בש"פ 5814/06מדינת ישראל נ. שלומי אוחיון

1.זהו ערר של המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטת דינה מויאל ) בב"ש 1962/06, מיום 9.7.06, לפיה שוחרר המשיב בערובה, בתנאים שיפורטו בהמשך.

2.ביום 14.5.06 הוגש נגד המשיב ושניים אחרים כתב אישום, המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף בנסיבות מחמירות, מגוון עבירות על חוק מע"מ, עבירות על חוק איסור הלבנת הון, סחיטה באיומים ושתי עבירות של שיבוש מהלכי משפט.

3.לפי כתב האישום, המשיב ואדם נוסף (הנאשם 2), ניהלו בשנים 2005-2006 עסק לקנייה ומכירה של סולר. השניים רכשו סולר מהרשות הפלסטינית, הפטור ממיסוי ישראלי, ומכרוהו בתחומי מדינת ישראל. המשיב נהג להנפיק חשבוניות כוזבות ללקוחותיו הישראלים, על מנת לאפשר להם ניכוי מע"מ ומס הכנסה. כמו כן, פעל המשיב לקבלת חשבוניות פיקטיביות מכמה חברות ישראליות כדי ליצור כיסוי חשבונאי לקניות הסולר, ועל מנת לקזז על פיהן מס תשומות. היקף פעילות זו הגיע למיליוני שקלים. העלמת מס העסקאות ומס התשומות בשל פעילות המשיב הגיע לשני מיליון ₪ לערך. בהמשך לכך ביצע המשיב עבירות של הלבנת הון.

בהחלטתו המפורטת והמנומקת, שניתנה ביום 3.7.09, בחן בית משפט קמא באופן יסודי את שאלת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אישומים אלה. בעניין ההאשמה בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וכן בעניין העבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, המתייחסות לרכישת הסולר בשטחי הרשות הפלסטינית, קבע בית המשפט כי אין תשתית חזקה דיה למעצר המשיב עד תום ההליכים. כך גם בכל הקשור לעבירת הסחיטה באיומים.

4.לעומת זאת, בכל הנוגע לעבירות לפי חוק המע"מ, זיוף, קשירת קשר לפשע וקבלת דבר במרמה, המתייחסות בעיקרן להוצאת חשבוניות כוזבות וניכוין, קבע בית משפט כי עומדת תשתית ראייתית מספקת. כך קבע גם לעניין עבירה נוספת של קבלת דבר במרמה, ועבירות של הובלת טובין ללא משלוח וזיוף בנסיבות מחמירות, המתבטאות במעשיו של המשיב עת הוציא תעודות משלוח מזויפות.

בנוסף, מצא בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות של הלבנת הון, קבלת דבר במרמה וקשר לפשע המתייחסות להפעלת עסק לחלפנות כספים (צ'יינג') ולפעילות שביצע המשיב סביבו.

כן מצא בית המשפט ראיות לכאורה לשתי עבירות של שיבוש מהלכי משפט. הראשונה שבהן (אישום 14) מתייחסת לשיחה בה הורה המשיב לעובדת הצ'יינג' לא למסור לחוקרים כי הוא בעל המקום. השנייה (אישום 15) עניינה בבקשת המשיב מאדם אחר להציג עצמו כלקוח של עסק המשיב (הפצת הדלק), וזאת כדי להסתיר את הלבנת ההון שמתבצעת בעסק זה.

