בש"פ 8282/06 פלוני נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגנית הנשיאה ש' וסרקרוג ) מיום 28.9.2006, בב"ש 3196/06, שבה הורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

2.לעורר, יליד 1946, מיוחסות עבירות של אינוס, מעשה סדום, מעשה מגונה בכפייה ותקיפה מינית. כתב האישום מתאר מסכת של התעללות חמורה ביותר – פיסית, נפשית ומינית – מצד העורר כלפי בתו, ילידת 1977 (להלן – המתלוננת ).

על חלק מן העבירות המיוחסות לעורר חלה התיישנות. מדובר במעשים שעל פי הנטען נעשו כלפי בתו החל מהיותה בת 4, אך בשל התיישנותם הם מובאים בכתב האישום בפרק שכותרתו "רקע". מעשים אלה כללו, בין השאר, מקלחות משותפות של העורר עם בתו, שבמהלכן היה מתחכך בה ומוביל אותה לגעת באיבר מינו, ללטפו ולנשקו; החדרת אצבעותיו לאיבר מינה ולפי הטבעת שלה; החדרת איבר מינו לפי הטבעת שלה, תוך סתימת פיה כדי "להחניק את זעקות הכאב" שלה. על פי הנטען, מעשים אלו (ואחרים) לא היו בודדים, אלא נעשו באופן קבוע ובדרך שגרה. כתוצאה ממעשים אלו, כך נטען, פיתחה המתלוננת התנהגויות קשות, כגון תלישת שיער מראשה, אכילת אבק ולכלוך מהרצפה, דקירת אצבעותיה בסיכות ומחטים, תלישת עור השפתיים ונשיכת לחייה מבפנים.

בפרק "העובדות" שבכתב האישום, נטענות העובדות שביסוד העבירות בהן מואשם העורר. הן משתרעות על פני התקופה בה הייתה המתלוננת בגילאים 12-9. עובדות נטענות אלו אף הן מתוארות כמעשים שנעשו דרך קבע. בין המעשים המיוחסים לעורר, בפרק זה של כתב האישום, מתוארים מעשי סדום שביצע במתלוננת; כפייתה למצוץ את איבר מינו אגב קשירת ידיה מאחורי גבה ולעתים אף תוך קשירת רגליה; מעשי אונס כוחניים, לעתים אגב קשירתה לרהיטים בבית ולעתים אגב קשירת מטפחת סביב עיניה; הליכה עם המתלוננת "לחקור מקלטים" בקרבת הבית, שבהם היה העורר מצמיד אותה לקיר, מתחכך בה ודורש ממנה לשפשף את איבר מינו עד הגיעו לסיפוק; חניקת המתלוננת באמצעות כרית, ולעתים באמצעות ידי העורר, בעת ביצוע מעשיו, כדי למנוע זעקות כאב; איומים כי יהרוג את המתלוננת או יפגע באמה, סבה וסבתה, אם תספר למישהו על מעשיו, כולל איומים באקדח צעצוע, שאותו חשבה המתלוננת לאמיתי; "משחקי תפקידים", כמו רופא וחולה, שבמהלכם היה מחדיר העורר את אצבעותיו ואת איבר מינו לפיה של המתלוננת, לפי הטבעת שלה ולאיבר מינה; הצגת חוברות "גבר ואשה", בהן נראים גברים ונשים בתנוחות משגל שונות, ובקשה מהמתלוננת לבצע עמו אותן תנוחות; כינוי המתלוננת במהלך חלק מן המעשים "מהנדסת מין"; ועוד. בכתב האישום נטען, כי בהגיע המתלוננת לגיל 12, עת קיבלה וסת בפעם הראשונה, חדל העורר ממעשי האונס וממעשי הסדום האנאליים, אם כי לפרק זמן מסוים עוד המשיך לכפות עליה למצוץ את איבר מינו. כתב האישום מוסיף, כי בעקבות המעשים פיתחה המתלוננת התנהגויות קשות, כגון הפרעות אכילה ונשיכת לחייה מבפנים, וכן התפתחו אצלה זיהומים פטרייתיים בנרתיק.

