בש"פ 9284/12 מדינת ישראל נ. אוסאמה אבולקיעאן

1.

דיון מאוחד בערר על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט נ' אבו-טהה ) במ"ת 54997-03-12 מיום 19.12.2012 ומיום 23.12.2012, בהן הורה בית המשפט על שחרורו של המשיב בבש"פ 9284/12 לחלופת מעצר ; ובבקשתה של המבקשת להארכת מעצרם של שני המשיבים בבש"פ 9268/12 בתשעים ימים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 .

לשם הנוחות, המבקשת והעוררת תכונה להלן: המדינה ; המשיב בבקשה להארכת המעצר יכונה להלן: המשיב 1 ; המשיב בבקשה להארכת המעצר ובערר יכונה להלן: המשיב 2 .

עיקרי האישום

2.

נגד המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירות של רצח, ניסיון לרצח, פציעה בנסיבות מחמירות, נשיאת נשק וחבלה במזיד. על-פי הנטען בכתב האישום, בין משפחת המשיבים, משפחת אבולקיעאן, לבין משפחת אבו-סבית, קיים סכסוך. ביום 27.2.2012, בסביבות השעה 12:00, נסעה מכונית מסוג טויוטה (להלן: הטויוטה ), מצומת שוקת לכיכר הכניסה ליישוב חורה (להלן: הכיכר ), כשבמכונית נהג עומר קרעב אבו סבית, לצידו ישב שריף אבו סבית, ובמושב האחורי ישב וואליד קראב אבו סבית (להלן בהתאמה: עומר קרעב ; שריף ; וואליד ). באותה עת, נסע המשיב 2 בטנדר סגור מסוג מיצובישי מגנום (להלן: רכב

המגנום ). המשיב 2 נהג ברכב המגנום, כשאיתו נוסעים המשיב 1 ואחרים אשר זהותם אינה ידועה למדינה. בכיכר, נטען, כי רכב המגנום התנגש במכוון בטויוטה מאחור. כתוצאה מההתנגשות נדחפה הטויוטה והתנגשה במכונית מסוג פורד פוקוס שחורה, שבה נהג ויקטור שמיר, אשר נסע אחרי הטויוטה. שני המשיבים ירו כל אחד מכלי נשק לעבר נוסעי מכונית הטויוטה. עומר קראב ושריף הצליחו להימלט, אך וואליד יצא ממכונית הטויוטה ונפגע מירי בזרועו השמאלית. במהלך האירוע, שריף, המשרת בצה"ל כחייל, ירה מנשקו הצבאי על מנת להתגונן מפני הירי המתואר. במקביל הגיעה מכיוון צומת שוקת לכיכר מכונית מסוג סקודה אוקטביה שחורה (להלן: הסקודה השחורה ), בה נהג וואליד דהאם אבו סבית (להלן: וואליד דהאם ), כשלצידו ישב מוחמד אבו סבית (להלן: מוחמד ). המשיבים ואדם נוסף שהיה במגנום, ירו כל אחד מנשקו אל עבר נוסעי הסקודה השחורה. כתוצאה מהירי, איבד וואליד דהאם את השליטה בסקודה השחורה והתנגש במכונית מסוג סקודה כסופה (להלן: הסקודה הכסופה ), שבה נהג עומר אבו סבית (להלן: עומר ). בסמוך לפני ההתנגשות המתוארת, הגיע עומר בסקודה הכסופה לכיכר מכיוון מערב, ובשלב כלשהו התנגש במשאית מסוג וולוו, אשר נעמדה לפני הסקודה הכסופה בכיכר, וכתוצאה מההתנגשות נפצע מוחמד ונחתך בראשו. המגנום נעצרה מאחורי הסקודה השחורה, מתוכה יצאו שני המשיבים ביחד עם אדם אחר, כאשר כל אחד מהם אוחז נשק בידו, ושלושתם ירו לעבר מוחמד וואליד, אשר ברח מהסקודה השחורה. במקביל, אדם נוסף שזהותו אינה ידועה למדינה, התקרב רגלית למקום וירה לעבר מוחמד מנשק נוסף. מוחמד וואליד דהאם הצליחו לברוח ולא נפגעו מהירי. בשלב זה המשיבים והאחר המשיכו להתקדם רגלית לעבר הסקודה הכסופה, ממנה יצא עומר, ושלושתם ירו לעבר עומר, גם לאחר שנפצע ושכב על הארץ. עומר פונה לבית החולים ומותו נקבע סמוך לאחר מכן.