5.בית המשפט הוסיף וקבע כי קמה עילת מעצר נגד המשיב. זאת, לאור קיומן של ראיות לכאורה להוכחת העבירות הרבות, שבוצעו בתחכום ובשיטתיות, תוך שיתוף מספר רב של גורמים, כאשר חלקן בוצע אף לאחר חקירתו של המשיב על ידי רשויות מע"מ ושחרורו בערובה. כל אלה, קבע בית המשפט, מלמדים על מסוכנותו של המשיב, המתעצמת לנוכח עברו הפלילי המשמעותי. כן קבע בית המשפט כי קיים גם חשש להשפעה על עדים ולשיבוש הליכי משפט, וכן להימלטותו מן הדין. חרף קביעות אלו, סבר בית המשפט כי עדיין יש מקום לבחון חלופת מעצר, ולפיכך הורה על הגשת תסקיר מעצר. לאחר שהוגש לו תסקיר מעצר משלים (מיום 6.7.06), אשר המליץ לשחרר את המשיב לחלופה של מעצר בית בביתם של בני הזוג אבי ומרצי חן (להלן: הערֵבים ( , הורה בית המשפט כי המשיב ישוחרר בערובה בתנאים הבאים: המשיב ישהה במעצר בית מלא בביתם של הערבים במשמר הירדן; המשיב יהיה נתון כל העת לפיקוח אחד מהערבים; למשיב יוצמד אזיק אלקטרוני; נאסר על המשיב לשוחח עם איש, למעט בא כוחו, על הפרשה בעטיה הוא עצור; נאסרה על המשיב כל גישה למחשב; נאסר על קיום קו טלפון, למעט כזה הנדרש לצורך האזיק האלקטרוני, בקומה בה אמור המשיב לשהות, וכן נאסר עליו לשאת טלפון נייד; שיחות טלפון תקוימנה על ידי המשיב אך ורק בנוכחות ובטווח שמיעה של אחד מהערבים; נאסר על איש לבקרו, למעט זוגתו, הוריו ובנו; על המשיב להפקיד ערבות בסך 50,000 ₪, התחייבות עצמית על סכום זהה, וכן ערבות צד ג' מצד כל אחד מהערבים על סך 30,000 ₪. כן הוטל על המשיב צו איסור יציאה מהארץ, והובהר כי למשטרה סמכות לבקר בבית הערבים ללא כל תיאום מראש, לשם פיקוח על קיום תנאי השחרור בערובה.

6.בתסקיר קצינת המבחן שהוגש לבית משפט המחוזי, צוין כי לערבים ניסיון רב שנים בפיקוח על אסירים בשיקום ובטיפול בהם, כמו גם בפיקוח על נאשמים הנמצאים במעצר בית. בית משפט קמא ראה לנכון להוסיף כי במשך השנים הרבות בהן עוסקים הערבים בפיקוח על אסירים ועצירים בתנאי מעצר בית, לא נרשמה - ומכל מקום לא הובאה לידיעתו - תקלה או מקרה של הפרה מצד המפוקחים או מצד הערבים עצמם.

7.העוררת טוענת כי לצד קביעותיו של בית משפט קמא בדבר הראיות לכאורה, המבססות עילת מעצר מפאת מסוכנותו של המשיב, מצטרף החשש לשיבוש הליכי משפט על ידו, ולהימלטותו מן הדין. זאת, לא רק לאור הראיות לכאורה הקיימות נגדו לביסוס שתי העבירות של שיבוש מהלכי משפט המיוחסות לו בתיק זה, אלא גם לאור הרשעותיו בעבירות דומות בעבר. גיליון הרשעותיו הקודמות של המשיב (יליד 1980), אליו הפנתה העוררת, מלמד כי על אף גילו הצעיר הספיק המשיב לרשום לחובתו 8 הרשעות קודמות. בין היתר, הורשע המשיב בעבירה של הדחה בחקירה שביצע בשנת 1998, ובעבירה של שיבוש מהלכי משפט שביצע ב-2002. העוררת גם מציינת, כי המשיב התמיד בפעילותו העבריינית אף לאחר ששוחרר בערובה במהלך חקירתו בתיק זה. כך, זמן קצר לאחר ששוחרר ביום 8.12.05, ביצע את שתי העבירות של שיבוש מהלכי משפט המיוחסות לו (ביום 8.1.06 וביום 30.1.06), וכן המשיך לבצע עבירות נוספות הדומות לאלה שעליהן נחקר. לטענת העותרת, כל אלה מבססים את החששות שמא ינצל המשיב את שהייתו בחלופת המעצר כדי להשפיע על עדים, כמו גם להמשיך את פעילותו העבריינית. מכל מקום, טוענת העוררת, כי חלופת המעצר המוצעת איננה יכולה להסיר את החשש מפני מעשים אלו של המשיב בעתיד. זאת משום שהמקום בו ישהה המשיב במעצר בית, במשמר הירדן, ממוקם קרוב יחסית לעסקיו בטבריה, כך שלא ניתן למנוע באופן מעשי את שימושו בטלפון ואמצעים אחרים ליצירת קשר.