3.העורר נעצר ביום 4.9.06. עם הגשת כתב האישום (ביום 11.9.06) הוגשה בקשה לעוצרו עד תום ההליכים. הבקשה התקבלה. בהחלטתו דחה בית המשפט המחוזי את טענת העורר להעדרן של ראיות-לכאורה. בית המשפט ציין, כי למעשה העורר לא חלק כי נעשו במתלוננת מעשי מין אשר היוו טראומה עבורה, אלא שהוא כופר בטענה כי הוא היה המבצע של מעשים אלו. בית המשפט הדגיש את "מידת המהימנות והעדר הסתירות בגרסתה של המתלוננת", בהוסיפו כי התלוננה רק לאחר שסיפרה תחילה לקרובים אליה על ההתעללות שחוותה, וכי נדרשה לטיפול ממושך, שבמהלכו וידאה כי אין מדובר בדמיון וכי המעשים שבוצעו בה נעשו אכן בידי אביה. בית המשפט מצא תמיכה להודעות המתלוננת, בין היתר, בהודעות העורר עצמו. בכלל זה ציין בית המשפט את הודאת העורר כי "חלק מהדברים הם נכונים"; את התנצלותו בפני המתלוננת, חרף הכחשותיו את המעשים המיוחסים לו; את העובדה שתחילה הכחיש את החיבוקים והמקלחות המשותפות עם המתלוננת בהיותה ילדה; את התנסחותו של העורר, כי "אינו זוכר" שדחף אצבעות "לאן שצריך לדחוף אצבעות"; את אי הכחשתו כי כינה את בתו רכת השנים "מהנדסת מין"; את הודאתו שהראה לבתו חוברות שבהן מצוירות "תנוחות מין"; ועוד. מעבר לאלה, קבע בית המשפט, כי תמיכה להודעות המתלוננת מצויה גם בהודעת אחותה הצעירה, שאמרה אמנם כי אינה זוכרת שהעורר נגע בה, אך זכרה מקלחות משותפות עמו, סיפרה כי לא רצתה להיות בבית, תיארה התפרצויות זעם שתקפו את העורר ואישרה כי לעתים נהגה לישון עם אמה, בעוד המתלוננת ישנה עם אביהן. עוד קבע בית המשפט, כי הודעות אחיה של המתלוננת ואמה, אין בהן כדי לכרסם בגרסת התביעה.

משקבע בית המשפט כי קיימות ראיות-לכאורה, הוסיף וקבע כי מהמפורט בכתב האישום עולה חזקה של "מסוכנות לציבור". בהפנותו לתסקיר המעצר – אשר דחה את האפשרות שהעורר ישהה בבית של חברים, כחלופת מעצר, מחמת ביקורים אפשריים של קטינים בבית זה – קבע בית המשפט כי אין מקום להורות בשלב זה על חלופת מעצר, וכי העורר יוכל לשוב ולפנות לבית המשפט בבקשה לחלופה כזו לכשתסתיים פרשת התביעה.

