בש"פ 5792/12 סרחאן איוב נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא) מיום 1.7.12, אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום לבית משפט המחוזי בחיפה, המייחס לו עבירות תעבורה שונות וביניהן הפקרה אחרי פגיעה, נהיגה ברשלנות, סיכון חיים וגרימת נזק לאדם וכן עבירה של העסקה והסעה שלא כדין. על-פי עובדות כתב האישום, ביום 3.6.12 הגיע העורר לכפר דיר אל אסד ואסף שני אנשים שאינם תושבי ישראל ואשר שהו בישראל שלא כדין והחל מסיע אותם לעבודתם בכפר נחף. העורר נהג ברכב אף שאין ברשותו רישיון נהיגה ובשעה שאין לרכב פוליסת ביטוח בתוקף. במהלך הנסיעה פגע עם רכבו באדם שצעד אותה עת לצד הדרך (להלן: המתלונן ) וגרם לו חבלות חמורות. העורר עצר את רכבו ושאל את המתלונן אם הוא זקוק לעזרה. זה השיב בחיוב אך העורר ענה לו כי אינו יכול לעזור לו כעת, שב לרכבו ועזב את המקום בהותירו את המתלונן פצוע ומדמם. המתלונן נשאר במקום עד שנמצא על-ידי עובר אורח שהזעיק עזרה. המתלונן פונה לבית החולים, שם עבר ניתוחים במהלכם עבר קיבוע שברים על-ידי מסמרים וברגים.

2.

עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. הצדדים הסכימו לקיומה של תשתית ראייתית לכאורית בהסתייגויות באשר לטיב העבירות המיוחסות לעורר. במוקד המחלוקת ניצבה שאלת חלופת המעצר. בית המשפט המחוזי קבע כי מהעורר נשקפת מסוכנות גבוהה, הנלמדת מהתנהלותו בכל אחת מחוליות הזמן הקשורות בתאונה: נהיגה בלי רישיון נהיגה ופוליסה בתוקף, נהיגה רשלנית בכביש והפקרת המתלונן כשהוא פצוע ומדמם תוך סיכון ממשי כי לא יקבל טיפול נאות במהרה. בית המשפט ציין כי קיימות אינדיקציות לכך שהעורר נוהג בלי רישיון כעניין שבשגרה והתרשם כי העורר לא השכיל להפנים את חומרת המעשים והמשיך בנהיגה שסיכון טבוע בה תוך זלזול בחוק. נקבע כי התנהגות העורר מלמדת על היעדר כל חוש של כיבוד החוק ולכן לא ניתן לתת בו אמון כי ימלא אחר הוראות בית המשפט ולפיכך אין לשקול חלופה בעניינו. מטעמים אלה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

מכאן הערר שבפניי.

3.

בא כוח העורר טוען כי היה על בית המשפט לבחון חלופת מעצר בעניינו של העורר. הוא מטעים כי חומרת העבירות כשלעצמה אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים. הוא קובל על כך שבית המשפט קבע כי לא ניתן לתת אמון בעורר מבלי לבחון חלופות מעצר לגופן. לסברתו, החלופות שהוצעו עשויות לאיין את מסוכנותו של העורר והיה מקום לשלוח את העורר לביצוע תסקיר מעצר. הוא מוסיף כי רקעו המשפחתי של העורר קשה וכי הוא המפרנס העיקרי של משפחתו. סיכומו של עניין, מבקש בא כוח העורר להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בתנאים להנחת דעתו של בית המשפט.

4.

באת כוח המשיבה טוענת מנגד כי יש לדחות את הערר. היא מטעימה כי מדובר בהתנהלות של עבירה גוררת עבירה. היא סבורה כי הצטברות העבירות בהצטרף לעברו הפלילי והתעבורתי של העורר, מלמדים על מסוכנות גבוהה וזלזול בחוק. על רקע זה, גורסת היא כי לא ניתן לתת בעורר אמון, כפי שקבע בית המשפט המחוזי.

5.

דין הערר להידחות. צודק בא כוח העורר כי שומה על בית המשפט לבחון אפשרות לשלוח את הנאשם שלפניו לחלופת מעצר שיהיה בה כדי להגשים את תכלית המעצר אך בה-בעת פגיעתה בחירותו פחותה, כמצוות סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996. עם זאת, על בית המשפט לבחון תחילה אם ניתן להסיר את המסוכנות באמצעות חלופת מעצר כלשהי ורק אם שאלה זו נענית בחיוב, יפנה לבחון את התאמתן של חלופות מעצר קונקרטיות המוצעות לו (בש"פ 7524/06 מרדכי נ' מדינת ישראל , פסקה 9 (לא פורסם, 25.9.06)).

במקרה שלפנינו בחן בית המשפט המחוזי את האפשרות לשלוח את העורר לחלופת מעצר ועל סמך הנתונים שלפניו הגיע לידי מסקנה כי לא ניתן לתת אמון בעורר. באשר על כן, לא ראה לנכון להורות על עריכת תסקיר מעצר בעניינו של העורר ולבחון חלופות קונקרטיות. לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו. מעשיו של העורר כפי המיוחס לו בכתב האישום מלמדים על תעוזה עבריינית של ממש ועל מי שאינו סר למרות החוק. העורר לא הסתפק בנהיגה ברכב בלי רישיון נהיגה (יודגש כי העורר מעולם לא הוציא רישיון כאמור) וללא פוליסת ביטוח בתוקף, אלא שנהיגתו הרשלנית גרמה לפציעתו של הולך רגל, שאותו הפקיר בשטח כשהוא פצוע ומדמם, וזאת כדי לא להיתפס בהסעת שוהים בלתי חוקיים. להצטברות העבירות שבמקרה הנוכחי מתווסף עברו הפלילי של העורר ועברו התעבורתי, בין היתר, בגין תאונה שביצע לפני שנים מספר, שאף בה נחבלו נוסעים עקב נהיגתו המסוכנת. נסיבות אלה מציירות תמונה של אדם חסר גבולות, שקיים קושי ממשי לתת בו את האמון הנדרש כדי לשחררו לחלופת מעצר. משכך, איני רואה הצדקה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי בעניינו.

הערר, אפוא, נדחה.