בש"פ 1464/06 מדינת ישראל נ. בילאל נאשף

א.ערר המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (השופט רוזן) בב"ש 90350/06, מימים 13.2.06 - 14.2.06, בגדרה נדחתה בקשת העוררת לעצור את המשיב עד לתום ההליכים.

ב.(1) ביום 29.1.06 הוגש כתב אישום כנגד המשיב המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 21.1.06, במהלך קטטה רבת משתתפים, שפרצה בין משפחת המשיב לבין משפחת אזברגה, דקר המשיב את מוחמד אזברגה ז"ל (להלן המנוח) בליבו באמצעות סכין. לימים מועטים נפטר המנוח כתוצאה מהדקירה, לפי הודעתה של באת כוח המדינה בדיון בבית המשפט המחוזי ביום 2.2.06 התבקש תיקונו של כתב האישום באשר לעובדות ולהוראות החיקוק (החמרתן לעבירת הריגה).

(2) עם הגשת כתב האישום ביקשה העוררת את מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים. בדיון האמור שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 2.2.06, הורה בית המשפט, חרף עמדת העוררת, על הכנת תסקיר מעצר. ביום 13.2.06 התקיים דיון נוסף בבקשה.

(3) בהחלטתו בתום הדיון ציין בית המשפט כי אין המשיב חולק על קיומן של ראיות לכאורה כמו גם על קיומה של עילת המעצר; ועם זאת, אף שמעשה של דקירת אדם מחייב ככלל - כנאמר - מעצר עד לתום ההליכים, המקרה דנן הוא אחד מאותם מקרים חריגים שבחריגים בהם ראוי - לשיטת בית המשפט - לסטות מכלל ברזל זה. בית המשפט ציין, כי הדקירה נעשתה במהלך קטטה המונית שפרצה בין שתי משפחות, בה נטלו חלק עשרות רבות של גברים, צעירים ומבוגרים, רבים מהם מצוידים בכלי נשק קרים. השוטרים שהוזעקו למקום לא הצליחו להשליט סדר והחלו לירות באוויר. כן ציין בית המשפט כי במהלך הקטטה נפגע אבי המשיב - בצורה לא קלה - בראשו. תקיפת האב, ככל הנראה - כנאמר - הביאה את המשיב לתקוף באמצעות הסכין שברשותו. נוכח האמור, ציין בית המשפט קמא, כי המשיב לא הסלים את הקטטה, שכן יתר המשתתפים השתמשו אף הם בכלי נשק קרים. בית המשפט למד על אופי הקטטה מעדויותיהם של בני משפחת המשיב, מעדים שאינם משתייכים לאחת מהמשפחות הניצות, מעדויות שוטרים וכן מהימנעות בני משפחת אזברגה - משפחת המנוח - מלמסור את גרסתם.

(4) נוכח נסיבות ביצועה של העבירה, עברו הפלילי הנקי של המשיב והמלצת שירות המבחן הסיק בית המשפט קמא, כי ניתן להפיג את מסוכנותו של המשיב בחלופת מעצר בדיר-אל-אסד, אצל משפחה שנמצאה מתאימה לכך, בכפוף לבדיקתה בבית המשפט.

ג.(1) ביום 14.2.06, לאחר שהתייצבו הערבים המפקחים, החליט בית המשפט המחוזי על שחרור המשיב למעצר בית מלא אצל המשפחה בדיר אל אסד, זאת - בערבות עצמית וצד ג' (שלושה) בסך 150,000 ש"ח כ"א, פיקדון כספי בסך 30,000 ש"ח, וכן איסור על יצירת קשר עם המעורבים בפרשה.

(2) בערר מטעם המדינה נטען, כי מסוכנות המשיב אינה ניתנת לאיון באמצעות חלופת מעצר זו; והיא נלמדת מאופי הדקירה העמוקה, היישר בליבו של המנוח, מעצם החזקת סכין עובר לקטטה, מכך שהמשיב לא שעה לדרישת השוטרים לזרוק את הסכין המגואלת בדם אלא לאחר שירו יריות אזהרה, ומהעובדה כי המשיב אינו נוטל אחריות על מעשיו ושולל קשר לסכין ולדקירה. עוד נטען, כי מי שאינו נרתע משימוש בעל אופי קטלני בסכין, אף בנסיבות דנן, הוא מסוכן ולא ניתן לאיין את מסוכנותו באמצעות חלופה. בהקשר זה נטען, כי על פי חומר הראיות דקר המשיב את המנוח עובר לפציעת אביו ולא לאחריה כפי שקבע השופט קמא. עוד נטען, כי קיים חשש ממשי להימלטות המשיב מאימת הדין, הן נוכח עונש המאסר הכבד שעלול המשיב לחוב בו, והן כיון ששחרור המשיב עלול להוביל להסתרתו על ידי משפחתו מחמת החשש לפגיעה בחייו. נטען גם כי בשל חומרת העבירה אין מקום לייחס משקל לעברו הפלילי הנקי של המשיב.

