בש"פ 7524/06 יהודה מרדכי נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופט צ' גורפינקל) מיום 31.8.06, בתיק ב.ש 92782/06, לפיה נדחה עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום בנתניה (כב' השופט נ' קפלינסקי) מיום 30.7.06 בתיק ב.ש. 4278/06 אשר הורה על מעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בת.פ 3187/06.

1.כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפת בת זוג בנסיבות מחמירות, תקיפת בת זוג הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות והיזק בזדון. על-פי עובדות כתב האישום במהלך מריבה בין העורר לאשתו (להלן:

המתלוננת ) זרק העורר כוס זכוכית ארצה, ושבריה פגעו ברגלה של המתלוננת וגרמו לה חתכים. כמו כן זרק העורר חפץ נוסף לעבר המתלוננת אשר פגע בידה, וכן ירק עליה.

2.ביום 15.6.06, לאחר שבית משפט השלום ברמלה קבע כי קיימות ראיות להוכחת אשמתו של העורר וכי מתקיימת עילת מעצר, הוחלט לשחרר את העורר למעצר בית בבית אמו ובפיקוחה המלא. במסגרת החלטה זו נאסר על המשיב ליצור קשר ישיר או עקיף עם המתלוננת.

3.ביום 2.7.06 ולאחר שנתקבל תסקיר מעצר ממנו עולה כי חלופת המעצר בבית אמו של המשיב אינה ראויה וכי קיימת מסוכנות לכאורית שהמשיב יפגע בעצמו או באחרים, עצר בית משפט השלום את המשיב לצורך קבלת חוות דעת פסיכיאטרית והמשך הדיון נקבע ליום למחרת.

4.ביום 3.7.06 נתקבלה חוות דעת פסיכיאטרית ולפיה לא היו ממצאים לקיום מחשבות וכוונות אובדניות, ונקבע כי המשיב אינו זקוק לאשפוז פסיכיאטרי. בעקבות חוות דעת זאת, ולאור התסקיר בנוגע לחלופת המעצר בבית אמו, שוחרר המשיב למעצר בית בבית ידידתו (להלן: דקלה ) שבלוד ובפיקוחה. כמו-כן נאסר על העורר ליצור קשר ישיר או עקיף עם המתלוננת.

5.בשעות הערב המאוחרות של יום 26.7.06 יצא העורר מבית דקלה, ללא ליווי. משזו הבחינה בהיעדרו של העורר מן הבית, יצאה לחפשו ברכבה ביחד עם אחותה. השתיים איתרו את העורר ברחוב בלוד, כשהוא מתהלך במקום וקורא בקול בשמה של המתלוננת. דקלה דרשה ממנו לעלות לרכב על מנת למנוע את הפרת צו בית המשפט ומשסירב, עזבו השתיים את המקום והזעיקו את המשטרה. העורר אותר על-ידי המשטרה בכניסה לבניין ביתה של דקלה כשהוא יושב על המדרגות ביחד עם בנו הקטין. בעקבות הפרת צו בית המשפט, הגישה המשיבה בקשה לעיון חוזר בהחלטת השחרור ממעצר וכן ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בקשה זו נתקבלה על ידי בית משפט השלום ביום 30.7.06. ערר שהגיש העורר על החלטה זו נדחה על ידי בית המשפט המחוזי ביום 31.8.06. הדחייה נומקה בכך שהעורר הפר את אמון בית המשפט ובחשש כי שחרורו של העורר לחלופת מעצר נוספת יסכן את המתלוננת.

6.

בא כוח העורר טוען כי הפרת צו בית המשפט נעשתה מתוך חשש כי המתלוננת תפגע בילדיהם המשותפים. הוא מפנה לדברי התובעת בדיון בבית משפט השלום מיום 2.7.06, לפיה המתלוננת אמרה לה כי "אם לא ישחררו אותי היום אני מתאבדת, אני והילדים שלי, אני מתאבדת" וטוען כי יש בדברים משום איום לרצוח את הילדים. עוד מוסיף בא כוח העורר וטוען כי העורר יצא את בית דקלה לאחר שקיים שיחת טלפון עם המתלוננת שבה שבה המתלוננת ואיימה על חיי הילדים. מעשהו זה, טוען בא כוח העורר, אינו בלתי סביר בנסיבות העניין. בא כוח העורר מבקש כי לאור רגשות הקנאה שמעוררת שהותו של העורר בבית דקלה, בלב המתלוננת, ואשר בעטין עברה המתלוננת לגור בבית אחותה בלוד, יבחן בית המשפט חלופת מעצר חדשה בבית סבתו, שבו גדל.