הליכי המעצר

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה ביום 30.3.2012 בקשה למעצר המשיבים עד תום ההליכים. הדיון בבקשה נדחה מספר פעמים בשל טענת ב"כ המשיבים כי לא קיבל את מלוא חומר החקירה. ביום 25.11.2012 התקיים דיון בבית משפט קמא, במסגרתו טענו הצדדים באשר לקיומן של ראיות לכאורה.

4.

בבקשה למעצר המשיבים פורטו הראיות נגד המשיבים אשר יש בהן לדעת המדינה כדי להוכיח לכאורה את המיוחס למשיבים בכתב האישום. בבסיס הראיות מצויות הודעותיהם של ארבעה עדי ראייה ממשפחת אבו-סבית שהיו במקום האירוע וזיהו את המשיבים כשניים מהאנשים שהיו ברכב המגנום. עוד צויין בבקשה כי רכב המגנום השייך לאביהם המנוח של המשיבים נתפס לאחר האירוע במוסך של המשפחה המנוהל על-ידי המשיב 1, כשבו סימני פגיעה מירי. בחומר הראיות מצויה הודעתו של כמאל עבדלרחמאן (להלן: כמאל ), פועל סודני שעבד במוסך של המשיב 1. לפי דבריו, דקות לפני האירוע, המשיבים ואחרים נוספים עזבו את המוסך ברכב המגנום ובמכונית נוספת, והוא הבחין ברכביהם של המשיבים בכיכר לאחר הירי. עוד ציינה המדינה כי המשיב 1 קושר עצמו לאירוע, וכי גרסתו עומדת בסתירה לגרסת המשיב 2 אשר טען כי המשיבים שהו במוסך המשפחה בזמן אירוע הירי. עוד נטען בבקשה כי ישנה עילת מעצר נגד המשיבים בגין מסוכנותם הנלמדת מן המיוחס להם ומעברם הפלילי. התחמקות המשיבים ממעצר לאחר האירוע מקימה גם חשש שמא ינסו לשבש הליכי משפט או להתחמק מן הדין באם ישוחררו.

5.

מנגד טענו המשיבים כי התשתית הראייתית אינה מוכיחה כי המשיבים הם יושבי רכב המגנום אשר נטלו חלק בהמתת המנוח. לטענת המשיבים, מערכת הראיות שהניחה המדינה היא בעייתית וחלשה באופן המצדיק בחינת חלופת מעצר. טענתם העיקרית של המשיבים היא שעדויות עדי הראייה המשתייכים למשפחת אבו סבית הן עדויות חד-צדדיות, מתואמות ושקריות, וכי העדים פועלים על רקע הסכסוך בין משפחת המשיבים לבין משפחת אבו-סבית. באשר לעדותו של כמאל, טוענים המשיבים כי ישנן ראיות לכך שכמאל שיקר, ובהן סרטון אבטחה מהמוסך הסמוך.

6.