ד.(1) בדיון שנערך (בהסכמה) ללא נוכחות המשיב, ציינה עורכת-הדין בלומנפלד, שטענה למדינה במיטב היכולת, כי בקטטה של מה בכך נהרג אדם; מי שבא למקום קטטה עם סכין בידו ואחר כך מכחיש את נשיאת הסכין, וטוען כי השתמש בידיו, אין ליתן בו אמון, ולכן הציעה, אכן המדובר במי שאין לו עבר פלילי, אך מסוכנותו טבועה, ואין מקום ליתן מלוא המשקל לכך שהמדובר בעבירה ראשונה. באת כוח המדינה הטעימה, כי בית המשפט המחוזי כנטען נסמך גם על כך שהדקירה באה לאחר שנפגע קשות אבי העורר, ואולם הסדר היה הפוך, ואין לומר כי יצא להגנת אביו; אין המדובר גם בהגנה עצמית. ועוד, מי שגירסתו הגנה עצמית צריך שיעלה אותה בהזדמנות ראשונה מה שלא אירע כאן.

(2) בא כוח המשיב עורך הדין חריש טען, כי מדובר בסכסוך שבו מספר גדול - אולי 50, אולי 100, אולי מאות אחדות ואף אלף בני משפחה אחת יצאו ל"פוגרום" פראי ואלים נגד משפחת המשיב, בסכינים, צינורות, מקלות ובלוקים - והתנפלו על שבעה אנשים. המשטרה הוזעקה, אך בטרם הגיעה נפצע אבי המשיב מפגיעה בראשו ובידו ואז בתוך קטטה דקר המשיב את המנוח. אחר כך היתה פגיעה נוספת באב. המנוח עצמו ניסה להפריד, ולא ברור כיצד אירע כל המעשה. המשיב לא התכוון לדקור את המנוח; הוא גם לא הגיע עם סכין למקום; גירסתו הראשונה היתה שלא דקר, אחר כך קיבל עצת פרקליטו לשתוק. המדובר באיש עבודה בן 21 שלא היה מעולם בקשר עם משטרה, שנמצא במצב של הגנה עצמית, ולא יברח.

(3) עיינתי בתסקיר שירות המבחן, לפיו המדובר בצעיר בן 22, נשוי ואשתו בהריון, ללא כל הסתבכויות עם החוק בעבר. הוצעו מספר חלופות, מהן בדיר אלאסד שבגליל (זו שנבחרה); לא הוערך סיכון עכשוי להישנות עבירה כזאת.

ה.(1) השופט המלומד קמא ציין כי אין המדובר במעשה בריוני קלאסי, אלא בקטטה שהתעצמה; בני המשפחה האחרת לא מסרו גירסה למשטרה. אוסיף שההגינות מחייבת לציין, כי אף העורר הרחיק עצמו כליל מן הסכין והדקירה, ודבר זה אומר דרשני (ראו בש"פ 8638/96 קורמן נ' מדינת ישראל , פד' נ(5) 200 (השופט זמיר)).

(2) בסופו של יום, לא ראיתי מקום להתערבות בהחלטתו של השופט המלומד ביסודה, קרי, בעצם ההכרעה לכיוון של חלופה. תחילה ביקש אל נכון לבדוק, על-ידי תסקיר, את האפשרויות – שכן על פניו אין זה על פניו מן המקרים שבהם אין מקום לשלול בחינה של חלופה. השופט פעל תוך יישום הנחיית המחוקק בסעיף 21א לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996. אכן, דילמת ההתייחסות לעבירות חמורות מלווה את בתי המשפט תדיר בעסקם במעצרים. האינסטינקט האנושי ממקד את הדברים בחומרת העבירה; קרי, אם ניטלו חיי אדם בעבירה חמורה, ראוי לו - על פי תחושה זו - שייעצר ויורחק מבני אדם ומסיכון הבריות בעבירה נוספת. כך גם לכאורה בעבירות חמורות אחרות, אף אם לא נסתיימו במוות. ועוד, התביעה, בראיית אינטרס הציבור, לשיטתה, מעוניינת על פי רוב לראות נאשמים בעבירות חמורות מאחורי סורג ובריח גם בעת ההליכים המשפטיים, כך שהציבור יהא פטור מחשש פגיעתם הרעה. ואולם, וכבר ציין בית המשפט זה לא אחת ולא שתיים, המחוקק לא בחר להשית את חומרת העבירה כעילת מעצר (ראו למשל בש"פ 699/04 נעיראת נ'

