בש"פ 7200/97 מדינת ישראל נ. מוחי אבו דריס

בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט בן-דוד מנחם), שחרר ממעצר, בתנאים, את המשיבים, המואשמים בעבירות חמורות הקשורות בתקיפת שוטרים העלבתם ופציעתם, וכך מתאר השופט את האירוע:

"בתאריך 17.11.97 בשעות הערב ארעה תקרית אלימה בין אנשי משטרה לבין עשרות מתושבי כפר יפיע. ראשיתה של התקרית היה בעת שכמה מאנשי תחנת משטרת נצרת שהיו בסיור בכפר ביקשו מנהג רכב שחנה ברחוב, ואשר נמנע על המשיבים, להציג בפניהם מסמכים שונים ובהמשך גם לערוך חיפוש ברכב. אירוע שגרתי לכאורה זה הפך לתקרית אלימה ביותר בה נטלו בראשונה חלק המשיבים ולאחר מכן גם עשרות מתושבי הכפר ושוטרים רבים אשר הוזעקו למקום כתגבורת. כתוצאה מאירועים אלה הוגשו כאן כמה כתבי אישום ובהם זה שהוגש... נגד המשיב מלאק ואכד וזה שהוגש... נגד ארבעת המשיבים האחרים. ההפרדה בין הראשון לאחרונים נובעת מכך שהמשיב ואכד מפליל בהודעותיו במשטרה חלק מהמשיבים בתיק האחר והוא נכלל ברשימת עדי התביעה נגדם".

התיק האחר הוא התיק המתייחס למשיבים בתיק זה.

השופט קמא קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של המשיבים וכי קיימת עילת מעצר נגדם אלא שמשיקולים שהעלה בהחלטתו הורה על חלופת מעצר בתנאים. על החלטה זו הגישה מדינת ישראל ערר בו ביקשה לבטל את ההחלטה ולהורות על מעצר המשיבים עד תום ההליכים.

לא שמעתי מפי בא כוח המשיבים טענות של ממש המערערות את קביעת בית משפט קמא לעניין קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של המשיבים וקיומה של עילת מעצר. המשיבים גם לא מצאו לנכון להגיש ערר על ההחלטה ומבקשים הם שההחלטה תישאר בעינה בכפוף לכך ש"מעצר הבית" יהיה בבתיהם של המשיבים ולא בריחוק גיאוגרפי כפי שקבע השופט קמא.

התמונה המצטיירת מנסיבות האירוע היא של מקרה חמור ביותר של אלימות שלוחת רסן בהתנגשות המשיבים עם אנשי המשטרה כשאלה מבקשים למלא את תפקידם. אם יורשעו המשיבים בדין, אין ספק כי יהיה על בית המשפט לקחת בחשבון את עזות המצח שבהתנהגות המשיבים ובני הכפר שבאו לעזרתם ואת ההתרסה שיש בהתנהגות זו נגד שלטון החוק ומיצגיו, כאשר אלה נרמסים על ידי אזרחים, ללא מורא. תופעה זו תצטרך למצוא ביטוי בגזר הדין אם יורשעו המשיבים.

השאלה העומדת לפנינו איננה הענשת המשיבים שתהיינה האשמות נגדם חמורות ככל שתהיינה עדיין נהנים הם מחזקת החפות. השאלה היא האם ניתן להשיג את תכלית המעצר במקרה זה על ידי חלופת מעצר, אם לאו. השופט קמא סבר שניתן להשיג זאת וקבע מספר תנאים לפיהם על כל אחד מהמשיבים להמציא ערבות של ערבים על סך 100,000 שקלים חדשים; להפקיד בבית המשפט 40,000 שקלים חדשים; להפקיד את דרכוניהם - אם יש בידם - בבית המשפט ולא לצאת מן הארץ. השופט הורה על הרחקתם מכפרם בכתובות שימציאו ברדיוס של לא פחות מ25- ק"מ ממנו, כדי שלא ימצאו במקום בו היה מוקד האירועים.