4.העורר טוען, כי טעה בית המשפט "טעות יסודית" בקובעו שעיקר המחלוקת היא אם המעשים המתוארים בכתב האישום נעשו בידי העורר או בידי אחר. לטענתו, לצד הכחשתו את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, מעולם לא טען כי אחר ביצע אותם. כן טוען העורר, כי בית המשפט המחוזי התעלם מהסתירות והפירכות הגלויות שבראיות התביעה. לטענתו, כתב האישום מבוסס כולו על דברי המתלוננת, ללא חיזוקים חיצוניים, ואף אם המתלוננת עצמה מאמינה בדבריה, אין בכך כדי לתמוך בזיכרונותיה "שהעלתה מן האוב", ובמיוחד לאור "אישיותה הבעייתית". העורר טוען, כי המתלוננת נזכרה בכל אותם מעשים המיוחסים לו רק "לאחר חלוף 20 שנה". הוא מדגיש בעניין זה גם את האופן שבו נזכרה המתלוננת בדברים שייחסה לו: תחילה החלה לחלום על מרצה שלטענתה הטריד אותה מינית, ולאחר זמן מה התחלפה דמות המרצה בזו של אביה. העורר טוען, כי תופעות שבהן בנות מחליפות (בתודעתן) דמות גברית מאיימת או פוגעת בזו של אביהן, הן תופעות מוכרות בספרות, והוא תומך טענתו זו בדבריו של הפסיכיאטר ד"ר שולקין, מומחה לטיפול בהפרעות מיניות, שאישר את הדברים ( מב/1 ). בעניין זה טוען הוא, כי לפני הגשת כתב האישום צריכה הייתה המשטרה לדאוג לכך שתיערך למתלוננת בדיקה פסיכיאטרית (או "טסט", בלשונו), וכל עוד לא נעשה הדבר, בית המשפט מחויב בזהירות מירבית.

עוד טוען העורר, כי הדברים החמורים המתוארים בכתב האישום אינם נתמכים בראיות נוספות (מעבר להודעות המתלוננת) ואף אינם מתיישבים עם יתר הראיות, כמו גם עם ניסיון החיים והשכל הישר. כך, טוען הוא, כי לא ייתכן שאמה של המתלוננת לא שמה לב למעשים שהתרחשו בדירתם "ממש מתחת לאפה", כשם שלא ייתכן שהייתה תומכת בבעלה אילו היה לה ספק שמא המעשים שהמתלוננת מתארת אכן נעשו על ידיו. כך הוא טוען עוד, כי גם הסבא והסבתא (מצד האם), אשר עזרו באופן יומיומי בגידול נכדיהם, לא הבחינו בדבר ולא ראו שום סימן על המתלוננת. העורר צירף תצהירים מפי הסב והסבתא, מהם עולה כי הם משוכנעים כי "משהו רע קרה" לנכדתם, המתלוננת, אשר הביא אותה להעליל על אביה דברים שהם (הסב והסבתא) לעולם לא ישתכנעו באמיתותם (ראו מב/2 ו מב/3 ). לטענתו, אף עדות אחותה של המתלוננת סותרת את גרסת המתלוננת, באשר זו האחרונה טענה כי העורר התעלל מינית גם באחותה, אך האחות הפריכה דברים אלו וגם לא זכרה כי הייתה עדה לאחד מן האירועים המיוחסים לעורר. העורר מוסיף, כי גם אחיה הבכור של המתלוננת לא זכר דבר מן האירועים הנטענים.

בנוסף טוען העורר, כי המעשים המתוארים בכתב האישום חייבים היו להשאיר במתלוננת סימנים פיסיים קשים, אך אלה לא נמצאו. אשר לסממנים פיסיים שונים, שהתביעה מוצאת בהם חיזוקים לגרסתה, מפנה העורר להסברים תמימים שניתנו להם. כך, מסביר הוא את נשירת שערה במחלת גזזת שממנה סבלה בילדותה, מחלה שטופלה. את הפטריות באיבר מינה, שמהן סבלה המתלוננת בילדותה, מסביר העורר בכך שמדובר בתופעה נורמאלית, לפני הופעת מחזור. כאבי הברכיים שמהן סבלה המתלוננת מוסברים על ידו כתופעה אופיינית של גדילת ילדים. הסברים אלו הוא תומך בהודעות אשתו ובהודעת רופאה שטיפלה במתלוננת בילדותה. כן הוא טוען, כי לכל אורך ילדותה ונערותה הייתה המתלוננת תלמידה מצטיינת וללא התנהגויות חריגות. הוא מפנה בעניין זה לתעודות שקיבלה החל מבית הספר היסודי ועד הצבא ( מב/4 ).

