168 (1995); בש"פ 4540/09 אבו גריבה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.6.2009); בש"פ 4251/09 אביאל אוחיון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.5.2009); בש"פ 7937/09 ואלריק מישייב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 19.10.2009)). כלל זה נסמך על נסיון החיים המלמד כי יש קושי ליתן אמון בסוחרי ומפיצי הסמים כי לא ישובו לסורם גם אם יהיו במעצר בית (ראו, לדוגמה: בש"פ 9595/09 קורס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.12.2099), בפסקה 6 והאסמכתאות שם).

לכל כלל יש חריגים, אך עניינו של העורר איננו נכנס בגדרם. אין עסקינן באירוע חד פעמי, אלא במספר ניסיונות ייבוא שהתפרסו על מספר מדינות, תוך ניסיונות חוזרים ונשנים להשתמש באנשים תמימים לצורך העברת הסמים. בנסיבות אלה, כאשר חלופה לא תסכון, אין טעם לשחת זמנו של בית המשפט ושל שירות המבחן בבחינת חלופת מעצר או בהזמנת תסקיר (ראו , לדוגמה, בש"פ 9284/08 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.11.2008), בפסקה 6; בש"פ 9447/04 זבידאת נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 2.11.2004), פסקה 6; בש"פ 1668/09

זבולנס נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 4.3.2009), בפסקה 5 והאסמכתאות שם).

בסופו של דבר שאני דוחה את הערר.