בש"פ 2938/05 האדי גזאוי נ. מדינת ישראל/משטרת ישראל

בכתב אישום שהוגש לבית משפט השלום בעכו נטען, כי בין החודשים ספטמבר 2004 ועד לחודש ינואר 2005, עשה לו העורר מנהג לתדלק את רכבו בתחנת דלק בכפר רמה, מבלי לשלם תמורה. כן נטען, כי באחד המקרים משהעז המתדלק לדרוש תשלום מהעורר, הובילו האחרון אל מאחורי משרד התחנה, ותקף אותו ביחד עם אחרים. לבסוף נטען, כי העורר נהג באותה דרך אלימה ובוטה גם כלפי שוטר-מוסווה ששימש כמתדלק באותה תחנה.

בית משפט השלום מצא כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת הנטען בכתב האישום, וכן נקבע כי הוכח קיומה של עילת מעצר. עם זאת, שוכנע בית המשפט כי לנוכח העובדה שמעורבים אחרים בפרשה שוחררו לחלופות מעצר, יש לנהוג בעורר בדרך דומה. בעקבות כך שוחרר העורר למעצר בית בפיקוחו של אביו ובכפוף להפקדתן של ערבויות שונות.

ערר שהגישה המדינה לבית המשפט המחוזי, התקבל, ומכאן הערר שבפני.

בא-כוחו המלומד של העורר, עו"ד גזאוי, היה מוכן להניח לצורך הדיון בערר, כי הוכח קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. עם זאת, הוא סבר כי לנוכח העובדה שמעורבים אחרים שוחררו, ראוי היה לנהוג באותה דרך גם בשולחו.

עבירות של סחיטה באיומים הן עבירות מכוערות, בהן מנצל העבריין את חששו של קורבנו ממנו כדי להשליט עליו את רצונו. יתרה מכך, נאשם בעבירות אלו המתהלך חופשי במהלך משפטו, עלול לנצל את פחדו של הקורבן גם במטרה להניאו מלהעיד נגדו או להשפיע עליו לשנות את גרסתו, ובדרך זו לגרום לשיבוש מהלכי משפט. עם זאת, מעולם לא נקבע כי דינם של נאשמים בתחום זה הוא למעצר בלבד, וכל מקרה יש לדון לגופו ועל פי נסיבותיו.

העורר הוא אדם צעיר, שלחובתו לא נזקפו עד כה הרשעות בפלילים, למעט הרשעה של היעדר משירות על פי חוק השיפוט הצבאי. אכן, נראה כי עניינו של העורר סבוך ומורכב יותר מחלקם של מעורבים אחרים בפרשה. עם זאת, נראה לי כי עובדה זו מקומה בשיקולי הענישה, ולא במעצר עד תום ההליכים, שבאופיו הוא כלי-מניעתי בלבד. לפיכך, נראה לי כי נכון עשה בית משפט השלום שעה שבחן חלופה שיש בה כדי לתת מענה לסכנה הנשקפת מהעורר, ולהשקפתי, החלופה שהוצעה (מעצר בית בפיקוח אביו של העורר), היא חלופה ראויה. האב, סגן-גונדר (בגימ') בשירות בתי הסוהר, שימש בעבר כמנהלו של אחד מבתי הכלא, ומותר להניח כי חרף עוגמת הנפש שגורם לו יוצא חלציו, הוא גם מכיר ויודע היטב את משמעותו של מעצר בית, ומה הן החובות המוטלות עליו אם יפר בנו את צו בית המשפט.

לנוכח כל אלה דעתי היא כי דינו של הערר להתקבל, ואני מורה על שחרור העורר בתנאים אשר נקבעו בהחלטתו של בית משפט השלום מיום ז' באדר ב' תשס"ה (18 במרץ 2005).