אשר לאמירות שונות של העורר בהודעותיו, טוען הוא, כי שגה בית המשפט באופן שפירש אותן, וכי היה עליו לשים לב למצב הקשה אליו נקלע העורר, עת נאלץ להתעמת עם בתו. לטענתו, בית המשפט צריך היה לראותן כאמירות הבאות לתמוך ולהרגיע את בתו, מתוך רצון שלא להופכה לשקרנית מוחלטת. באשר להתנהגויות שונות שבהן לא כפר – ובכללן כינוי המתלוננת "מהנדסת מין", צביטתה, ישיבה בשירותים בדלת פתוחה ועוד – מסביר העורר כי מדובר בהתנהגויות תמימות, חסרות "משמעות מינית". כך גם באשר לחוברות "למתחילים במין", שאותן, לטענתו, רכש עם אשתו, ומעולם לא הציע לה לבצע "משהו שמתקרב" למתואר בחוברות.

ולבסוף, טוען העורר, כי אף שבית המשפט המחוזי נימק את החלטתו במסוכנותו של העורר, הרי שמהנאמר בהחלטה – כי העורר יוכל לשוב ולפנות בבקשה לעיון חוזר בתום פרשת התביעה – עולה שבבסיס מעצרו עמד החשש מהשפעה על עדים. לטענת העורר, כדי לבסס חשש להשפעה על עדים יש להצביע על "משהו ממשי מאחורי זה". הוא מטעים, כי אין שום סכנה שהמתלוננת תושפע ממנו, שכן ברור כי היא נחושה בדעתה למצות את ההליך נגדו, וכל ניסיון השפעה עליה ייהפך לחרב פיפיות נגדו. כן הוא טוען, כי המעשים המיוחסים לו נעשו לפני כעשרים שנה, בעת שהיה בשנות השלושים לחייו, בעוד שכיום הוא בן 61, ללא הרשעה כלשהי בעברו, ולכן ניתן לשחררו בערובה, בהוסיפו, כי הוא "על סף שבירה נפשית" בהיותו במעצר, וכי "יש חשש כי לא יחזיק מעמד עד לסיום ההליך המשפטי".

5.המשיבה טוענת כי דין הערר להידחות. היא חוזרת על עיקרי הנימוקים שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו על מעצרו של העורר. המשיבה מפנה להודעות של אחות המתלוננת, בהן אמרה כי היא מאמינה לאחותה וכי לעורר היו "התקפי זעם". עוד מציינת המשיבה, כי אמה של המתלוננת אמרה לה (בשלב מסוים) שהיא מאמינה לטענותיה כלפי העורר, וכי אישרה גם את הפרעות האכילה שמהן סבלה בתה. כן מציינת המשיבה את התנצלותו של העורר בפני המתלוננת (במהלך העימות במשטרה), ומוסיפה כי "זה לא משאיר מקום לטעון שאין ראיות-לכאורה".

המשיבה מפנה גם לתסקיר שירות המבחן, אשר לא המליץ על שחרורו של העורר. היא שבה על הכתוב בתסקיר, כי "לא ניתן לשלול סיכון פוטנציאלי לפגיעה בקטינים", ומוסיפה, תוך הסתמכות על פסיקה של בית משפט זה, כי גם שלומה הנפשי של המתלוננת רלוונטי. לטענתה, מבחינת המתלוננת יש "משמעות רצינית" למעצרו של אביה, היא רוצה שקט נפשי ואומץ לעלות על דוכן העדים. כן טוענת המשיבה, כי טיב העבירה מלמד על חשש אינהרנטי לשיבוש הליכים, באשר אשת העורר ושני ילדיהם הם עדי תביעה.

6.שקלתי את טענות הצדדים, על רקע חומר החקירה, ובאתי למסקנה, לאחר התלבטות, כי דין הערר להתקבל.

