בש"פ 10910/08 אולגה בוריסוב נ. מדינת ישראל

א.

ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט נויטל) מיום 16.12.08 בתיק ב"ש 91959/08, לפיה נעצרה העוררת עד לתום ההליכים נגדה.

ב.

כתב האישום, אשר הוגש ביום 16.9.08, מייחס לעוררת עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. על פי הנטען, ביום 28.8.08 נכנסה העוררת עם בנה המנוח, יליד 2004, כשהוא ישן, לתוך הים בחוף בבת-ים, וגרמה למותו בטביעה. יחד עם כתב האישום הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים. בקשה זו נתקבלה. יצוין, כי היתה הסכמה לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, והמחלוקת עניינה באפשרות לחלופה.

ג.

לבית המשפט המחוזי הוגשו, על פי החלטותיו שבאו עקב בצד אגודל, שני תסקירי שירות המבחן למבוגרים. בתסקיר הראשון נאמר, כי העוררת, המתמודדת עם תוצאות מעשיה ומביעה חרטה, מצויה במצב דכאוני, וכי מהלך חייה מאז עלייתה ארצה, נשא אופי דכאוני, פסיבי, סגפני וסגור; עד ליום הטרגי לא גילתה אלימות כלפי בנה וחרדה לו מאד בשל עיכוב התפתחותי ממנו סבל. קצינת המבחן התרשמה, כי בעלה של העוררת מוכן לתמוך בה ולפקח עליה ככל שיידרש, אולם סברה, כי חרף רצונו הכן והאמיתי לסייע, יתקשה להתמודד עם מורכבות המצב הרגשי ולפקח עליה כנדרש, בייחוד נוכח החשש שתפגע בעצמה. עוד קבעה, כי הימצאות במסגרת סגורה תיטיב עם העוררת, בשל סדר יום קבוע ומובנה ותרופות, ואילו חזרתה הביתה ומפגש עם חפצי בנה ידרדרו את מצבה הרגשי. על כן לא הומלצה חלופת מעצר. בתסקיר המשלים נבחנו חלופות מעצר אפשריות בביתן של שתיים מאחיותיו של הבעל, ונקבע כי אף הן תתקשינה לספק לעוררת את ההגנה לה היא זקוקה. על כן נותרה בעינה ההמלצה שלא לשנות את תנאי המעצר.

ד.

בחוות דעת פסיכיאטרית מיום 14.9.08, שהוגשה בראשית ההליך בחתימת שלושה פסיכיאטרים, תוארו במפורט תולדות העוררת,לרבות רקע פסיכיאטרי אמבולטורי; נאמר כי היא מצויה במצב דכאוני תגובתי (לא מז'ורי) ללא תסמינים פסיכוטיים, וכי היא כשירה לעמוד בדין. בחוות דעת משלימה מיום 2.10.08 מאת שלושת הפסיכיאטרים נאמר, כי בעת המעשה לא היתה העוררת במצב פסיכוטי, ידעה להבדיל בין טוב לרע והיא אחראית למיוחס לה. עם זאת נאמר, כי בתקופה שקדמה למעשה היתה העוררת בדיכאון שאמנם לא פגע בבוחן המציאות, אך יצר מצוקה נפשית קשה, אף שלא עד כדי חוסר יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה.

ה.

העוררת הגישה לבית המשפט קמא חוות דעת פסיכולוגית משלה, מיום 14.12.08. נאמר בה, כי היא נמצאת במשבר דכאוני ריאקטיבי חריף וסובלת מתחושת בדידות עמוקה. עוד נאמר, כי היא אינה מסוכנת לסביבתה, אך לא ניתן לשלול ניסיונות אבדניים מצידה, בייחוד נוכח ניסיון אבדני קודם. הומלץ, נוכח מצוקתה החריפה בכלא ומחויבות בעלה לתמוך בה ללא תנאי, על חלופת מעצר בבית אחות בעלה.

ו.

בהחלטתו מיום 16.12.08 הורה בית המשפט, כי העוררת תיעצר עד לתום ההליכים נגדה. נקבע, כי כתב האישום מעיד על מסוכנות גבוהה ועל חוסר יציבות נפשית. עוד נקבע, כי לא נמצאו נימוקים כבדי משקל לסטות מהמלצות התסקירים המפורטים שהוגשו כנגד חלופת מעצר, נוכח הסכנה לעוררת על-ידיה עצמה. באשר לחוות הדעת הפסיכולוגית מטעם העוררת נקבע כי אין לקבל את מסקנותיה, בין השאר, שכן נעדרת היא

כלים להערכת חלופת מעצר ראויה. לפיכך נקבע, כי העוררת תיותר במעצר, וכי תוכל לבקש כל טיפול נפשי שתהא זקוקה לו לרבות ביקור אנשי מקצוע חיצוניים, ובקשותיה יישקלו בחיוב.

