בש"פ 7033/10 חיים אקוקה נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת נ' אהד ) בעמ"ת 39441-09-10 מיום 29.9.2010, במסגרתה דחה בית המשפט המחוזי הערר שהגיש העורר על החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה (כבוד השופטת ד' עטר ) במ"ת 37198-09-10 מיום 28.9.2010.

העובדות על פי כתב האישום

1.

על פי המתואר בכתב האישום, העורר והמתלוננת היו בני זוג למשך כשנה וחצי ונפרדו כחודשיים עובר לאירוע נשוא כתב האישום. ביום 25.9.2010 הגיע העורר אל בית המתלוננת והמתלוננת נכנסה לרכבו של העורר. העורר הסיע את המתלוננת אל שטח באיזור תעשיה בפתח תקווה, עצר את הרכב וביקש מהמתלוננת לרדת ממנו. לאחר מכן פנה אל המתלוננת ותקפה בכך שהכה בה באמצעות ידיו ורגליו, הכה במצחה במרפקו וסטר לה בפניה עד שנפלה, אז המשיך העורר לסטור בפניה של המתלוננת. כתוצאה ממעשי העורר נגרמו למתלוננת נפיחות בצבע סגלגל מעל עינה, סימנים אדומים על פניה, בחילות וכאבים. על אף בכייה של המתלוננת והפצרותיה לא חדל העורר ממעשיו ואיים על המתלוננת, בין היתר, שאם לא תפסיק "ללכת עם ערבים" ישפוך עליה בנזין וישרוף אותה.

לאחר מכן נכנס העורר אל רכבו והמתלוננת בעקבותיו. העורר אמר למתלוננת כי אם תישאל, עליה לומר כי נפלה וקיבלה מכה. עוד אמר העורר למתלוננת שלא תחשוב ללכת למשטרה ושתבטיח לו כי לא "תלך עם ערבים כי הוא יידע גם כך".

2.

בגין מעשים אלו, יוחסו לעורר עבירות של איומים [לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )] ותקיפה הגורמת חבלה של ממש (לפי סעיפים 379 ו-380 לחוק העונשין).

הליכים קודמים

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה לבית משפט השלום בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטתו מיום 28.9.2010 קבע בית משפט השלום כי בהודעתו של העורר במשטרה ישנה הודאה כמעט מלאה בעובדות המתוארות בכתב האישום ועל כן קיימות ראיות לכאורה נגדו. כן נקבע כי מעשיו של העורר, שברובם הוא מודה, מקימים חזקת מסוכנות סטטוטורית, כך שעליו להוכיח העדר מסוכנות. בית משפט השלום קבע כי יש צורך בבדיקה מעמיקה של אפשרות איונה של אותה מסוכנות באמצעות חלופת מעצר מתאימה ולפיכך הורה על הכנת תסקיר שירות המבחן. מעצרו של העורר הוארך עד להחלטה אחרת, כאשר בית משפט השלום קבע כי התסקיר יוגש עד ליום 6.10.2010 והדיון יתקיים ביום 7.10.2010 בשעה 09:00.

4.

על החלטתו האמורה של בית משפט השלום הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי. בהחלטתו מיום 29.9.2010 אישר בית המשפט המחוזי את קביעתו של בית משפט השלום לפיה בהודעת העורר קיימת הודאה כמעט מלאה בכל המיוחס לו וקבע כי לא נפל פגם בהחלטתו של בית משפט השלום לבדוק את מסוכנות העורר באמצעות תסקיר, על אף שמדובר בעבירת אלימות ראשונה בינו לבין המתלוננת.

טענות העורר

5.

העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד אלון אייזנברג – מבקש מבית משפט זה לקבוע כי בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי קיימות נגדו ראיות לכאורה. זאת, אף בטרם הוגש תסקיר בעניינו של העורר על ידי שירות המבחן. במסגרת הודעת הערר קובל העורר, בין היתר, על כך שכתב האישום נגדו הוגש מבלי שנערך עימות בינו לבין המתלוננת על אף שמדובר ב"גרסה כנגד גרסה" ומבלי שנעשתה בדיקה באמצעות מכשיר פוליגרף, חרף בקשתו. לטענתו, מדובר בהליכי חקירה "חלקיים ובלתי ממצים", שאין בהם כדי להצדיק את מעצרו עד תום ההליכים.

6.

לטענת העורר, למתלוננת אין ולא היו שום סימני אלימות, מלבד "סימן אדמדם כמעט בלתי נראה לעין בחלק העליון של המצח אשר נגרם כתוצאה ממכת מרפק שקיבלה המתלוננת עת מעדה על העורר" ואין בחומר החקירה כל ראיה המעידה על כך שהעורר נקט באלימות מכוונת כלפיה. לעניין המכה מסביר העורר כי במהלך השיחה בין השניים מעדה המתלוננת לאחור וביקשה מן העורר להרימה וכאשר אחז העורר בידה תוך שהוא מסיט את גופו לצד השני, איבדה המתלוננת את שיווי המשקל ונפלה עם ראשה על מרפקו של העורר.