מדינת ישראל (לא פורסם) השופט ג'ובראן, ועוד החלטות דומות רבות), אלא ציין עילות כמו מסוכנות, שיבוש, הימלטות מאימת הדין, וכן קבע חזקה סטטוטורית של מסוכנות בעבירות כגון בטחון, אלימות מסוגים חמורים וסמים (סעיף 21 לחוק המעצרים). אמנם, פשיטא שחומרת העבירה יכולה להוות אינדיקציה למסוכנות, ולהישקל בין שאר גורמים.

(3) בנידון דידן אכן ישנה מסוכנות סטטוטורית; השאלה לבחינה, כמצוות המחוקק שיש בה גם היגיון פנימי, היא האם הרים המשיב את הנטל להפריך את המסוכנות המחייבת מעצר ממש. אכן, אותו אינסטינקט אנושי שהזכרתי בעצם אולי תובע את המעצר כמקדמה על חשבון העונש; אך לא כן עמנו בדין, וכבר נקבע לא אחת כי אין המעצר על פי הדין מקדמה כזאת, אלא מטרתו מניעתית (בש"פ 8482/00 חמזה נ'

מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט ג'ובראן); בש"פ 7200/97 מדינת ישראל נ' אבו

דרסי (לא פורסם)(השופטת שטרסברג-כהן)). בבש"פ 700/04 סבאח גרה (טרם פורסם) קבע השופט עדיאל בנסיבות רצח, ושמא בחינת לא כל שכן לענייננו: "בדיקת המסוכנות מחייבת בחינתם של שני היבטים: ההיבט האחר עניינו במעשה. במסגרת זו על בית המשפט לשקול האם המעשה כשלעצמו בנסיבותיו מעלה חשש כי הנאשם עלול לחזור על מעשים דומים, האם המעשה מגלה אופי רע ואלים או מעיד על מועדות. ההיבט השני מתמקד בעושה, עברו ואופיו. כאן אנו שואלים האם לנוכח אופיו, אישיותו או תכונותיו של העושה נשקפת ממנו סכנה לציבור או ליחידיו"; ראו גם בש"פ 2464/97 עודה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת ביניש). ודוק: יש להבחין בין הדיון במעצר, שבו חל כל האמור לעיל חל, ובין המשפט לגופו, שבו יהא על המותב - ופשיטא שאיני מביע דעה כלשהי על כך - לדון בסיטואציה בגדרי ההגנות שבחוק העונשין, תשל"ז-1977 (ראו בש"פ 2901/01 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט אנגלרד)).

(4) עיינתי בראיות בנידון דידן. חככתי בשאלה האם גירסתו המכחישה של המשיב צריכה לעמוד לו לרועץ (ראו פרשת קורמן הנ"ל). הגעתי למסקנה כי משנתקיימו לכאורה התנאים עליהם דיבר השופט עדיאל, קרי מכלול הנסיבות הספציפי והלחץ בעת הקטטה ההמונית (בשונה מפרשת קורמן), ובשילובם עם עברו הנקי של המשיב, ועם חלופה וערבויות נאותות, ניתן להפיג במידה רבה סכנה הנשקפת הימנו; ראו בש"פ 4812/05 זחאלקה נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה) (השופט עדיאל). לפיכך, כאמור, לא ראיתי מקום להתערבות בהחלטת בית המשפט קמא, בהכרעתו באשר לעצם השחרור לחלופה.

(5) סוף דבר, נראה לי כי יש מקום לאפשר יציאת המשיב לחלופה, אלא שמבקש אני להחמיר במידה מסוימת את התנאים, מעבר לאלה שנקבעו בבית המשפט קמא והעומדים בעינם, כדלקמן: הפקדון הכספי, במקום בסך 30,000 ש"ח, יהא בסך 50,000 ש"ח. איני יודע אם המספר שבסעיף ג' להחלטת השופט קמא מיום 14.2.06 נדפס נכונה, והצדדים יבררו זאת. בנוסף: אם למשיב דרכון, יופקד זה במשטרה ותיאסר יציאתו מן הארץ. ולבסוף, בידי המשטרה לערוך ביקורי פתע במקום מעצר הבית, כדי לבדוק קיומו ככל משפטו וחוקתו.