בש"פ 7960/09 ולנטין זלמנוב נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת ד"ר

ד' אבניאלי ) בב"ש 21936/09 מיום 6.10.2009 שלפיה נעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו בת.פ. 3629/09.

העובדות לפי כתב האישום

1.

ביום 30.9.2009 הוגש כתב אישום המייחס לעורר, יחד עם נאשם נוסף, עבירה של סחיטה באיומים (לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977). על פי המתואר בכתב האישום, ביום 27.9.2009 הורו העורר והנאשם הנוסף למתלונן כי עליו לשלם להם סכום של 1,500 ש"ח או להביא להם סיגריות, אחרת הם "ישלחו סודנים שירביצו לו ויהרסו לו את הבית". העורר הכיר את המתלונן שנים רבות והיה מודע לקשיים ההתפתחותיים והמוטורים מהם הוא סובל. יש לציין כי איום זה היווה חלק משרשרת איומים וסחיטות שהפעיל הנאשם הנוסף בפרשה על המתלונן.

הליכים קודמים

2.

עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד לתום הליכים המשפטיים כנגדו. בית משפט השלום בבאר-שבע (כבוד השופט י' פרסקי ) דן בבקשה ביום 4.10.2009 וקבע כי למרות שמיוחסת לעורר עבירה של סחיטה באיומים, אשר בעניינה הכלל הוא מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים, יש להתייחס לכך שעל פי כתב האישום הנאשם הנוסף הוא בעל החלק העיקרי בתיק וכן שהעבירה אותה ביצע לכאורה העורר לא הייתה מלווה באלימות. בית המשפט ציין את גילו הצעיר של העורר ואת עברו הפלילי הנקי וקבע כי העורר ימצא במעצר בית בכל יום בין השעות 18:00-5:30, ישלם ערבות עצמית על סך 7,500 ש"ח, ערבות צד ג' של אמו על סך 7,500 ש"ח וכן נאסר עליו ליצור קשר עם המתלונן.

3.

על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. ביום 6.10.2009 קיבל בית המשפט את הערר וקבע כי יש לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי נגד העורר תלוי ועומד כתב אישום נוסף בבית המשפט לנוער בבאר-שבע המייחס לו, יחד עם שני נאשמים נוספים, עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים כלפי המתלונן באותו עניין. בית המשפט המחוזי קבע כי עובדה זו מלמדת שאין בשחרורו של העורר בתנאים אותם קבע בית משפט השלום כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו כלפי המתלונן או את החשש לאפשרות שיבוש הליכי משפט.

בית המשפט התייחס לאפשרות "לעבות" את חלופת המעצר כך שהעורר ישהה בביתו כל שעות היום וקבע כי אין זה מתקבל על הדעת להורות לאמו של העורר, המפרנסת היחידה של המשפחה, להפסיק את עבודתה בכדי שתוכל לפקח על העורר בכל שעות היום. בית המשפט המחוזי קיבל כאמור את הערר שהוגש על ידי המשיבה אך ציין כי לעורר קיימת אפשרות לפנות לשירות המבחן ולהציע בפניו חלופת מעצר שתיבחן על ידו.

טענות העורר

4.

העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד יחיא סעאדה – טוען כי בית המשפט המחוזי ייחס משקל יתר לתיק המתנהל כנגדו בבית המשפט לנוער. לדבריו המעשים בגינם הוגש כתב אישום זה התרחשו לפני כשלוש וחצי שנים וכמו כן כתב האישום המתוקן, בו הוא הודה, אינו כולל את עבירת האיומים וחלק נכבד ממעשי האלימות שיוחסו לו.

העורר מציין את גילו הצעיר ואת העובדה שזהו מעצרו הראשון. לדבריו, חווית המעצר מהווה מעין "בטוחה" בענייננו שתבטיח שמקרים כאלו לא ̣ ישנו בעתיד.

העורר טוען עוד כי יש להתייחס לכך שלמעשה הסחיטה באיומים לא התלוו מעשי אלימות ומכאן שבעניינו של העורר לא קמה חזקת המסוכנות. בעניין זה מפנה העורר לפסק דינו של בית משפט זה שלפיו במקרים מעין אלו לא קמה חזקת המסוכנות ונטל ההוכחה בעניין התקיימותה של עילת מעצר מוטל על המשיבה [בש"פ 6232/04 אברג'ל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.7.2004)]. כמו כן טוען העורר כי יש להעניק משקל לכך שחלקם העיקרי של המעשים המתוארים בכתב האישום מיוחסים לנאשם הנוסף ולא לעורר עצמו.