7.

לטענת העורר, המתלוננת הציגה באופן שקרי בפני החוקרים שנפגשו עמה בסמוך לאירוע כי העורר הפיל אותה והחל בועט בה וכן כי "דפק לה את הראש ברכב" אך שינתה את גרסתה בהודעתה במשטרה, כשעה לאחר מכן. לטענת העורר, המתלוננת התנהגה באופן כפייתי ואובססיבי כלפי העורר לאורך כל הקשר ביניהם וכי היא בדתה את גרסתה מליבה לאחר שהבינה כי פגישתו של העורר עמה נועדה על מנת לבקר את דרך חייה ולא על מנת לחדש את הקשר בין השניים.

העורר טוען כי המתלוננת פנתה ביוזמתה אל בית משפט השלום ביום הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים על מנת להתוודות כי העלילה על העורר בחקירתה במשטרה ואף ביקשה כי בית משפט השלום יתרשם כי אין עליה שום סימני אלימות.

העורר טוען כי נוסף על ביטול תלונתה במשטרה הופיעה המתלוננת אף בפני בית המשפט המחוזי ומסרה כי היא חוזרת בה מתלונתה, תוך שהיא מוזהרת לעניין השלכות מתן עדות שקר.

8.

לבסוף מציין העורר כי הינו המפרנס היחיד במשפחתו, הממתינה בימים אלו לקביעת מועד לצורך השתלת לב דחופה לאביו החולה. על כן, מבקש העורר מבית משפט זה להורות על שחרורו המלא לאלתר או לחילופין, להורות על שחרורו לחלופת מעצר בבית אחותו (הממוקם, לטענתו, הרחק ממגורי המתלוננת) עד לקבלת תסקיר שירות המבחן בדבר מסוכנותו.

טענות המשיבה

9.

המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד נעימה חנאווי – טוענת כי בהחלטותיהן של הערכאות הקודמות לא נפל פגם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה, הן ביחס לקביעתן כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר, הן ביחס לקביעתן כי קיימת עילת מעצר נגדו והן ביחס להחלטתן כי יש לערוך תסקיר על מנת להעריך את מסוכנותו. לטענת המשיבה, הנסיבות המתוארות בכתב האישום, עברו הפלילי של העורר כמו גם טיב מערכת היחסים בין העורר למתלוננת מצדיקים עריכת תסקיר שיאמוד את מסוכנותו של העורר. המשיבה טוענת כי הודעתו של העורר במשטרה מעידה על מסוכנותו כלפי המתלוננת וכלפי הציבור בכללותו וכי דווקא חזרתה של המתלוננת מתלונתה, האופיינית למקרים מסוג זה, מחזקת את החשש מפני שיבוש הליכי חקירה.

10.

באת כוח המשיבה עידכנה כי על אף שהתסקיר בעניינו של העורר אמור היה להיות מוגש לבית משפט השלום ביום 6.10.2010, במהלך הדיון שנערך ביום 7.10.2010 העניק בית משפט השלום ארכה לשירות המבחן לצורך עריכת התסקיר בעניינו של העורר וקבע את הדיון בתיק ליום 28.10.2010.

דיון והכרעה

11.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה, לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפניי ולאחר שעיינתי בחומר שהוגש לעיוני במהלך הדיון, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. יחד עם זאת יש לפעול כך שהתסקיר בעניינו של העורר ייערך בדחיפות המירבית, כך שבית משפט השלום יוכל לקיים דיון בעניינו של העורר אף לפני המועד שנקבע על ידו כאמור לעיל.

12.

אין בידי להיענות לבקשתו של העורר ולקבוע כי לא קיימות נגדו ראיות לכאורה. כידוע, בחינת קיומן של ראיות לכאורה בשלב ההחלטה בדבר מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים נעשית על סמך חומר הראיות הגולמי, כאשר חומר הראיות טרם עבר את "מסננת" החקירה הנגדית. בשלב זה יש לבחון האם קיים סיכוי סביר להוכחת אשמתו של הנאשם [ראו למשל: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996); החלטתי בבש"פ 10234/08 אבולקיעאן נ' מדינת ישראל , פסקה 26 (לא פורסם, 14.12.2008); החלטתי בבש"פ 6245/10 מרקוס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.9.2010)]. בשים לב לשלב בו מצוי ההליך, שוכנעתי כי לכאורה יש ממש באישומים המיוחסים לעורר.

13.

