בש"פ 4588/09 מילאד ע. סאלם נ. מדינת ישראל

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין, תשל"ז-1977. לפי עובדות כתב האישום, ביום 25.3.09 או בסמוך לו, הגיע העורר לביתו של מחמד בתיליו (להלן: המתלונן ), שהוגדר בכתב האישום כ"משוקם שב"כ", המתגורר ברמלה לאחר שבעבר היה תושב הרשות הפלסטינית, וביקש ממנו כי יבוא לבקרו בביתו שבכפר ג'ואריש. עוד באותו יום או בסמוך לו הגיע המתלונן בלוויית שכנו (להלן: השכן ) לבית העורר בג'ואריש. במהלך שהייתו של המתלונן בבית העורר, אמר לו העורר כי "אנשים כמוך אנחנו מכירים, היה לנו מקרה עם שלושה אנשים כמוך אתמול והוא ירה להם ברגליים". בהמשך, הבהיר העורר כי המתלונן חייב סכום כסף לאדם מהשטחים בשם אחמד עבד אל רחמאן (להלן: אחמד ), וכי זה פנה אליו כדי שיסדיר את תשלום החוב. בחלוף יומיים, בשעות הבוקר, נפגשו העורר, המתלונן, השכן וכן אחמד ומספר אנשים נוספים בקניון שברמלה, שם דרש העורר מן המתלונן כי יפרע את חובו, בציינו כי ידועה לו עובדת היות המתלונן משת"פ, וכי הוא יודע כיצד "להוציא את הכסף". העורר הוסיף ואיים על המתלונן כי אם לא יפרע את חובו עד ליום שבת, 4.4.09 בשעות הערב, אזי "אם לא הצליחו להרוג אותך בשטחים, אז אני אקח אותך לשטחים בבגאז' של האוטו ושם יטפלו בך או שאני אטפל בך פה". העורר, על-פי המיוחס לו, לא הסתפק באלה ואיים על המתלונן גם כי הוא אינו יודע מיהו עבד סאלם מילאד ג'רושי, וכי אם ייעצר, קיימים אנשים אחרים שבידיהם "לטפל" במתלונן. יומיים נוספים חלפו, ופגישה נוספת נערכה בעניין החוב הנטען, הפעם בביתו של עבדאלחמי אלרג'וב ג'אבר. הפגישה כללה חילופי צעקות בין המתלונן לעורר, שבמהלכה הטיח המתלונן בעורר כי התלונן במשטרה, ואילו העורר השיב לו "לך יש את המשטרה, לי יש את ג'ואריש". סמוך לאחר הפגישה העביר גיסו של המתלונן סך של 5,000 ₪ לידי העורר.

2.

לצד הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים. הבקשה נידונה על ידי בית משפט השלום ברמלה (כב' השופט ד"ר ע' קובו) שמצא כי קיימות ראיות לכאורה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. עוד פסק בית המשפט כי בעבירה המיוחסת לעורר גלומה מסוכנת וכי זו, בצוותא עם החשש משיבוש הליכי משפט, מקימים עילת מעצר. חרף כך, ראה בית המשפט להורות על שחרורו של העורר למעצר בית בעיר רמלה, כמוצע על-ידו, שיהיה בפיקוחם של שני מפקחים, לסירוגין. בית המשפט עמד על הקושי בכך שחלופת המעצר הינה בעיר רמלה שבה בוצעה העבירה, אך לאחר שבחן את המפקחים שהוצעו ועל רקע גילו המבוגר של העורר, כבן 67, ועברו הפלילי הבלתי מכביד, מצא כי אין מניעה לשחרור העורר לחלופה המוצעת תוך קביעת ערבויות ותנאים שונים.

3.

המדינה הגישה ערר על שחרור העורר למעצר בית.

בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ר' לורך) נעתר לערר המדינה והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. בית המשפט קבע כי לאור שתי ההזדמנויות השונות שבהן נקט העורר בסחיטה באיומים, ובעיקר נוכח דברי האיומים עצמם אותם השמיע העורר, המלמדים על היעדר מורא מן המשטרה ועל כך שהעורר יכול לפגוע במתלונן באמצעות אנשים מג'ואריש, אין בכוחה של החלופה שהוצעה, המצויה במרחק לא רב ממקום מגורי המתלונן ועדי התביעה שטרם העידו, כדי לאיין את המסוכנות וכדי להסיר חשש משיבוש הליכי משפט. בית המשפט ראה לדחות גם את הבקשה לשחרורו של העורר לחלופת מעצר מרוחקת יותר, בשל החשש כי בטרם העדת המתלונן במשפט, עשוי שחרורו של העורר לכל חלופה שהיא להטיל על המתלונן מורא. בית המשפט חתם את דבריו בציינו כי בכל מקרה, בטרם שחרור לחלופת מעצר מרוחקת, קיים צורך לבחון חלופה זו באופן מעמיק, בין באמצעות בית המשפט ובין באמצעות שירות המבחן, בהגיע השלב המתאים לכך. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

טענות הצדדים

4.