8.המשיב, לעומתה, מדגיש את איכותם ומקצועיותם של הערבים, העוסקים לפרנסתם בטיפול באסירים בשיקום ובפיקוח על נאשמים במעצר בית. לגוף החשש מפני שיבוש הליכים, טוען המשיב, כי חרף קביעת בית משפט קמא, אין ראיות לכאורה כי אכן שיבש מהלכי משפט. המשיב טוען, כי בשני האישומים המיוחסים לו בגין שיבוש מהלכים, לא הוא היה היוזם, וכי את דבריו ניתן לפרש גם בצורה שאיננה מובילה למסקנה כי שיבש מהלכי משפט.

9.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה, אם כי לא בלי היסוס, כי דין הערר להידחות. המדובר בעבירות חמורות, שבוצעו בתחכום רב ובשיטתיות יחד עם אחרים, כמבואר לעיל. אמנם, ענייננו בעבירות "רכוש", בעיקרן, אך כבר נקבעה ונשנתה ההלכה כי גם בעבירות מסוג זה עשויה לקום עילת מעצר עד תום ההליכים (בש"פ 560/06 מזרחי נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם), בש"פ 9467/04 מדינת ישראל נ' קעאדן

(לא פורסם), בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268). למרות זאת, אילו היו מיוחסות למשיב רק עבירות אלו, לא הייתי מהסס לאשר את חלופת המעצר, לאור מהותם של תנאיו המגבילים של מעצר הבית ומיהותם של הערבים. ההיסוס נבע, אם כן, מהעבירות של שיבוש מהלכי המשפט המיוחסות למשיב. הראיות הקיימות לגבי עבירות אלו, יש בהן כדי להקים עילת מעצר נגד המשיב בשל חשש לשיבוש הליכי משפט מצדו (סעיף 21(א)(1)(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ז-1996 (להלן- החוק ).

שחרורו של נאשם בערובה לחלופת מעצר, דורש מידה של אמון מצד בית המשפט. מקום בו יש יסוד סביר לחשש כי הנאשם ישבש הליכי משפט, נפגע אמון בית המשפט בו. ואולם, מאחר שמדובר בניבוי התנהגותו העתידית של הנאשם, קבע המחוקק כי גם כאשר חשש כזה מתקיים, על בית המשפט להימנע מלהורות על מעצר הנאשם, אלא אם כן לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך חלופית שפגיעתה בחירותו של הנאשם תהא פחותה (סעיף 21(ב)(1) לחוק). בית המשפט איננו מחויב לשקול חלופת מעצר, כאמור, במקרה שבו הפר הנאשם תנאי ערובה במסגרת אותו הליך (סעיף 21(א)(2) לחוק). במצב כזה, הפגיעה באמונו של בית המשפט כה קשה, עד כי איננו מחויב ליתן כל אמון בנאשם. עם זאת, גם במקרה כזה אין בית המשפט מנוע מלבחון חלופת מעצר, אם הוא מוצא כי הנסיבות מצדיקות את חידוש אמונו במשוחרר בערובה שהכזיבו.

בענייננו, טוענת העוררת, כי המשיב אכן ביצע חלק מהמיוחס לו בעת היותו משוחרר בערובה. המשיב חולק על כך. לטענתו, תנאי הערובה היחיד שהוטל עליו, בעת שחרורו במהלך חקירתו, היה איסור יציאתו מהארץ, ותנאי זה לא הופר על ידו. בתשובה לכך, מבקש בא כוח העוררת לקבוע, כי שחרור בערובה קובע תנאי כללי הדורש מהמשוחרר לנהוג באופן ראוי.

אף כי טענה זו בעלת משקל, אין בה, כשלעצמה, כדי לאיין את חובתו של בית המשפט לבחון חלופת מעצר, ולהכניס את המקרה לגדר סעיף 21(א)(2) לחוק. זאת ועוד, טענה זו, בעומדה בגפה, אינה מקימה עילת מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(א).