ז.

כלפי החלטה זו הוגש הערר, בו נטען בין היתר, כי טעה בית המשפט קמא כאשר ייחס משקל נמוך ביותר לחוות הדעת הפסיכולוגית שהוגשה, ולעובדה שכרגע אין העוררת זוכה לטיפול פסיכולוגי שיחתי תומך, אלא לטיפול תרופתי בלבד. עוד נטען, כי קביעת בית המשפט בדבר מסוכנות העוררת משוללת כל יסוד, שכן לא הפסיכולוג המומחה ואף לא קצינת המבחן, ייחסו לעוררת מסוכנות, וכי מסוכנות לכאורית נשקפה ממנה רק כלפי בנה המנוח. לבסוף נטען, כי היה על בית המשפט לייחס חשיבות לכמיהתה של העוררת לשהות עם בעלה המהוה עתה המשענת היחידה בחייה; לכך שמאז מעצרה נחשפה למסכת התעללויות מצד עצירות אחרות; ולעברה הנקי.

ח.

בדיון טען עו"ד זילברברג בנוסף, שהעוררת היתה אם למופת שרק מצבה הנפשי ומצוקתה גרמו למעשה. היום היא מצויה באגף הפרדה סגור ללא טיפול למעט תרופתי, והנה בעלה רוצה לסייע לה וכך גם גיסתה, ויש נכונות לאיזוק אלקטרוני, הפקדת ערבויות וצו עיכוב יציאה. היא תהיה גם בטיפול פסיכולוגי קבוע. אין להעלות על הדעת, כך נטען, שכל המאיים להתאבד יהיה במעצר. ועוד נאמר, כי המשפט יחל רק ביולי 2009.

ט.

באת כוח המדינה ציינה כי היתה הסכמה באשר לראיות ולעילה, ונושא החלופה שבמחלוקת מורכב ביותר, משהמדובר בעוררת שמצבה הנפשי, תחושת בדידות ושימוש באלכוהול גרמו לה לעשות אשר עשתה. אולי אין חשש כי העוררת תרצח אנשים ברחוב, אלא במצב דחק, אבל תיתכן פגיעה בסובבים אותה, ומכל מקום לעצמה. סדר היום והתרופות במעצר מייצבים את המצב, ועל כן מתבקשת דחיית הערר.

י.

עיינתי במכתב מאת בן זוגה של העוררת, שציין את מצוקתה של העוררת, את קשייה במעצר, ואת השיחות קורעות הלב עמה, זאת אחר שלדבריו היתה אם טובה לבנה ובידודה גורם לה סבל אמיתי; בן הזוג ציין גם את סבלו שלו, ואת אמונתו כי בהיותה בבית תיתמך העוררת ותתחזק נפשית.

י"א.

עיינתי בחלקים מחומר הראיות שהוגשו לעיוני וכן בפסיקה שנמסרה. אי אפשר שלא לפתוח ולומר, מה שמובן מאליו בממד האנושי, כי נטילת חיי ילד על-ידי אמו יולדתו בשל תופעות מסוימות במצבו שלו ונוכח מצבה הנפשי הדכאוני שלה עצמה, מזעזעת כל אדם באשר הוא אדם. אומר כבר כאן, כפי שתהיתי באולם בית המשפט, כי עם כל העומס בבית המשפט המחוזי קשה להלום כי ההוכחות בתיק יישמעו ביולי 2009, ומשמעות הדבר היא כי העוררת תהא עצורה למעלה מ-10 חודשים בטרם משפטה. בתיק מיוחד במינו אשר כזה, יש לדעתי מקום כי הצדדים ישקלו ללא שיהוי בקשה להקדמת הדיון. זאת, גם כיון שמדובר במספר עדים לא גדול, שבחלקם מן הסתם ניתן יהא להסכים על קבלת הודעותיהם, ובחלקם הם בעלי עדות טכנית.

י"ב.