במסגרת הערר טוען העורר, כי שגה בית משפט קמא כשלא התחשב בפסיקה הקובעת כי כשמדובר בסחיטה באיומים שלא לוותה באלימות ובכוח, קיים ספק אם מתקיימת עילת מעצר מעצם חומרת העבירה עצמה, ויש צורך לשקול אפשרות שחרור לחלופה. לדבריו, פסיקתו של בית משפט זה משופעת במקרים שבהם אף כשדובר בסחיטה בכוח בנסיבות שחומרתן עולה עשרות מונים על זו שלו, מצא בית המשפט לשחרר נאשמים לחלופת מעצר. עוד גורס העורר כי על בית המשפט היה לתת דעתו לכך שהוא עצמו ראה לשחרר את העורר ממעצר בטרם הגשת כתב האישום, בהסתמך על חומר ראיות זהה לזה שהוצג בפניו בעת ההחלטה נשוא הערר. מוסיף העורר וטוען כי בית המשפט לא נתן את המשקל הראוי לגילו המתקדם; להיותו חולה סכרת; לכך שיש לו 9 ילדים; לכך שאין באמתחתו עבר פלילי מכביד; ולכך שהרשעותיו הבודדות היו כולן בתחום עבירות הרכוש, ולא בעבירות אלימות. לדבריו, בית המשפט שגה שלא נתן דעתו להפרכת טענתה של המדינה בדבר היותו רצידיביסט, שהתבססה על טענתה כי תלוי ועומד נגדו אישום בסחיטה ואיומים, לאחר ששמונה חודשים קודם לכן, הוא זוכה מביצוע עבירה זו והרשעתו התמצתה בקשירת קשר לעוון ובניסיון לקבלת דבר במרמה. את דבריו חותם העורר בטענה כי על בית המשפט היה לבחון למצער את חלופת המעצר שהציע באזור העיר עפולה, המרוחקת מרמלה, וכי שגה

בית המשפט בכך שדחה לחלוטין את שחרורו גם אליה.

5.

בתגובה לטענות אלה טוענת המדינה, כי בניגוד לדברי העורר, דרך החיים העבריינית אינה זרה לעורר, בפרט במעשים דוגמת אלו שבגינם נידונה אפשרות מעצרו עתה. בעניין זה הגישה המדינה גזר דין שניתן בבית משפט השלום בפתח-תקווה בתיק שנוהל בשנת 2008, בין היתר, נגד העורר (3102/06). לדידה, הגם שהעורר לא הורשע באותו תיק בעבירה של סחיטה ואיומים, עיון מעמיק בעובדות הפרשה מלמד כי עבירה זו, שבה היה העורר מעורב, היא שעמדה ביסוד ההתרחשויות במקרה זה, וכי רק הסדר טיעון חילץ אותו מהרשעה בדין גם בגינה. עוד טוענת המדינה, כי כשם שעולה מגזר הדין בתיק הקודם, במסגרת הדיונים בתיק זה העיד על עצמו העורר שהוא עוסק כבורר בקהילה באופן בלתי חוקי. לטענתה, עובדה זו המצטרפת להרשעות נוספות של העורר בגין החזקת מקום הימורים בשנת 2001, ובגין כריית חול שלא כדין והסגת גבול לגניבה, בשנת 2004, מצביעה במצטבר על המסוכנות הנובעת ממנו. מוסיפה המדינה וטוענת כי גם החשש כי העורר ינסה לשבש הליכי משפט מצדיקה את המעצר, כך במיוחד על רקע מעמדו של העורר בקהילה ויכולתו להפיל חיתתו על המתלונן, שאף במקרה זה לא נותר אדיש לאיום והעביר באמצעות גיסו סכום של 5,000 ₪ לידי העורר. את דבריה חותמת המדינה בציינה כי כבר בשבוע הבא צפוי מועד הקראתו של התיק בבית המשפט, ומכאן שלא צפויה לעורר תקופה ממושכת במעצר כשהוא בחזקת נאשם.

דיון והכרעה

6.