7.פתח דבר אומר, כי מקובלת עליי בעיקרה קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה בתיק דנן קיימות ראיות-לכאורה, היינו, ראיות "שקיים לגביהן סיכוי סביר שהן תהפוכנה בסוף ההליך הפלילי לראיות (רגילות) אשר על פיהן ניתן יהא לקבוע את אשמתו של הנאשם" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, בעמ' 151-150). עם זאת, לדידי, התמונה הראייתית בשלב זה הינה מורכבת, הן מבחינת עוצמת הראיות-לכאורה והן מבחינת מהות המעשים שגביהם יש ראיות-לכאורה.

יש לזכור, כי ראיות-לכאורה להוכחת האשמה הן רק תנאי בסיסי ה מאפשר מעצר עד תום ההליכים. אין הן תנאי ה מחייב מעצר שכזה. יתירה מכך: בית המשפט לא יצווה על מעצר עד תום ההליכים – אף כאשר קיימות ראיות-לכאורה – כל עוד ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה (אלא אם עילת המעצר היא הפרת תנאי מתנאי הערובה; ראו סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996; להלן – חוק המעצרים ; וכן בש"פ 5814/06 מדינת ישראל נ' אוחיון , ניתנה ביום 14.7.06, פסקה 9). משמעות הדבר היא שראשית כל, בטרם יורה על מעצר, על בית המשפט לבחון את טיב החלופות האפשריות. לעניין זה, עליו להביא בחשבון גם את עוצמת

הראיות-לכאורה (ראו, למשל, בש"פ 5837/00 חטואל נ' מדינת ישראל , ניתנה ביום 28.8.00; בש"פ 7542/03 מדינת ישראל נ' פלונים , ניתנה ביום 22.8.03, סוף פסקה 4). בית המשפט יביא, כמובן, בחשבון גם את מידת המסוכנות הנשקפת מהנאשם.

8.בבחינת עוצמת הראיות-לכאורה, רלוונטיים בענייננו בעיקר אלו: חלוף הזמן והאופן שבו נזכרה המתלוננת בכל המיוחס לעורר, ולעומתם, ראיות שונות בתיק החקירה התומכות בגרסתה. לא אחזור ואמנה את כל הראיות התומכות שבית המשפט המחוזי מנה בהחלטתו. אציין רק כי את המשמעותיות שביניהן מוצא אני באמרות שונות מפי העורר עצמו. כך, הודה במהלך העימות כי כינה את המתלוננת "מהנדסת מין", אף שאמר כי "לא הייתה לזה שום משמעות", וכי "זה לא [היה] בסדר" מצדו (ראו תמליל העימות מט 339/06, בעמ' 8-7). כך גם דברים שאמר העורר לחוקריו, לאחר העימות עם המתלוננת, בעת שביקש מהחוקרים להכניסה חזרה לחדר החקירות על מנת שיוכל להתנצל בפניה, באומרו כי הוא רוצה לספר "על מעשים שאני יכול לספר שעשיתי". כך, למשל, משנשאל על ידי אחד החוקרים, האם הדברים שהמתלוננת סיפרה הם נכונים, השיב "חלקם".

לצד דברים אלה, התמיד העורר בהכחשת מרבית המעשים המיוחסים לו. במיוחד הכחיש את העבירות החמורות של אינוס ומעשה סדום, שבכל שלבי חקירתו חזר והכחישם, באומרו כי לא היו ולא נבראו. בהמשך אותה חקירה, לאחר שהמתלוננת הוכנסה שוב לחדר החקירות, הסביר העורר כי בהודייתו האמורה בחלק מן המיוחס לו, התכוון אך ורק למעשים תמימים. ברם, לא ניתן לחלוק על כך שלפחות בשלב זה, של בחינת ראיות-לכאורה, אמרות אלו של העורר, בנסיבות שצוינו לעיל ובניסוחים שבהם השתמש, מהוות ראיות שיש בהן כדי לתמוך בהודעות המתלוננת.