לגופם של דברים, אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי. יש להפריד, על פי גישת המחוקק, בין עונש – ואף לא קל – שהעוררת עלולה להיות צפויה לו אם תימצא חייבת בדינה, ובין שאלת המעצר. הפרדה זו אינה פשוטה בפועל (ראו גם להלן). מחד גיסא, המדובר בתיק רצח. שעל פי רוב המסוכנות הנגלית ממנו היא ברורה על פניה ומצדיקה מעצר עד תום ההליכים. מאידך גיסא, גם בפרשיות רצח ישנם מקרי שחרור בערובה, אף שאלה אינם שכיחים, ורובם - דומה - בשל חלוף הזמן. במקרה דנא המסוכנות העיקרית היא של העוררת כלפי עצמה, והתסקירים אינם ממליצים על שחרורה לחלופות המוצעות, לרבות בשל הסיכון שבפגיעה עצמית.

י"ג.

מהי הדרך הנכונה? בבש"פ 700/04 סבאח גרה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) נקבע (מפי השופט עדיאל) בנסיבות של רצח:

"בדיקת המסוכנות מחייבת בחינתם של שני היבטים: ההיבט האחד עניינו במעשה. במסגרת זו על בית המשפט לשקול האם המעשה כשלעצמו בנסיבותיו מעלה חשש כי הנאשם עלול לחזור על מעשים דומים, האם המעשה מגלה אופי רע ואלים או מעיד על מועדות. ההיבט השני מתמקד בעושה, עברו ואופיו. כאן אנו שואלים האם לנוכח אופיו, אישיותו או תכונותיו של העושה נשקפת ממנו סכנה לציבור או ליחידים".

בבש"פ 1464/06 מדינת ישראל נ' נאשף (לא פורסם) נזדמן לי לומר:

"אכן, דילמת ההתייחסות לעבירות חמורות מלווה את בתי המשפט תדיר בעסקם במעצרים. האינסטינקט האנושי ממקד את הדברים בחומרת העבירה; קרי, אם ניטלו חיי אדם בעבירה חמורה, ראוי לו – על פי תחושה זו – שייעצר ויורחק מבני אדם ומסיכון הבריות בעבירה נוספת. כך גם לכאורה בעבירות חמורות אחרות, אף אם לא נסתיימו במוות. ועוד, התביעה, בראיית אינטרס הציבור, לשיטתה, מעוניינת על פי רוב לראות נאשמים בעבירות חמורות מאחורי סורג ובריח גם בעת ההליכים המשפטיים, כך שהציבור יהא פטור מחשש פגיעתם הרעה. ואולם, וכבר ציין בית המשפט זה לא אחת ולא שתיים, המחוקק לא בחר להשית את חומרת העבירה כעילת מעצר (ראו למשל בש"פ 699/04 נעיראת נ'

מדינת ישראל (לא פורסם) השופט ג'ובראן, ועוד החלטות דומות רבות), אלא ציין עילות כמו מסוכנות, שיבוש, הימלטות מאימת הדין, וכן קבע חזקה סטטוטורית של מסוכנות בעבירות כגון בטחון, אלימות מסוגים חמורים וסמים (סעיף 21 לחוק המעצרים). אמנם, פשיטא שחומרת העבירה יכולה להוות אינדיקציה למסוכנות, ולהישקל בין שאר גורמים.

בנידון דידן אכן ישנה מסוכנות סטטוטורית; השאלה לבחינה, כמצוות המחוקק שיש בה גם היגיון פנימי, היא האם הרים המשיב את הנטל להפריך את המסוכנות המחייבת מעצר ממש. אכן, אותו אינסטינקט אנושי שהזכרתי בעצם אולי תובע את המעצר כמקדמה על חשבון העונש; אך לא כן עמנו בדין, וכבר נקבע לא אחת כי אין המעצר על פי הדין מקדמה כזאת, אלא מטרתו מניעתית (בש"פ 8482/00 חמזה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט ג'ובראן); בש"פ 7200/97 מדינת ישראל נ' אבו דרסי (לא פורסם) (השופטת שטרסברג-כהן)".

ראו גם בש"פ 5353/07 מאור כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם). נזכור איפוא כי העוררת עומדת לדין באשמת רצח, לא פחות; אך גם שדיני המעצר מצריכים בדיקת חלופה "ואין זה מן המקרים שבהם חלופה תישלל מניה וביה.

י"ד.

ואחר שאמרנו כל אלה, כיצד ניתן להתמודד בנסיבות דנא עם דברי התסקירים, שלא המליצו על החלופות שהוצעו, וכנודע בנסיבות נדירות ידחה בית המשפט המלצות לא חיוביות של שירותי המבחן, שהם הסמן השיקומי במערכת, ובית המשפט קמא הלך בדרך זו. ושאלה נוספת היא, האם וכיצד ניתן לנטרל את המסוכנות במקרה דנא, בעיקר המסוכנות העצמית.

