בש"פ 3000/09 אולגה בוריסוב נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתיק פ"ח 1073/08 (ב"ש 91959/08), בגדרה נקבע כי אין לשחרר את העוררת לחלופת מעצר.

ביום 16.9.2008 הוגש כנגד העוררת כתב אישום בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (תיק פ"ח 1073/08) בגדרו יוחסה לה עבירה של רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 28.8.2008 לקחה העוררת את בנה המנוח (יליד 2004) לחוף הים בבת ים במטרה להורגו. לאחר שנרדם נטלה אותו בידיה והלכה עימו למעמקי הים עד אשר הגיע למקום ממנו סברה כי לא יוכל לשוב לחוף בכוחות עצמו. שם, עזבה את ידו וגרמה למותו בטביעה.

זו פעם שניה שמובא עניינה הקשה של העוררת בפני בית משפט זה. בפעם הראשונה, נידון עניינה על ידי חברי השופט א' רובינשטיין (בש"פ 10910/08) בגדר ערר על החלטת בית המשפט המחוזי (מיום 16.12.2008) לעוצרה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדה (להלן: הערר הראשון ). טרם אדרש לקביעותיו של חברי בערר הראשון אפרט מעט את ההליכים שקדמו להחלטה זו.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה ל בית המשפט המחוזי בקשה לעצור את העוררת עד לתום ההליכים המשפטיים נגדה. על פי הוראת בית המשפט הכין שירות המבחן שני תסקירים בעניינה של העוררת ובפרט לענין אפשרות שחרורה לחלופת מעצר (מהימים 10.11.2008 ו-3.12.2008). התסקיר הראשון סקר את מצבה הנפשי של העוררת, וציין כי בעברה אשפוז עקב ניסיון אובדני וכן מספר פניות לטיפול פסיכיאטרי.עוד צוין כי בעלה של העוררת מביע תמיכה ומוכנות מלאה לתמוך ולסייע לה, אך התרשמות שירות המבחן היא כי לא יהיה בידו לפקח עליה כנדרש בהתחשב במצבה. לעומת זאת צוין כי הימצאותה של העוררת במסגרת סגורה בעלת סדר יום קבוע ומובנה מסייע לה לשמור על איזון ותפקוד, וכי היא מקבלת טיפול תרופתי והשגחה מקצועית. לפיכך, ולאור החשש כי שחרורה עלול להוביל להתדרדרות במצבה הנפשי עד כדי חשש כי תפגע בעצמה, לא הומלץ לשחררה לחלופת מעצר. התסקיר השני בחן בעיקר את חלופות המעצר שהוצעו בבתי גיסותיה של העוררת. נקבע באשר לשתי הגיסות כי על אף שאין חולק על רצונן הטוב ונכונותן נראה כי אינן מודעות למצבה הרגשי המורכב של העוררת וכי יתקשו לספק הגנה מספקת לה ולסביבתה. לפיכך גם בתסקיר זה נמנע שירות המבחן מלהמליץ על שינוי בתנאי מעצרה.

עוד הונח בפני בית המשפט המחוזי מכתב מטעם פסיכולוג פרטי (ד"ר חיים היילפרין, להלן: ד"ר היילפרין ) אשר חיווה דעתו כי העוררת מצויה במשבר דיכאוני ריאקטיבי חריף ושרויה בסבל מתמשך. צוין כי לדעתו אין היא מסוכנת לסביבתה אך לא ניתן לשלול ניסיונות אובדניים מצידה. הפסיכולוג המליץ כי העוררת תשוחרר לחלופת מעצר לאור מצוקתה החריפה במעצר ומחויבותם המוצהרת של בעלה וגיסתה להתגייס למענה וכי שחרור כאמור יאפשר לה להמשיך בטיפול פסיכולוגי תומך אשר אינה מקבלת במעצר.