בנוסף, העורר טוען כי מוכנותה של אמו להפסיק את עבודתה בכדי לפקח עליו במשך כל שעות היום ממחישה את מידת רצינותה ואת העובדה שחלופה זו הינה חלופת מעצר ראויה. כמו כן הוא טוען כי המקרה דנן ונסיבותיו אינם מצדיקים את קביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה יש לבדוק דרך שירות המבחן כל חלופת מעצר שתוצע על ידי העורר.

טענות המשיבה

5.

המשיבה- באמצעות באת כוחה, עו"ד נעימה חנאוי -

טוענת כי מדובר בעבירות שבוצעו לכאורה נגד חסר ישע, תוך תכנון מוקדם וניצול מצוקתו. לדבריה חלקו של העורר במעשים הוא ממשי כפי שעולה מכתב האישום. לטענת המשיבה העבירה שבוצעה לכאורה על ידי העורר מקימה חשש לביטחון הציבור ולביטחונו של המתלונן, המעיד על חששו לצאת מביתו. בנוסף עבירת הסחיטה באיומים מקימה חשש לשיבוש הליכי משפט.

לטענת המשיבה צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי אין בחלופת המעצר שהוצעה על ידי העורר כדי לאיין את החששות הללו וזאת למרות גילו של העורר, עברו הנקי והעובדה כי מדובר במעצרו הראשון. בנוסף מדגישה המשיבה את קביעתו של בית המשפט המחוזי שהותיר דלת פתוחה לעורר לשוב ולהציע לבית משפט השלום חלופות מעצר ראויות שיהיה בהן כדי לאיין את מסוכנותו של העורר ואת החשש משיבוש הליכי משפט.

דיון והכרעה

6.

רבות דובר על עבירת הסחיטה באיומים. בפסקי דין רבים חזר בית משפט זה על הקביעה שלפיה:

"בעבירה של סחיטה באיומים גלומה מעצם טבעה ואופיה מסוכנותו של הנאשם, ושבדרך כלל עבירות של סחיטה באיומים, ועבירות בהם הנאשם מפיל חיתתו על קרבנו, אינן מתאימות לחלופת מעצר" [ בש"פ 7415/03 מדינת ישראל נ' אבו מוך , פ"ד נז (6) 77, 81; כן ראו:

בש"פ 3355/04

חמודה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 18.4.2004)].

עם זאת, מעולם לא נקבע כי דינם של הנאשמים בעבירה זו הוא למעצר מאחורי סורג ובריח בלבד, אלא על בית המשפט לדון בכל מקרה לגופו על פי נסיבותיו ולבחון האם ניתן לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר שתגשים את מטרות המעצר [בש"פ 2938/05 האדי גזאוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005)].

7.

במקרה שלפניי מיוחסת לעורר עבירה של סחיטה באיומים שאין אלימות לצדה. אכן, ככלל אין עבירה זו מקימה חזקת מסוכנות והנטל להוכיח את קיומה של עילת מעצר רובץ על שכמה של המדינה [ראו: בש"פ 6232/04 אברג'ל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.7.2004) ].

שאלה היא האם רשאי היה בית המשפט המחוזי להסיק קיומה של מסוכנות מעיון בכתב האישום המתוקן שהוגש בעבר כנגד העורר (במסגרת ת.פ. 1244/07) שצורף כנספח להודעת הערר, שייחס לו עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 382 לחוק העונשין) תוך הסתמכות על כך שהעורר הודה במיוחס לו בכתב אישום זה (כעולה מסעיף 9ב' להודעת הערר). אציין כי על פי כתב האישום המתוקן הנ"ל העורר תקף שלא כדין את המתלונן באותו מקרה בכך שסטר לפניו, הכה אותו באמצעות ידיו על אוזנו, בעט בגופו והיכה אותו באגרופים. מסכים אני עם קביעת בית המשפט המחוזי שלאור כתב האישום המתוקן הנ"ל, שבעובדותיו הודה כאמור העורר, ולאור העבירה המיוחסת לו בכתב האישום נשוא ההליך שלפניי, יש צורך בחלופת מעצר "מעובה" יותר מזו שאושרה על ידי בית משפט השלום, חלופה שתאיין את המסוכנות הנשקפת מצד העורר למתלונן. יובהר, כי לעורר שמורה האפשרות לפנות לבית משפט השלום ולהציע בפניו חלופות מעצר שונות בכדי שזה יבחן האם יש בהן כדי לאיין את מסוכנותו של העורר ולהגשים את מטרות המעצר.

8.

אשר על כן הערר נדחה.