ביום 19.12.2012, נתן בית המשפט המחוזי את החלטתו בעניין קיומן של ראיות לכאורה. בית המשפט עמד על חומר הראיות ועל השגותיו הרבות של ב"כ המשיבים. בית המשפט עמד על בעייתיות בחומר הראיות, וקבע כי חרף הקשיים בחומר הראיות, ישנה תשתית ראייתית לכאורית נגד המשיב 1. בית המשפט המחוזי סקר את התשתית הראייתית הלכאורית המורכבת מהודעותיהם של ארבעת עדי הראייה שזיהו את המשיבים כשניים מהאנשים שהיו ברכב המגנום והשתתפו באירוע הירי. בפרט הסתמך בית המשפט על הודעתו של וואליד שנמסרה בתשאול ראשוני בבית החולים בסמוך לאירוע, בה מסר כי המשיבים ירו עליו מתוך רכב המגנום. בית המשפט קבע כי הודעתו של וואליד היא ה" גרעין הקשה בראיות " וכי לא ניתן לייחס להודעה זו השגות בכל הנוגע לשיהוי במסירתה או לתיאום גרסאות בין העדים. בית המשפט עמד על הודעותיהם של שלושת עדי הראייה הנוספים אשר זיהו את המשיבים. כמו כן, בית המשפט ציין את גרסתו של כמאל, לפיה המשיבים ואחרים נצפו כשהם עולים לשני רכבים שאחד מהם הוא רכב המגנום, ולאחר מכן זיהה את שני הרכבים בכיכר בעת האירוע. עוד ציין בית המשפט כי רכב המגנום אשר בבעלות אביהם המנוח של המשיבים נתפס במוסך שבבעלות המשיב 1 כשבו סימני פגיעה מירי. בית המשפט קמא עמד על גרסתו של המשיב 1 אשר קשר עצמו לאירוע הירי. לפי גרסתו של המשיב 1, בעת האירוע הוא היה בכיכר, עבר לידו רכב בתוכו אנשים רעולי פנים, אשר אחד מהם כיוון לעברו אקדח, אולם הלה הצליח לתפוס את האקדח ולמשוך אותו מידיו של רעול הפנים. בשלב זה, לגרסתו של המשיב 1, הגיע רכב נוסף שפגע בו, העיף אותו באוויר, האקדח נשמט מידיו, והוא ברח לכיוון ביתו. בית המשפט קבע כי גרסתו של המשיב 1 " תמוהה בלשון המעטה ", וציין כי גרסתו אף סותרת את גרסתו של המשיב 2 לפיה שני המשיבים היו במוסך בעת האירוע. בית המשפט עמד על נסיבות מסירתה של גרסת המשיב 1, כחודש-ימים לאחר האירוע, כשהמשיב 1 מצוי בבריחה, ועל שקריו של המשיב 1 בחקירתו. לאור האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי ישנה תשתית ראייתית לכאורית נגד המשיב 1, וכי אין בהשגות בא-כוחו כדי לכרסם בעוצמתה.

7.

משנקבע כי ישנה תשתית ראייתית לכאורית נגד המשיב 1, נקבע כי מתקיימת עילת מעצר סטטוטורית וקיים יסוד סביר לחשש שהמשיב 1 יסכן את ביטחון הציבור, וכן חשש כי אם ישוחרר ינסה להתחמק מאימת הדין. על יסוד האמור נקבע כי לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר, ועל כן הורה בית המשפט על מעצרו של המשיב 1 עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

8.

באשר למשיב 2, נקבע כי עוצמתן של הראיות לכאורה אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים. בית המשפט עמד על כך כי עדי הראיה מסרו גרסאות שונות ביחס למעשיו של המשיב 2 בעת האירוע. כך לדוגמא מסר וואליד בבית החולים כי המשיב 2 ישב במושב האחורי וירה מרובה