ביום 16.12.2008 ניתנה החלטתו בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בבקשה למעצר העוררת עד תום ההליכים המשפטיים נגדה (כבוד השופט ג' נויטל ), בגדרה הורה בית המשפט על מעצרה כאמור (להלן: החלטת המעצר ). הוסכם על הצדדים כי מתקיימות בענין ראיות לכאורה ועילת מעצר ומכאן שהדיון התמקד בשאלת חלופת המעצר. בית המשפט

קבע כי המעשה המיוחס לעוררת הינו מהחמורים שניתן לתאר וכי משכך אין ערובה ואין לסמוך עליה כי תירתע ממעשה חמור פחות של פגיעה בזולתה או אף בעצמה ונשקפת ממנה מסוכנות ממשית אשר לדעתו אינה ניתנת כלל לאיון בחלופה. יחד עם זאת התייחס בית המשפט גם לענין אפשרות השחרור לחלופת מעצר וקבע כי אין מקום בנסיבות הענין לעשות כן. זאת, לאור האמור בתסקירי המבחן אשר נמנעו כאמור מלהמליץ על שחרור העוררת לחלופה ואף קבעו כי חלופות שהוצעו, היינו, עם בעלה או גיסתה אינן מתאימות היות ואלו יתקשו לפקח עליה כראוי בהתחשב במצבה. בענין חוות דעתו של ד"ר היילפרין נקבע כי אין בנסיבות הענין לייחס לה משקל מכריע היות ואין לו את הכלים המלאים להעריך חלופת מעצר ראויה, תפקיד המסור לשירות המבחן. עוד צוין כי על פי העולה מתסקירי שירות המבחן מקבלת העוררת טיפול נאות במעצרה אשר יש בו גם להועיל לה לאור סדר היום המובנה וההשגחה המקצועית בה היא מצויה. מכל מקום נקבע כי על פי הלכת בית משפט זה כאשר אין המלצה של שירות המבחן, יסטה מכך בית המשפט

אף מנימוקים כבדי משקל וכאלו אינם מתקיימים בענין. צוין גם כי ככל שתזדקק העוררת לטיפול מבחוץ על ידי איש מקבוע דוגמת פסיכולוג הרי שבקשותיה בענין ישקלו בחיוב.

מכאן באים אנו להחלטתו של חברי, השופט א' רובינשטיין , בערר הראשון שהוגש על החלטת המעצר (בש"פ 10910/08). לאחר שסקר את המצב החוקי השורר בסוגיה זו והבהיר כי חרף חומרת העבירה המיוחסת לעוררת יש לזכור כי אין מעצר בא כמקדמה לעונש הצפוי לה, נדרש בית המשפט לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה וקבע כי בנסיבות הענין קיימת מסוכנות סטטוטורית הטבועה בעבירת הרצח המיוחסת לה, וזאת אף עם עיקר המסוכנות הינה כלפי עצמה היא. משכך, נקבע כי ברי שאין אפשרות לשחרר את העוררת בעלמא לחלופה בעייתית. יחד עם זאת נקבע כי יש לבחון האם ניתן בכל זאת, למצוא פתרון יצירתי אשר יצמצם ממסוכנותה של העוררת אף כלפי עצמה. לפיכך, הוחלט כי עניינה של העוררת יובא בפני אסיפה של אנשי שירות המבחן יחד עם הפסיכיאטרים שחיוו דעתם באשר לעוררת, לחשיבה נוספת באשר למכלול האפשרויות לגביה ולשאלה האם אפשרית חלופה כל עיקר וכי למטרה זו יוכלו הם אף לשמוע בקצרה את העוררת, את המפקחים המוצעים ואת רופאי בית המעצר והפסיכולוג מטעם העוררת. אולם, תוך שקבע כאמור, הדגיש בית המשפט כי אינו קובע כל מסמרות באשר לאפשרות השחרור לחלופה וכי הענין יובא בפני בית המשפט המחוזי אשר ייתן החלטתו.

