בש"פ 6232/04 יגאל אברג'ל נ. מדינת ישראל

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ר' אבידע), לפיה שוחרר העורר בערבות ובתנאי מעצר בית מלא בבית אחיו בבת-ים, תוך מתן אפשרות לצאת את הבית בצמידות לאחיו (כולל ליווי למקום העובדה של האח). הערר מוגש כנגד התנאים המגבילים שהוטלו על העורר.

העורר מואשם בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סחיטה באיומים והדחה בחקירה. המתלונן הנו מפעיל של חנויות נעליים בבאר שבע ולו סכסוך כספי עם אלי דהן, נאשם 1 בכתב האישום. לפי האמור בכתב האישום, אותו דהן ביקש לגבות מהמתלונן חוב שזה חב לו ולשם כך שלח אליו עבריין בשם יניב מלול, אשר סחט ממנו כספים במהלך שנת 2003. לאחר מכן, סמוך לחודש מרץ 2004, העורר קשר עם נאשמים נוספים קשר שמטרתו לסחוט באיומים את המתלונן, וזאת לאחר שדהן לא הצליח לסחוט מהמתלונן את החוב בניסיונות קודמים.

לפי כתב האישום, בפגישה שנערכה בין העורר והנאשמים הנוספים ובין המתלונן בביתו של העורר, איימו הנוכחים, ובכללם העורר, לפגוע במתלונן אם לא יחזיר חוב לאלי דהן. עוד נטען בכתב האישום, כי כשבוע לאחר האיומים, נקבעה פגישה נוספת בין המתלונן ובין העורר והנאשמים הנוספים, בביתו של העורר, ובה נדרש המתלונן לחתום על מסמך, שבו הוא מודה שהוא חייב לאלי דהן סכום של 460,000 ₪, תוך ניסיונות להפחיד את המתלונן. המתלונן סירב לדרישה בטענה כי פרע את החוב.

לאחר האירועים נשוא כתב האישום הוצתה חנותו של המתלונן וזה פנה למשטרה. לעורר ולאף אחד משותפיו לכתב האישום לא מיוחסת עבירה של הצתה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור של הנאשמים, ובכללם העורר, עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בית המשפט קמא מצא, כי יש בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר בכתב האישום, וכי קיימת עילת מעצר, אך הורה על הזמנת תסקיר מעצר. בעקבות המלצות התסקיר, ציווה בית המשפט קמא על שחרורו של העורר בתנאים שפורטו לעיל. כנגד התנאים המגבילים שהוטלו על העורר מוגש ערר זה שלפני.

בא-כוח העורר טען כי אמנם יש ראיות לכאורה כנגד מרשו, אך עוצמתן פחותה. מכל מקום, לטענתו, מסוכנותו של העורר אינה מצדיקה תנאי מעצר בית כה מחמירים וערבויות כה גבוהות.

באת-כוח המדינה טענה מנגד כי העורר השתתף בניסיון לסחוט את המתלונן באמצעות הטרדות חוזרות ("דינאמיקה של ישיבה על הווריד", כלשונה) והואשם, בנוסף, בעבירה של הדחה בחקירה. עו"ד ברלינר הדגישה גם כי ערר זה אינו עוסק במעצר ממש, אלא בתנאי חלופת מעצר, כאשר בנסיבות העניין, לנוכח מעשי העורר, עברו הפלילי ותסקיר המעצר שלא היה חיובי, חלופת המעצר שנקבעה הנה ראויה ומדתית.

אין מחלוקת בין הצדדים כי היו שתי פגישות בין העורר לבין המתלונן, במהלכן נעשו ניסיונות להסדיר את חובו של המתלונן לאלי דהן.

עיקר התשתית הראייתית כנגד העורר מצויה בהודעותיו של המתלונן. לפי גרסתו, במהלך חודש אפריל השנה, שותפו לעסקים, מוטי זמיר, פנה אליו והזמין אותו לפגישה בעניין החוב בביתו של העורר. יש לציין כי העורר הנו דודנו של שותף אחר של המתלונן, יעקוב סוויסה שמו. במהלך הפגישה המתלונן טען כי פרע את החוב ובתשובה העורר איים עליו בזו הלשון: "מה אתה משחק אותה אהבל? תשתוק, תשתוק, אני אחורר אותך פה אל תדבר שטויות אם לא היה בכבוד של יעקוב לא הייתי נותן לך לדבר כמה אחד מטומטם". לטענת המתלונן אחד ממשתתפי הפגישה הניף יד עליו במהלך שיחה עמו והעורר ומשתתפים נוספים נגשו אל מוטי זמיר מתוך כוונה להכותו, אך הדברים לא התדרדרו לתגרה. לטענת המתלונן, בסיום הפגישה אחד המשתתפים, איש נמוך קומה בעל חזות בדואית ניגש אליו ואיים עליו לבל יפנה למשטרה.