M16 , וברכב נהג אדם בשם ג'אבר, אשר נגדו לא הוגש כתב אישום מכיוון שהוכח כי היה במקום אחר בעת האירוע. לעומת זאת, מוחמד ועומר קרעב זיהו את המשיב 2 כנהג הרכב. כמו כן, מוחמד לא זיהה את המשיב 2 כאחד מהאנשים שיצאו מן הרכב, ואילו וואליד מסר כי המשיב 2 יצא מן הרכב וירה לעברו באקדח. בית המשפט קבע כי על אף שהודעתו של וואליד נמסרה בבית החולים, גרסה זו נחלשה עם התפתחות החקירה ולנוכח גרסאות עדי החקירה האחרים שהתייצבו בשיהוי של שבוע-ימים לחקירה. בנוסף קבע בית המשפט כי לא מצא בכל חומר הראיות עדות המבססת לכאורה את הנטען בכתב האישום כי שני המשיבים ירדו מרכב המגנום בו זמנית וירו לכיוון בני משפחת אבו-סבית. תיאור זה גם אינו מתיישב עם עדות נהג המונית שהיה במקום והבחין כי רק אדם אחד יצא מרכב המגנום. על כן, נקבע כי לנוכח הקשיים הללו, עוצמת הראיות אינה מספיקה למעצר המשיב 2 עד תום ההליכים.

9.

בהחלטה מיום 23.12.2012 קבע בית המשפט כי ניתן לשחרר את המשיב 2 ל"מעצר בית" בצפון הארץ, תחת פיקוח, איזוק אלקטרוני והפקדה כספית משמעותית. בית המשפט ציין בשיקוליו את ריחוקה של חלופת המעצר ממקום מגורי שבט המנוח בדרום הארץ, את התרשמותו החיובית משלושת המפקחים ואת חולשת הראיות נגד המשיב 2.

מהלך הדיונים בתיק העיקרי עד כה

10.

ביום 15.4.2012 בוצעה הקראה של כתב האישום. מענה לכתב האישום לא ניתן במעמד זה מכיוון שלא הועבר עדיין כל חומר החקירה לידי ב"כ המשיבים. ביום 8.5.2012 החלה להישמע עדותו המוקדמת של כמאל, מחשש שיעזוב את הארץ. ביום 11.7.2012 הוצאה תעודת חיסיון. ביום 9.8.2012 הוגשה בקשה מטעם ב"כ המשיבים לזימון מחודש של כמאל. הדיון נדחה ליום 20.8.2012 לצורך איתורו וזימונו של העד. ביום 26.8.2012 עדכן ב"כ המדינה כי על-פי הבירור שנערך כמאל לא עזב את הארץ והוא הוכרז כדרוש לחקירה. ביום 20.9.2012 הגישו ב"כ המשיבים עתירה לגילוי ראיה חסויה, אשר נדחתה בהחלטה מיום 29.11.2012. ביום 14.10.2012 ביקשו הצדדים דחייה לצורך העברת חומרים נוספים לב"כ המשיבים. ביום 7.11.2012 נקבע כי המשיבים יגישו מענה לכתב האישום עד ליום 18.11.2012, וכמו כן נקבע מועד לשמיעת ראיות ביום 1.1.2013. נקבעו גם חמישה מועדים נוספים לשמיעת הוכחות ושני מועדים לשמיעת סיכומים.

עיקרי טענות המדינה

נימוקי הערר

11.