נותרה אפוא טענת העוררת, כי בשל החשש לשיבוש מהלכי משפט, חלופת המעצר הספציפית שקבע בית המשפט, אין בה כדי להשיג את מטרת המעצר. לצורך דחיית טענה זו, יכולתי להסתפק בקביעה כי בדרך כלל לא מתערבת ערכאת הערעור בקביעותיה של הערכאה הדיונית, כאשר זו מפעילה שיקול דעת לגבי התאמתה של חלופת מעצר מסוימת (בש"פ 1811/06 מדינת ישראל נ' מולנר (טרם פורסם), מפי השופטת חיות ).

מכל מקום, ראיתי לנכון להוסיף, כי לפנינו מקרה מובהק בו חלופת המעצר תואמת את מטרתו. על הקשר שבין חלופת המעצר ומטרת המעצר עמד השופט זמיר , באמרו:

"כפי שנקבע בחוק במפורש, חלופת מעצר נועדה להשיג את המטרה של מעצר עד תום ההליכים. לכן, כאשר מורה בית המשפט על שחרור למעצר בית בתנאי ערובה, עליו להשתכנע שמדובר בחלופה שתבטיח את השמירה על שלום הציבור ומניעת שיבוש הליכי משפט. כמו כן, בדרך כלל על בית המשפט להשתכנע שיקויים פיקוח נאות על הנאשם, במקום בו ישהה כחלופת מעצר, כך שאם הנאשם יפר את תנאי השחרור מן המעצר, תימסר מיד הודעה על כך למשטרה. לעניין זה מוטלת חובה על מי שבביתו הנאשם שוהה כחלופת מעצר, וצריך שניתן יהיה לסמוך עליו שיעמוד בחובה זאת". (בש"פ 3441/98 מדינת ישראל נ' לוי

(לא פורסם), ההדגשה שלי).

במקרה שלפנינו נראה כי מתקיימים התנאים הנדרשים לחלופת מעצר ראויה לשמה. ההגבלות ליצירת קשר עם העולם החיצוני, שהטיל בית משפט קמא על המשיב, נועדו בדיוק כדי למנוע ממנו את התקשורת הדרושה לשם שיבוש הליכי משפט. האיזוק האלקטרוני והערבים, שהפיקוח על עצירים הוא אומנותם, נועדו לשם "פיקוח נאות" עליו. קביעת בית משפט קמא כי ישנו ניסיון חיובי בעבודה עם הערבים, ממלא את הדרישה כי ניתן יהיה לסמוך על הערבים שיעמדו בחובתם. קביעה זו לא נסתרה על ידי העוררת. זאת ועוד, בית משפט קמא הטיל על הערבים והמשיב ערבויות כספיות ניכרות כדי להבטיח את קיומם של תנאים אלו.

דברים אלה אמורים גם לגבי החשש להימלטותו של המשיב מהדין. מה עוד, שקביעתו של בית משפט קמא בדבר קיומו של חשש זה, לא התבססה על מידע קונקרטי, אלא שבית המשפט הסיקו מן הנסיבות שלפנינו, באמרו כי חשש זה "קיים אף הוא באופן מובנה בנסיבות המלמדות על מסוגלות כלכלית מחד גיסא וסיכון בענישה משמעותית מאידך גיסא". גם בטיעונה בפניי, לא טענה העוררת טענות קונקרטיות לעניין חשש זה.

לאור כל אלה, מקובלת עלי מסקנתו של בית משפט קמא כי חלופת המעצר שקבע הולמת את מטרות המעצר בנסיבות מקרה זה, דהיינו, מניעת שיבוש ההליך המשפטי נגדו, וחזרתו לפעילות עבריינית. רק אציין, כי טענת העוררת לפיה המשיב יוכל "להמשיך לנהל את עסקיו הפליליים באמצעות טלפון או מכשירים אחרים...מבלי שניתן יהיה למנוע זאת באופן מעשי", שוללת, בעידן התקשורת המודרנית הזמינה, כל אפשרות של חלופת מעצר בעבירות מהסוג שבהן מואשם המשיב.

אין להבין מדבריי כי הליכתנו בדרך זו נטולת סיכונים. עם זאת, חברה המחויבת לעיקרון החירות ערה לסיכונים אלה.

לאור כל האמור, ערר המדינה נדחה.

יש לשחרר את המשיב מהמעצר. המשיב יימצא במעצר בית כפי שקבע בית משפט קמא.