7.בא כוח המדינה טוען, כי אין לקבל את טענת העורר כי מעשיו נעשו כדי להגן על שלום ילדיו, בזמן שהעורר עצמו הוא אשר יזם את הפנייה הראשונית אל המתלוננת. הוא מפנה לתזכיר המעצר של שירות המבחן, מיום 28.6.06, שלפיו עולה כי רמת הסיכון מן העורר לפגיעה בעצמו או באחרים, לרבות ילדיו, הינה גבוהה. עוד טוען בא כוח המדינה, כי משהפר העורר את האמון שניתן בו על ידי בית המשפט, שלושה שבועות בלבד לאחר התחייבותו כי יקיים את צו בית המשפט, אין לתת בו אמון נוסף ולשחררו לחלופת מעצר, ויש להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

8 . אין מחלוקת בין הצדדים כי כנגד העורר קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישום. כמו-כן, ברי כי העבירה המיוחסת לעורר מקימה עילת מעצר והיא מן העבירות המקימות חזקת מסוכנות בהתאם להוראות סעיף 21 (א)(1)(ג)(5) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). השאלה שנותרה להכרעה היא האם חרף הפרת תנאי חלופת המעצר בפעם הקודמת, עדיין ניתן להשיג את מטרת המעצר בחלופה שפגיעתה בחירותו של העורר פחותה, כאמור בסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים.

9.עקרון יסוד בדיני המעצרים הוא כי גם לנאשם בפלילים מוסיפה לעמוד חזקת החפות, ועמה זכותו לחירות, כל עוד לא הורשע. עיקרון זה מוביל לכך כי אין המעצר פתרון מועדף למסוכנתו של נאשם, אלא מוצא אחרון שבו נוקטים בהיעדר חלופות הולמות (בש"פ 5431/04 בדראן נ' מדינת ישראל , תק-על 2004(2), 2672). במסגרת ההחלטה באשר לקיומה של חלופת מעצר בוחן תחילה בית המשפט אם ניתן להסיר את המסוכנות (או כל עילת מעצר אחרת) באמצעות חלופת מעצר כלשהי. רק אם משיב בית המשפט על שאלה ראשונה זו בחיוב, עליו לבחון את התאמן של חלופות מעצר קונקרטיות המוצעות לו (בש"פ 9447/04 זבידאת נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(4), 505).

10.השיקולים שלעיל נשקלו בכובד ראש על ידי בית משפט השלום קודם להחלטתו לאפשר לעורר לדור בחלופת מעצר אצל דקלה. המשיב הפר את תנאי חלופת מעצר זו זמן קצר בלבד לאחר שנקבעה. להפרת תנאי חלופת המעצר על ידי העורר שתי משמעויות מרכזיות: המשמעות הראשונה היא הפרת האמון אשר נתן בית המשפט בעורר בשחררו אותו למעצר בית. שחרור נאשם לחלופת מעצר דורש מידה של אמון מצד בית המשפט. במקרה שבו הפר הנאשם את תנאי חלופת המעצר במסגרת אותו הליך, אין לסמוך עוד על העורר כי לא ישוב ויפר צווי מעצר בית המוטלים נגדו, ומכאן שאין בית המשפט מחויב עוד ליתן בעורר כל אמון (בש"פ 5814/06 מדינת ישראל נ' שלומי אוחיון , תק-על 2006(3), 532). המשמעות השנייה היא שהפרת תנאי חלופת המעצר מעוררת את החשש שאין בחלופת המעצר כדי להסיר את מסוכנתו של העורר, ואין בה כדי להגן על המתלוננת מפניו בעתיד. הדברים מקבלים משנה תוקף בהתחשב בעובדה שהעורר עזב את מעצר הבית בבית דקלה בדרך למקום הימצאה של המתלוננת, שעליה נועד הצו להגן.

11.אין לקבל בהקשר זה את הסבריו של העורר כי הפר את תנאי חלופת המעצר בשל חששו לחיי ילדיו. כשם שציין בית המשפט קמא, בפני העורר, אשר היה מודע לחשיבות שמירתם של תנאים אלה, הייתה נתונה האפשרות לפנות למשטרה או לדקלה בבקשה כי אלו יעשו את הנדרש כדי להגן על שלום ילדיו, אם אמנם היה צורך בכך.

משכך, לא ניתן לאיין את מסוכנתו של העורר באמצעות חלופת מעצר. הערר נדחה איפוא.