לאחר מכן התקיימה פגישה נוספת בין המתלונן לבין העורר ואחרים. לפגישה זאת המתלונן הגיע מרצונו, כאשר העורר אסף אותו ברכבו והפגישה, גם אליבא המתלונן, התנהלה על מי מנוחות.

העורר טען בחקירתו כי לא איים על המתלונן ולא סחט אותו, אלא ניסה להסדיר את החוב לאלי דהן. לטענת העורר, דהן פנה אליו וביקש את עזרתו, בשל קשריו המשפחתיים עם יעקוב סוויסה. העורר סבר כי החייבים למעשה הם סוויסה ומוטי זמיר.

יעקוב סוויסה בחקירתו אישר את דבר הפגישות, אך הכחיש כי הושמעו איומים. מוטי זמיר לא הרבה לשתף פעולה עם החוקרים. לגבי העורר הוא אמר דברים כלליים בדבר הערכתו השלילית כלפיו, אך לא אישר את דבר האיומים ולא מסר תיאור מפורט של הפגישה בביתו של העורר.

אכן, הראיות שבידי התביעה, אם בית המשפט ייתן בהן אמון, יכולות להביא להרשעתו של העורר בעבירה של סחיטה באיומים. אולם, ספק בעיני אם בשלב הזה ניתן לקבוע כי העורר היה שותף גם לעבירה של הדחה בחקירה. לעניין זה, זולת עדותו של המתלונן אין אף ראיה נוספת ועל סמך עדותו של המתלונן לא ניתן לקשור את העורר לעבירת ההדחה.

ככלל, העבירה של סחיטה באיומים שאין אלימות לצדה, אינה מקימה חזקת מסוכנות והנטל להוכיח עילת מעצר רובץ על שכמה של המדינה. בנסיבות העניין, ספק אם מהמעשה כשלעצמו ניתן ללמוד על מסוכנותו של העורר. עם זאת, כאשר מצרפים למעשה את העבר הפלילי העומד לחובתו של העורר ניתן לקבוע כי הוא עלול להוות סיכון לביטחונו של הנסחט. שירות המבחן העריך בתסקיר המעצר שהוגש לבית משפט קמא, כי בהעדר מעורבות טיפולית קיים סיכון מסוים להישנות של התנהגות פורצת גבולות.

לדעתי, סיכון הנשקף מהעורר, גם אם הוא קיים, הוא סיכון מתון, שניתן להפיגו בחלופת מעצר מגבילה פחות. מן הראיות לא עולה כי מדובר באדם העוסק בגביית חובות ומתפרנס מסחיטה. לעורר מיוחסת עבירת סחיטה אחת בלבד. אין לשכוח כי המתלונן הגיע לביתו של העורר בלי שהוזמן וכי בפגישה הנוספת בניהם לא הושמעו איומים. יתר על כן, העורר איננו הנושה של המתלונן ולכן התמריץ שיש לו להמשיך ולסחוט את המתלונן אינו חזק.

לפי סעיף 46(א) לחוק המעצרים בשחרור בערובה על בית המשפט לקבוע את תנאיה "במידה שאינה עולה על הנדרש כדי להשיג את מטרות הטלת הערובה". לדעתי, לנוכח הראיות שבתיק ומידת מסוכנות המתונה הנשקפת מהעורר, ניתן להסתפק בתנאים הפוגעים פחות בחרותו, ודי להבטיח שהעורר יורחק מהמתלונן וממעורבים אחרים בפרשה. הואיל והתנהגותו של העורר, גם לפי הגרסה המחמירה עמו, לא הייתה אלימה וברוטאלית והואיל ולכאורה אין לעורר אינטרס עצמי בגביית החוב, סבורני כי אין הכרח במעצר הבית כדי להפיג את הסיכון הנשקף מן העורר.

על כן, אני מקבל את הערר, מבטל את התנאים המגבילים שקבע בית המשפט קמא בהחלטתו. עם זאת אני אוסר על העורר להיכנס לעיר באר שבע, או ליצור בכל אופן שהוא, במישרין או בעקיפין, קשר עם המתלונן או עם מי מהמעורבים האחרים בפרשה, ובכלל זה העדים המפורטים בכתב האישום, הנאשמים האחרים ומשתתפים האחרים בפגישה המתוארת בכתב האישום. ההפקדה והערבויות עליהן ציווה בית המשפט קמא להבטחת תנאי השחרור יישארו על כנן.