9.ודוק: התמיכה הראייתית, ובכללה אמרות העורר, היא בעיקרה לכך שאירעו מעשים אסורים כלשהם, בעלי אופי מיני, מצד העורר כלפי בתו, המתלוננת. עם זאת, איני בטוח כי תמיכה ראייתית בעוצמה זהה מתפרשת גם על המעשים החמורים שביסוד העבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום, ובהם מעשי סדום ואונס כוחניים, הכוללים קשירות, חניקות ואיומים. בעניין זה, תמונת הראיות-לכאורה הינה מורכבת ובעייתית. מצד אחד, ניצבות הודעות המתלוננת, שאליהן מצטרפת תמיכה ראייתית מסוימת, הכוללת את הראיות המבססות

ולו

חלק מדבריה, אשר יש בהן, גם אם בעוצמה חלשה יותר, כדי לתמוך, ולו במידה מסוימת, ב כלל

דבריה. מצד שני, אין להתעלם מהנסיבות שעליהן מצביע העורר, להן יש משמעות בעיקר ביחס לעבירות החמורות המיוחסות לו. בין נסיבות אלו, הזמן הרב שחלף עד שהמתלוננת נזכרה במעשים כה חמורים שנעשו דרך קבע, והאופן שבו נזכרה במעשים: תחילה חלמה על מרצה באוניברסיטה שהטריד אותה מינית; בהמשך התחלפה דמותו בדמות אביה, ובמהלך טיפולים פסיכולוגיים והתנדבות במרכז לסיוע נפגעות תקיפה מינית, החלה לחשוד "שיכול להיות" כי אביה התעלל בה מינית; לאחר מכן – ובעקבות שיחות עם אחותה הצעירה, אשר אמרה לה כי הדברים אפשריים אם כי היא עצמה לא חוותה מעשים כאלו – החלו להופיע "פלשבאקים יותר מוחשיים" שהפכו בסופו של דבר לזיכרונות מוחשיים (ראו הודעתה הראשונה של המתלוננת מיום 18.6.06, בעמ' 2-1 וכן "תקציר" שכתבה ימים אחדים לפני כן, שאותו מסרה למשטרה עם תלונתה, ביום 18.6.06, בעמ' 1).

לא מן הנמנע כי המתלוננת אכן הדחיקה פגיעות מיניות קשות וחמורות, פגיעות טראומטיות בגופה ונפשה, וכי זיכרונותיה אודות פגיעות אלו צפו ועלו רק לאחר חלוף שנים ובעזרת טיפול פסיכולוגי. תיזה מעין זו התקבלה כאפשרית על ידי עובדת סוציאלית שטיפלה במתלוננת, אשר ידעה על אופן ההיזכרות, ולא ראתה בכך בעייתיות הפוגמת במהימנות הזיכרונות (ראו אישור על טיפול במתלוננת, מיום 26.6.06, מוצג כא בתיק החקירה). תיזה אפשרית זו התקבלה גם על דעת בית המשפט המחוזי, בציינו כי: "לא בנקל החליטה המתלוננת להגיש תלונות כנגד אביה. היא נדרשה לטיפול ממושך, וידאה היטב, שאין המדובר בדמיון, וכי המעשים המיניים שבוצעו בה אכן נעשו על ידי האב" (שם, בעמ' 22). ברם, לא מן הנמנע כי בית המשפט שידון בתיק העיקרי לא ישלול, בסופו של יום, תיזות אחרות, כגון אלו שעליהן מצביע העורר (וראו תשובות הפסיכיאטר לשאלות בא כוחו, שאותן צירף לערר –