ביום 26.1.2009 הוגש תסקיר נוסף מטעם שירות המבחן שנערך לאחר כינוס הוועדה בהתאם להוראות בית המשפט. על אף הבחינה הנוספת אשר כללה אף שמיעה של העוררת, המפקחים המוצעים וד"ר היילפרין, דבק שירות המבחן בעמדתו כי לא ניתן להמליץ על שחרורה לחלופת מעצר. זאת, חרף ההתרשמות כי מצוקת העוררת בכלא הינה קשה וכי היא עצובה ומכונסת בעצמה. עיקר הנימוק היה כי לאור אופייה הסגור והמופנם של העוררת קיים חשש כי במידה ויוחמר מצבה ותבקש לפגוע בעצמה או באחר לא תשתף היא איש במצוקותיה וכוונותיה ומשכך לא יהיה בפיקוח המוצע כדי מניעה אפקטיבית. עוד צוין כי טרם מעצרה לא נטלה העוררת טיפול תרופתי באופן קבוע, דבר הנדרש לצורך שמירה על יציבות מצבה הרגשי, וכי מצב זה חזר על עצמו בחלק מתקופת המעצר. מכאן, הובע חשש ממשי כי העוררת תפסיק את הטיפול התרופתי מיוזמתה וכי בני המשפחה עלולים לא להיות מודעים לכך או לא לייחס לכך את המשמעות הנדרשת. לבסוף ציין שירות המבחן גם את החשש כי לאור היותה של החלופה זמנית, ככל שיתקרב מועד המשפט ועימו מועד ריצוי העונש הממשי עלולה ההכרה בכך למוטט את העוררת מבחינה נפשית. ממכלול נימוקים אלו המליץ כאמור שירות המבחן כי אין מקום לשנות את תנאי המעצר הנוכחיים, אך צוין כי ימליץ בפני שלטונות בית המעצר לבחון מחדש את הימצאותה של העוררת באגף הפרדה דבר המקשה עליה. נוסף לשירות המבחן, נבחנה העוררת בשנית אף על ידי צוות פסיכיאטרים בבית החולים "אברבנל" אשר מצאו כי למעט מצב דכאוני המטופל בצורה טובה על ידי פסיכיאטרית מומחית אינם רואים מקום להתערבות נוספת.

לאחר שהוגש תסקיר שירות המבחן ובהתאם להחלטה בערר הראשון הובא עניינה של העוררת פעם נוספת בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. ביום 12.2.2009 ניתנה החלטת בית המשפט

המחוזי, נשוא הערר שבפני (כבוד השופט ג' נויטל ). בית המשפט המחוזי, לאחר שבחן את ההחלטה בערר הראשון ועמד על כך שלא נקבע בה דבר לענין השחרור לחלופת מעצר גופה, קבע כי אין מקום לשחרורה של העוררת לחלופה. זאת, מאחר ואף לאחר החלטת בית משפט זה ובחינת הענין פעם נוספת בידי וועדה רחבה של שירות המבחן על פי הנחיותיו, נותר שירות המבחן במסקנתו כי אין מקום לשחרור העוררת לחלופה כאמור. עוד צוין כי על אף מאמצי בית המשפט

המחוזי לקדם את הדיון בעניינה של העוררת, כשם שנתבקש על ידי בית המשפט העליון, הודיע סנגורה של העוררת כי לא יוכל להתייצב בשני מועדים מוקדמים שנקבעו לשמיעת התיק ולפיכך לא נותר מנוס אלא מלשמעו במועדו המקורי, היינו בחודש יולי בלבד.

מכאן הערר שבפניי.

עיקר טענותיהם של באי כוח העוררת נוגעות למצבה הנפשי הקשה ולסבל הנגרם לה מהמשך המעצר ומתנאיו, כשם שמשתקף אף בחוות דעתו של ד"ר היילפרין, ובמיוחד כאשר מוחזקת היא באגף ההפרדה אשר התנאים בו קשים מתנאי מעצר רגילים. עוד נטען כי חרף הוראות בית משפט זה לא נבחנה למעשה מסוכנותה של העוררת, לעצמה או לאחרים, על ידי צוות הפסיכיאטרים שבדק אותה, ולא הייתה לכך כל התייחסות. בפועל, כך נטען, מסוכנותה אפיינה אך נסיבות מסוימות מאוד וכלפי אדם מסוים ואין שחר לקביעת בית המשפט המחוזי כי ניתן ללמוד ולהשליך מכך לגבי התנהגותה הכללית. עוד טוענים הם, כי שגה שירות המבחן עת התייחס לסיכון הלכאורי כי שחרור העוררת עלול להוביל לפגיעה נפשית בה כאשר יתקרב מועד המשפט וריצוי העונש ממש, שיקול אשר הינו נכון לכאורה לכל אדם המשוחרר לחלופת מעצר בכל עבירה שהיא. לפיכך, מבוקש כי אהפוך את החלטתו של בית המשפט המחוזי ואקבע את שחרור העוררת לחלופת מעצר בפיקוח ובתנאים מגבילים ככל הנדרש.

מנגד טען בא כוח המשיבה כי שירות המבחן עשה בנסיבות הענין ובעקבות ההחלטה בערר הראשון, מאמץ חריג שבחריגים על מנת להעמיק ולבחון את אפשרות שחרורה של העוררת לחלופת מעצר באופן שיפיג את מסוכנותה. חרף זאת הגיע הוא למסקנה כי אין בנסיבות הענין חלופה שכזאת. משכך, ומשאין קיימים בענין שיקולים כבדי משקל וחריגים המצדיקים סטייה מהמלצת שירות המבחן, בדין החליט בית המשפט המחוזי שלא לשחרר את העוררת לחלופת מעצר ואין מקום להתערב בכך.