העורר אמנם לא מודה בעובדות המפורטות בכתב האישום, אולם מהודעתו במשטרה עולה תמונה בעייתית בלשון המעטה ואין בידי לקבל את טענת בא כוחו כי הדבר נובע מאופן ניסוחם של הדברים בשפתו הדלה של העורר בלבד. העורר מודה בהודעתו מיום 25.9.2010 כי הוא נפגש עם המתלוננת בתואנת שווא ולקח אותה למקום מבודד: "אז היום טלפנתי אליה ואמרתי לה שאני רוצה לדבר איתה, המצאתי לה איזה חרטה שאני זקוק לעזרה שלה ו אז היא באה למטה ונכנסה לאוטו שלי ... ואז נסעתי איתה לכיוון אולם אירועים ... ונכנסתי לשטח מאחור למקום שאפשר לדבר איתה ברגוע כי היא בחורה צעקנית ולא רציתי שאנשים יבואו" (שורות 8-5 להודעה). זאת ועוד, העורר מעיד על עצמו כי "אני אדם עצבני, אני מדבר ככה בעצבים" (שורות 10-9 להודעה) ואף מודה כי עשה תנועות ידיים לכיוון המתלוננת על מנת להפחידה. כך, מתאר העורר כי "... הסתכלתי עליה עם פרצוף כועס וכיווצתי את הידיים ואמרתי לה איך עשית את זה..." (שורות 9-8 להודעה) וכן מזכיר "תנועות ידיים שעשיתי לכיוונה כדי להפחיד אותה" (שורה 24 לפרוטוקול). יתר על כן, העורר אף מתאר כי תפס את המתלוננת בלסתה: "אה וגם תפסתי אותה עם היד שלי בפנים, איפה שהלסת שלה, לא בקטע של לשבור לה משהו ושאלתי אותה למה עשית את זה" (שורות 25-24 להודעה). העורר נשאל בחקירתו מדוע אמר למתלוננת ש"לא אכפת לו לשבת עליה מאסר עולם" וענה: "אמרתי כדי להפחיד אותה, אבל התכוונתי שאני לא אפגע בה אלא בכל מי שמסביב לה, שאם יבוא אלי איזה ערבי ויגיד שהוא איתה אז אני אשב עליו מאסר" (שורות 50-49 להודעה).

14.

לעניין העדר סימני האלימות על גופה של המתלוננת; בעוד שהעורר טוען כי למתלוננת נגרם אך "סימן אדמדם כמעט בלתי נראה לעין בחלק העליון של המצח", מציין החוקר אשר גבה את הודעת המתלוננת ביום 25.9.2010 כי האחרונה סובלת מ"נפיחות מאסיבית מעל עין שמאל בצבע סגלגל" (שורה 10 להודעה) וכי "נראים על פניה סימנים אדומים לא כ"כ בולטים" (שורה 11 להודעה).

15.

מעבר לקיומן של ראיות לכאורה, שוכנעתי כי במקרה שלפניי מתקיימת גם עילת מעצר נגד העורר. המעשים המתוארים בכתב האישום ונסיבותיהם, התבטאויותיו האמורות של העורר בנוגע לעצמו ולמעשיו מצביעים לכאורה על מסוכנות הנובעת ממנו – הן כלפי המתלוננת והן כלפי אנשים נוספים. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, ייתכן שניסיונה של המתלוננת לחזור בה מתלונתה נבע מפחד ואם אכן כך הוא הדבר, הרי שיש בכך כדי לעורר גם חשש מפני שיבוש הליכי חקירה.

16.

יחד עם זאת, אין די בקיומן של ראיות לכאורה ובקיומה של עילת מעצר. סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 מלמדנו כי נאשם יוחזק במעצר מאחורי סורג ובריח עד תום ההליכים רק אם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעים שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה. הערכאות הקודמות היו ערות לכך ועל כן הורו על הכנת תסקיר על ידי שירות המבחן, על מנת לבחון באופן מעמיק את האפשרות לאיין את המסוכנות הנובעת מן העורר באמצעות חלופת מעצר מתאימה. איני מוצא פגם בהחלטותיהן של הערכאות הקודמות להורות על הכנת תסקיר מעצר על ידי שירות המבחן, אשר ממצאיו מהווים את אחד השיקולים הנשקלים על ידי בית המשפט בבואו להחליט בשאלת מעצרו של נאשם עד תום ההליכים. ואולם, אני סבור כי עניינו של העורר צריך להישמע טרם המועד שנקבע בהחלטתו של בית משפט השלום מיום 7.10.2010 וכי אין זה סביר שהעורר ישהה במעצר למעלה מחודש עד שאפשרות השחרור לחלופת מעצר תתברר בבית משפט השלום.

17.

הנני מורה אפוא לשירות המבחן לערוך את התסקיר בעניינו של העורר בדחיפות המירבית ועל כך מסורה לו מראש התודה. נוכח האמור לעיל יודיע שירות המבחן לבית משפט השלום על המועד שבו יהיה התסקיר מוכן, כך שבית משפט השלום יוכל לקבוע את הדיון בעניינו של העורר לפני התאריך המקורי שנקבע.