מב/1 ). בשלב זה – בו מונחות לפני בית המשפט אך ורק ראיות-לכאורה, והוא אינו מכריע במהימנותן – אין באפשרותו לקבוע ממצאים בעניין. הדברים יתבררו, מן הסתם, באופן יסודי בהליך העיקרי. בשלב זה, של הדיון בשאלת המעצר עד תום ההליכים, כל שיכול אני לומר הוא, כי אופן ההיזכרות במעשים וחלוף הזמן, יש להם רלוונטיות בבחינת עוצמת הראיות-לכאורה, ולמצער ביחס לעבירות החמורות ביותר המיוחסות לעורר, שעל עוצמתן הפחותה של הראיות התומכות בהן כבר עמדתי לעיל. אוסיף בעניין זה, כי מהותן של הראיות "הרפואיות" שהובאו כדי לתמוך בגרסת המתלוננת – תלישת (או נשירת) שיער בגיל צעיר, זיהומים פטרייתיים וכאבי ברכיים – אף היא, מן הסתם, תיבחן לעומק בהליך העיקרי, תוך חקירת המומחים הרלוונטיים. בשלב זה , כאשר עומדים מנגד הסברים תמימים אפשריים (מפי אמה של המתלוננת ומפי הרופאה שטיפלה בה בילדותה), אין מדובר בראיות בעלות עוצמה של ממש.

10.כללו של דבר: אף שקיימת נגד העורר תשתית של ראיות-לכאורה ואף שמהמיוחס לעורר בכתב האישום עולה כי נשקפת ממנו מסוכנות רבה, אינני סבור כי לא ניתן להפיג מסוכנות זו בחלופת מעצר. עלינו לזכור: כאשר תמונת הראיות היא בעייתית יש לשקול ביתר שאת אפשרות של חלופת מעצר, אלא אם אין כל חלופה שתוכל להגן על המתלוננת ועל החברה מפני העורר (ראו בש"פ 1918/01 מדינת ישראל נ' פלוני , ניתנה ביום 8.3.01, פסקה 3). בהתחשב בתמונה המורכבת של הראיות-לכאורה בנוגע למעשים החמורים ביותר המיוחסים לו בכתב האישום; בהתחשב בחלוף השנים הרבות (כשני עשורים); בהתחשב בגילו של העורר, בהעדר כל עבר פלילי ובהעדר תלונה כי ביצע עבירות כלפי אדם אחר, זולת המתלוננת; בהינתן כי העילה שבגינה נעצר העורר היא מסוכנותו; בהינתן כי תסקיר המעצר לא שלל באופן עקרוני אפשרות של חלופת מעצר; ומשבאתי למסקנה כי חלופת מעצר יכולה להשיג את מטרת המעצר, רואה אני מקום להורות – כמצוות סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים – כי העורר ישוחרר בתנאים מגבילים למעצר בית.

11.בדיון לפניי, העלתה המשיבה עילות נוספות למעצרו של העורר: חשש לשיבוש הליכי משפט או להשפעה על עדים, וכן חשש לשלומה הנפשי של המתלוננת. למקרא החלטתו של בית המשפט המחוזי כפשוטה, נראה כי לא אלו היו עילות המעצר, כי אם "עילת המסוכנות" (ראו פסקה 12 להחלטה). עם זאת, מאחר שבטיעוניהם לפניי נדרשו שני הצדדים גם לעילת השיבוש, ומאחר שניתן לכאורה לפרש את החלטת בית המשפט המחוזי כמתייחסת גם לעילה זו, ראיתי לדון בה. במסגרת זו אדון אף בעילה הנוספת שהעלתה לפניי המשיבה – החשש לשלומה הנפשי של המתלוננת.