העבירה של סחיטה באיומים מגלמת בתוכה, מעצם מהותה, רכיב של מסוכנות, שהרי במה דברים אמורים? באדם המהלך אימים על חברו ומנסה בדרכים של הטלת מורא ופחד לגרום לאחר לעשות מעשה פן יבולע לו. מסוכנותו של מבצע העבירה, שלושה ראשים לה: האחד, בחשש כי דבר האיום אינו מטרה בפני עצמה, וכי אם לא יבצע המאוים את הנדרש ממנו, עתיד האיום להתגשם. השני, אף במנותק משאלת מימוש האיום, בנורמה המסוכנת של שימוש בכוח, אף אם לא פיסי, העולה מן המעשה, כל אימת שהמציאות אינה מתיישבת עם רצונו של המאיים. השלישי, בבוז הנלמד ממנה כלפי רשויות אכיפת החוק, על רקע נטילת החוק לידיים והימנעות מפניה לרשויות האמונות כדין על פתרון סכסוכים (ראו למשל בש"פ 7415/03 מדינת ישראל נ' אבו מוך (לא פורסם, 14.8.03); בש"פ 11271/03 מדינת ישראל נ' אלפרון (לא פורסם, 31.12.03)).

7.

אינהרנטי לעבירת הסחיטה באיומים הוא גם החשש לשיבוש הליכי משפט, שהרי החשוד בביצוע עבירה כבר הראה, לפי הראיות לכאורה, כי דרך האיומים אינה זרה לו, וכי יש שהוא עושה שימוש בכוח על מנת להשפיע על תנועת המציאות (בש"פ 1416/02 זינב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.2.02)). שיבוש הליכי המשפט לא חייב להתבצע אך על-ידי איום מחודש, שכן לפעמים די באימה שהטיל המאיים על המאוים במסגרת האיום נשוא העבירה, כדי להשפיע על נכונותו של המאוים להעיד כל עוד המאיים משוחרר ועלול לפגוע בו.

8.

חרף כל האמור, כבכל בקשה למעצר אדם שטרם הוכחה אשמתו, גם בעבירה זו מחייבנו האיזון בין זכותו של הנאשם לחירות, הנגזרת מחזקת החפות, לבין הסכנה הנשקפת ממנו, לבחון האם קיימת חלופת מעצר שיש בכוחה לאיין את המסוכנות הגלומה בעורר ולהסיר את החשש כי ישבש מהלכי משפט (סעיף 21 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) תשנ"ו -1996). אף כי שחרור כאמור אינו עניין של מה בכך כשמדובר בעבירה כזו שבנדון, לא רק בשל הטעמים שהוסברו, אלא גם לאור האפשרות העומדת בפני העורר להוסיף ולבצע את העבירה גם כשהוא שוהה בבית המשמש לו חלופת מעצר תוך שימוש באמצעים אלקטרוניים (ראו 4107/95 מדינת ישראל נ' בוזגלו (לא פורסם, 10.7.95)), מצאתי בכל זאת, להתיר בחינה מעמיקה יותר של אפשרות זו על-ידי שירות המבחן. אכן, כשם ששנינו פעמים רבות, מעצר אינו מקדמה על חשבון העונש (ראו למשל בש"פ 8482/00 חמזה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.12.00); בש"פ 1464/06 מדינת ישראל נ' נאשף (לא פורסם, 21.2.06)), כל מקרה לגופו ולנסיבותיו, ובכל מקרה צריכה להיבדק אפשרות השחרור לחלופה באופן קפדני ומדוקדק (בש"פ 9650/07 מדינת ישראל נ' בטיטו (לא פורסם, 19.11.07)). בנסיבות המקרה דנן, כשלפנינו עורר חולה סוכרת המזריק אינסולין באופן קבוע, שהינו בשלהי העשור השביעי לחייו, שעברו הפלילי אינו כה מכביד, ושאחרי ככלות הכל, למצער עד לשלב זה, לא עשה שימוש באלימות (ראו בעניין זה בש"פ 6232/04 אברג'ל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.7.04)), נדמה כי יש מקום לעריכת בדיקה מעמיקה על-ידי אנשי מקצוע, הן בדבר מסוכנותו העתידית, הן בדבר החשש שישבש הליכי משפט.

אשר על-כן אני מורה על עריכת תסקיר מטעם שירות המבחן בעניינו של העורר אשר יבחן חלופות מעצר שתוצענה על-ידי העורר או בא כוחו. התסקיר יוגש לבית המשפט המחוזי בתוך 30 ימים ממועד קבלת החלטה זו, ולאחר שיהיה בפניו, ישקול בית המשפט האם לאור האמור בו, יש מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר. עד להחלטה אחרת, יוסיף העורר לשהות במעצר.