באת כוח המדינה גורסת כי ההחלטה שגויה באשר המעשים חמורים ובוטים מאין כמותם. השוטרים המותקפים היו מאיומים וחשו סכנה ממשית לחייהם. מעשים אלה מהווים קריאת תגר על שלטון החוק ורמיסת החוק והסדר ברגל גסה. הם מצביעים על כך שמורא החוק אינו על המשיבים ואין לתת בהם אמון בכלל ולעניין תנאי הערובה בפרט. עוד מוסיפה ומציינת באת כוח המדינה, כי למשיב 1 רישום פלילי ללא הרשעה והרשעה בתקיפה חבלנית בגין תגרה, שבגינה הושת עליו מאסר על תנאי וכי גם למשיב 2 עבירות בעבר. עוד מציינת היא, כי קיים חשש משיבוש הליכי משפט, מאחר ואחד המעורבים בתגרה מסר עדות נגד המשיבים והוא ישמש עד תביעה נגדם כך ששחרורם - ולו גם בתנאים - עלול לאפשר להם להשפיע עליו. מאידך טוען בא-כוח המשיבים כי האירוע המצער היה בלתי מתוכנן ולא נבע מהלך רוח עברייני אלא מהשתלשלות והסלמה שהתרחשו באופן בלתי רצוני ובלתי מכוון תוך כדי התלהטות וההתקהלות שלא היתה יזומה על ידי אף אחד מהמשיבים, הוסיפה נופך לכל האירוע ונמשכה גם לאחר שהמשיבים נעצרו ונלקחו מהשטח. הוא ציין כי המשיבים עצמם נפצעו מפגיעות השוטרים ונזקקו לטיפול רפואי. הוא ציין כי המשיבים מנהלים אורח חיים נורמטיבי והם בעלי משפחות חיים חיי עבודה. למשיב 3 אין הרשעות קודמות ודי בתנאים שקבע השופט קמא כדי להוות חלופת מעצר ראויה המבטיחה את תכלית המעצר.

המקרה אינו מן הפשוטים ואינו קל להכרעה. המעשים עצמם הם ללא ספק חמורים ביותר וכפי שאמרתי בפתח דבריי יהיה מקום לתת לכך ביטוי בגזר הדין, אם יורשעו. התופעה המדאיגה של התנגדות לפעולה לגיטימית של השוטרים, מייצגי החוק, חמורה היא ביותר ויש בה משום שבירת הסדר החברתי בחברה מתוקנת. ההתקהלות והאלימות שליוותה את האירוע מצביעים לא רק על חוסר יחס של כבוד לשלטון החוק ולמיצגיו, אלא גם על תוקפנות חסרת רסן שסכנות רבות בצידה. אלא שהמעצר איננו מיועד להרתיע זאת תעשה הענישה המעצר מיועד למנוע סכנה לציבור מהנעצרים עצמם, להבטיח התייצבותם לדין ולמנוע הימלטותם מפניו ולמנוע שיבוש הליכי משפט. אם ניתן להשיג את אלו שלא באמצעות מעצר עם תום ההליכים, יש לעשות זאת.

לאחר ששקלתי את הנימוקים לכאן ולכאן לאור הנסיבות שבפני, הגעתי לכלל מסקנה כי השופט ערך איזון ראוי בין מניעת סכנה מהציבור מחד גיסא ובין הימנעות ממעצרם עד תום ההליכים של מי שטרם הוכרע דינם, מאידך גיסא. השופט קמא הלך בדרכו של בית משפט זה בהחלטתו מיום 8.1.97 (כבוד השופטת ביניש) בבש"פ 117/97 מדינת ישראל נגד עזמי בן עיסאם זועבי ואח' (לא פורסם). נראה לי כי הנסיבות שם דומות - אם כי אינן זהות - לנסיבות שבפנינו וגם ההחלטה עצמה הולמת את ענייננו למרות ההבדלים בין המקרים. ההבדל העיקרי הוא, שבענייננו קיים עד תביעה הנאשם אף הוא בכתב אישום נפרד בקשר לאותו אירוע וקיים חשש להשפעה עליו אם לא יישארו המשיבים במעצר. אין לזלזל בחשש כזה, אם כי לא הובאו עובדות כלשהן להצביע על ממשותו של החשש במקרה הספציפי. הערביות שניתנו צריכות להתייחס גם להימנעות מלבוא בקשר כלשהו עם העד בין במישרין ובין בעקיפין.

אשר על כן מחליטה אני לדחות את הערר.

לא מצאתי מקום להיענות לבקשת בא-כוח המשיבים להחליף את מקום "מעצר הבית", שנקבע על ידי השופט קמא, בביתם של המשיבים. התנאים שקבע בית המשפט קמא יעמדו בעינם בתוספת הבאה:

1.נאסר על המשיבים לבוא במגע ישיר או עקיף עם העד מאלק ואכד;

2.הערבויות שתינתנה והסכום שהופקד, יבטיחו גם את הימנעות המשיבים לבוא במגע ישיר או עקיף עם מאלק ואכד;

3.המשיבים יתייצבו אחד לשבוע בין השעות 8:00 ל10:00- בתחנת המשטרה הקרובה ביותר במקום הימצאם במשך כל התקופה עד לסיום משפטם;

4.הפרת התנאים או איזה מהם, יביאו לחלוט הכסף שהופקד ולמימוש הערבויות.