דיון

אודה כי התלבטתי במקרה קשה זה. מן העבר האחד מצוי בפנינו המעשה המיוחס לעוררת, מעשה של רצח בנה הרך בשנים, דם מדמה, מעשה אשר קשה לתאר חמורים ממנו. מן העבר האחר שרויה בפנינו העוררת עצמה אשר על פי כל הסימנים מתחרטת חרטה עמוקה על מעשיה ומתייסרת בגינם. השהות במעצר אינה קלה היא לשום אדם, ויהיה זה העבריין ה"וותיק" ו"המנוסה" ביותר אשר, בעברו כבר מעצרים רבים. על אחת כמה וכמה נכון הדבר כאשר מ דובר

באישה שאינה ככל הנראה עבריינית מטבעה ואשר מצבה הנפשי קשה הוא מלכתחילה. משכך, מורה אותנו המחוקק כי נקודת המוצא בדיונינו הינה תמיד בחינת האפשרות האם ניתן לשחרר נאשם, ויהיו העבירות המיוחסות לו אשר יהיו, לחלופת מעצר אשר יהיה בה כדי להפחית מהפגיעה בו ובחרותו. יחד עם זאת, מורה אותנו המחוקק גם, כי אל לנו להירתע מלהורות על מעצרו של אדם מקום בו מתחייב הדבר ובענייננו כאשר קיים "יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור, או את בטחון המדינה" (סעיף 21 (א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים )). יתרה מכך, כאשר מ דובר בעבירת הרצח כבפרשייה דנן קיימת אף חזקה בחוק כי נשקפת מסוכנות כאמור מאותו הנאשם (סעיף 21 (א)(ג)(1) לחוק המעצרים). מה גם שכשם שקבע חברי השופט א' רובינשטיין בהחלטתו בערר הראשון, כאשר בוחנים אנו את המסוכנות הנשקפת מן העוררת אין אנו יכולים אף להתעלם מן הסיכון שעלולה זו להוות גם לעצמה.

בהחלטתו בערר הראשון ביקש חברי השופט א' רובינשטיין כי תיבחן פעם נוספת האפשרות, שמא קיימת בכל זאת חלופת מעצר אשר יהיה בה כדי להפיג את מסוכנותה של העוררת לעצמה ולסביבתה. יחד עם זאת הדגיש הוא כי אין בכך כדי לומר דבר באשר לקיומו בפועל של פתרון כאמור. עיון בתסקיר המעצר שהגיש שירות המבחן, לאחר שבדק בשנית באופן דקדקני ובהתאם להנחיות שנתנו בהחלטה זו את אפשרות שחרורה של העוררת לחלופת מעצר, מעלה כי למרבה הצער פתרון כאמור לא נמצא. ודוק, איני יכול לקבל את עמדת באי כוח העוררת כי מסוכנותה של העוררת לא נבחנה לגופה בעוד שאף עם חוות דעת הפסיכיאטרים אינה מתייחסת לכך במפורש, בתסקיר שירות המבחן נקבעה מסוכנות כאמור וצוין כי "קיים חשש כי גם אם מצבה יוחמר ותבקש לפגוע בעצמה או באחר, ... לא תשתף איש במצוקתה וכוונותיה". יתרה מכך, מצביע תסקיר שירות המבחן על חשש, אשר אינו חשש בעלמא ולא נמצאה דרך להפיגו, כי המבקשת תחדל מליטול את התרופות הפסיכיאטריות להן היא נזקקת, כשם שחדלה בעבר, וכי הדבר יוביל להתדרדרות במצבה הנפשי ללא שמי ממפקחיה יהיה מודע לכך.

בנסיבות אלו, אין מנוס מהמסקנה כי חרף סבלה של העוררת מוטת הכף לכיוון האינטרס הציבורי ואין אפשרות לשחרורה לחלופות המעצר אשר הונחו בפני בית המשפט המחוזי. משכך, אין כל מקום להתערב בהחלטתו של זה ודין הערר להידחות. מובן, כי אין בהחלטה זו סוף פסוק בהכרח וכי ככל שיכול שינוי ממשי בנסיבות תוכל העוררת לשוב ולבקש עיון מחדש בענין מעצרה.

אשר על כן, הערר נדחה.