מקובלת עליי טענת העורר, כי על מנת שנאשם ייעצר בגין עילה של חשש מפני שיבוש הליכים או השפעה על עדים, לא די בטענות בעלמא בדבר חששות מעין אלו, אלא יש להצביע על "יסוד סביר לחשש" ששחרורו אכן יביא לשיבוש הליכי משפט או להשפעה על עדים (ראו סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים). אמנם, כדברי ב"כ המשיבה, הלכה היא כי עבירות מהסוג שבו נאשם העורר, הנעשות בתוך המשפחה, ובעיקר עבירות שמבצע הורה בילדו, יש בהן "חשש טבוע" לשיבוש הליכים (ראו, למשל, בש"פ 1214/05 פלוני נ' מדינת ישראל , ניתנה ביום 13.2.05). ברם, עיון בפסיקה מעלה כי הלכה זו חלה שעה שהמתלוננים הם עדיין קטינים, כשיש חשש להשפעת ההורה עליהם ובעוד המתלוננים תלויים בהוריהם, או כאשר יש ראיות להתנהלות אלימה או מאיימת של הנאשם כלפי בני משפחתו ולחששות מוחשיים של בני המשפחה מפניו (ראו בש"פ 665/97 מדינת ישראל נ' פלוני , ניתנה ביום 3.2.97; בש"פ 5248/99 אלמה נ' מדינת ישראל , ניתנה ביום 25.8.99; בש"פ 5867/00 פלוני נ' מדינת ישראל , ניתנה ביום 30.8.00; בש"פ 4514/04 מדינת ישראל נ' פלוני , ניתנה ביום 16.5.04; בש"פ 7875/05 פלוני נ' מדינת ישראל , ניתנה ביום 25.8.05). אין לומר כי טיב העבירות שבהן העורר מואשם מקימות באופן אוטומטי מעצר על בסיס עילה זו, תוך הסרת שיקול דעתו של בית המשפט בעניין זה.

כך הוא הדבר גם באשר לטענת המשיבה בדבר שלומה הנפשי של המתלוננת. "האיזונים הרגישים והעדינים במקרים של עבירות מין במשפחה, הצורך להגן על הקרבנות מזה וזכויות הנאשמים בעודם בחזקת חפות מזה מחייבים שיקול מדוקדק בכל מקרה" (בש"פ 3863/05 מדינת ישראל נ' פלוני , ניתנה ביום 5.5.05, פסקה ח(1)). במסגרת איזון זה, יש מקום ליתן את הדעת גם לעוצמת הראיות-לכאורה ולכלל נסיבות העניין.

במקרה שלפניי, מעבר לתמונה הראייתית המורכבת, יש לזכור כי מדובר במתלוננת בת 29, שאינה מתגוררת בבית הוריה ואף ניתקה מזה זמן את הקשר עמם, ומחומר הראיות עולה כי היא נחושה בדעתה להביא לכך שאביה ייתן את הדין על המעשים החמורים שהיא מייחסת לו. בנסיבות אלו, החשש הטבוע מפני שיבוש הליכים והחשש לשלומה הנפשי של המתלוננת אינם כאלה השוללים את השגת מטרות המעצר באמצעות חלופת מעצר.

12.ולבסוף, ראיתי להדגיש כי חלופת המעצר שתוצע תהא כזו שבכוחה להפחית ככל האפשר הן את המסוכנות והן את החששות לשלומה של המתלוננת ולהשפעה על עדים. החלופה תיבחן על ידי בית המשפט, והוא אשר יקבע בסופו של יום את התנאים המגבילים שיוטלו על העורר. רק אוסיף, כי ברי הוא שחלופת מעצר אינה יכולה לשלול לחלוטין כל סיכון או חשש שהוא. אין אפוא הכרח לקבל את האמור בתסקיר המעצר, כי חוסר אפשרות למנוע ביקורים של קטינים בבית שהוצע כחלופה מסכל מכל וכל חלופה זו. אפשר להעלות על הדעת פתרונות והגבלות כאלה ואחרים, אשר ישיגו בצורה הולמת את הפחתת החששות השונים עד למינימום.

13.סוף דבר: הערר מתקבל, במובן זה שהתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך קביעת חלופת המעצר ותנאי השחרור בערובה.