ט"ו.

במישור הנורמטיבי, המסוכנות בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996, מהותה ועניינה (סעיף 21(א)(1)(ב) כי "קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה".

ט"ז.

בעבירת רצח חלה חזקת מסוכנות סטטוטורית ( סעיף 21(א)(1)(ג)(1) לחוק המעצרים). אשר למסוכנות העצמית, על פני הדברים, "בטחונו של אדם" כולל אף את בטחון הנאשם עצמו. בין השאר, אפשרי הדבר במקרים של נטיה אבדנית. כפי שמציין המחבר קדמי על סדר הדין ב פלילים

(2003) א' 249 "מטבע הדברים ש'אדם' כולל גם את הנאשם עצמו"; ראו גם דברי השופט י' כהן בבית המשפט המחוזי חיפה (ב"ש (חיפה) 1576/06 אגרונוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם), ובלשונו "ואין אני מוכן בשום פנים ואופן לפתוח בפני העורר את דלתות בית המעצר, ולאפשר לו לנצל רגע של חוסר תשומת לב מצד מי שיפקח עליו באותו רגע, על מנת לשלוף את האקדח ממחבואו ולעשות בו שימוש, בין אם כלפי עצמו ובין אם כלפי אדם אחר". אכן, על פי רוב כשבמסוכנות עסקינן הריהי כלפי הזולת, אף אם מצטרפת היא לסיכון עצמי (בש"פ 3130/03 איסקוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 7524/06 מרדכי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 10814/08 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם)). גם אם עניין זה אינו פשוט, שהרי תישאל השאלה האם בשל חשש לנטיות אובדניות יוחזק אדם במעצר, והתשובה תהא מורכבת, ועיקרה כי אכן לעתים- למשל - מן הסתם מצדיק מצב אבדני פסיכוטי אשפוז כפוי, ומכל מקום בנידון דידן עסקינן בתיק רצח שעילת המעצר לגביו קיימת במובהק ממילא, ועל כן השאלה אינה קיומה של עילת מעצר (להבדיל מאבדנות בשל לחץ נפשי כזה או אחר שלא נכרכה במעשה פלילי), אלא האם אילולא חשש זה היתה העוררת מוחזקת בנסיבות במעצר, ואיני קובע מסמרות.

י"ז.

ולא נשכח ממני, כאמור, כי ההוכחות יתקיימו (נכון לעכשיו) ביולי 2009, קרי בעוד מחצית שנה.

י"ח.

מתעוררות שאלות, ולדידי העולה מהן הוא, כי הנושא ראוי לבחינה נוספת, שתיעשה באופן לא "רגיל", שכן המדובר במקרה טרגי שאינו "רגיל"; אכן, אין מקום לשחרור העוררת בעלמא לחלופה בעייתית, אך יש מקום לבחון את התמונה במכלולה בגדרי דבר המחוקק באשר לחלופה, תוך חיפוש דרך לצמצום המסוכנות האבדנית האישית, בפתרון יצירתי, שלא אוכל כרגע לקבעו. .

י"ט.

על כן זו ההחלטה: אבקש כי בתוך 21 יום יתכנסו בצוותא אנשי שירות המבחן עם הפסיכיאטרים שחיוו דעתם באשר לעוררת, לחשיבה נוספת באשר למכלול האפשרויות לגביה – מסוכנות לעצמה ולכלל, השאלה האם אפשרית חלופה כל עיקר, ואם כן איזו מבלי שאקבע מסמרות כלשהם. ברי כי

חלופה - אם תיקבע - משמעה מעצר בית מלא, עיכוב יציאה, ערבויות והפקדה משמעותית, איזוק אלקטרוני ויכולת המשטרה לבקר ולבדוק. משתתפי המפגש יוכלו לשמוע בקצרה את העוררת ואת המפקחים המוצעים, ואת רופאי הכלא והפסיכולוג מטעם העוררת. אחר כך, בלא השתתפות הגורמים הללו, יתן הפורום את חוות דעתו. זו תונח בתוך שלושים יום לפני בית המשפט קמא, אשר יידרש לכך ויתן החלטתו. אני מקדים תודה לפורום. לעת הזאת מתבקש שירות בית הסוהר ליתן דעתו לטיפול הנחוץ בעוררת, בהמשך לדברי בית המשפט המחוזי, לרבות כניסת מומחים כפי שציין.

כ'.

הערר מתקבל איפוא חלקית בקשר להתכנסות כאמור.