לטענת המדינה, שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי אין די ראיות לכאורה כדי להורות על מעצרו של המשיב 2 עד תום ההליכים. לטענת המדינה, התשתית הראייתית מפלילה הן את המשיב 1, הן את המשיב 2, שכן אותם ארבעה עדי ראייה מיקמו את שני המשיבים כיושבי רכב המגנום וכמי שהשתתפו באירוע הירי. בפרט מציינת המדינה את הודעתו של וואליד שנמסרה בתשאול ראשוני בבית החולים בסמוך לאירוע, בה מפליל וואליד את שני המשיבים. נוסף על כך, טוענת המדינה כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספיק לעדותו של כמאל, אשר סותרת את גרסת משיב 2 ואשר עברה את כור ההיתוך של חקירה נגדית במסגרת עדות מוקדמת. עוד טוענת המדינה כי שגה בית המשפט כשלא נתן משקל ראוי לשקריו של המשיב 2 באשר לרכב המגנום. בית המשפט המחוזי טעה גם בקביעתו כי לאור הגרסאות השונות שמסרו עדי הראייה באשר למעשיו של המשיב 2 בעת האירוע, רמת הראיות אינה מספקת למעצר עד תום ההליכים. המדינה טוענת כי מדובר באירוע בו היו מעורבים כלי רכב רבים, כלי נשק שונים, ועל כן אין פלא כי קיימות סתירות בין העדויות, וכי מקומן של סתירות אלו להתברר במסגרת ההליך העיקרי. קביעתו של בית משפט קמא כי ישנן די ראיות לכאורה נגד המשיב 1 מחייבת את המסקנה כי ישנן די ראיות לכאורה גם להוכחת מעורבותו של המשיב 2 באירוע. גם לא ניתן משקל ראוי לעברו הפלילי המכביד של המשיב 2. המדינה מוסיפה וטוענת כי המעשים המיוחסים למשיב 2 מלמדים על מסוכנותו הרבה, וכי קיים חשש ששחרורו לחלופת מעצר יוביל להתפרצות אלימה נוספת, זאת במיוחד לאור העובדה כי מאז הגשת כתב האישום נרצחו אביהם ואחד מאחיהם של המשיבים.

נימוקי בקשת הארכת המעצר

12.

לטענת המדינה, מסוכנותם של המשיבים העולה ממסכת המעשים המיוחסת להם בכתב האישום ומעברם הפלילי, אינה מאפשרת את שחרורם לחלופת מעצר. עוד טוענת המדינה כי לאור התחמקותם של המשיבים לאחר האירוע, ישנו חשש מפני שיבוש הליכי משפט והתחמקות מן הדין. המדינה ערה לעיכובים שחלו במשפטם של המשיבים, אשר נובעים לטענתה ממורכבות התיק ומורכבות הליכי הוצאת תעודת החיסיון, אך לטענתה צפויה התקדמות בבירור התיק העיקרי, ונקבעו חמישה מועדי הוכחות, גם מועדים לשמיעת סיכומים, ועל כן יש להעדיף את אינטרס הציבור על פני חירותם האישית של המשיבים.

עיקרי תגובת המשיבים

13.

ב"כ המשיבים טוען כי על-פי הפסיקה יש צורך בטעם של ממש כדי להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי המורה על שחרור המשיב 2 מחמת חולשת התשתית הראייתית הלכאורית. לטענת ב"כ המשיבים, ישנם קשיים רבים במסכת הראייתית נגד שני המשיבים אשר נסקרו בפירוט על-ידי בית המשפט המחוזי, ולא בכדי קבע בית המשפט כי עוצמת הראיות אינה מספיקה למעצר המשיב 2 עד תום ההליכים. ב"כ המשיבים מצביע בטיעוניו על סתירות ותמיהות רבות העולות מעדויות עדי הראיה ומעדותו של כמאל, המצביעות על כך שאין ליתן אמון בגרסתם. עוד טוען ב"כ המשיבים כי על אף שאין זה נהוג לבחון את מהימנות העדים בשלב המעצר, לא ניתן בעניין זה, כאשר מדובר בסתירות כה מהותיות וכאשר המשפט העיקרי טרם החל, להותיר את המשיב 2 במעצר עד לבירור מהימנות העדים בתיק העיקרי.

14.

באשר לבקשה להארכת המעצר, טוען ב"כ המשיבים כי אין מקום להאריך את מעצרו של המשיב 1, שכן יש להתחשב בכך שבחלוף תשעת חודשי מעצרם של המשיבים משפטם כלל לא החל. ב"כ המשיבים מציין כי התעכבות המשפט נובעת מכך שב"כ המדינה הוציאו את תעודת החיסיון על חומר הראיות זמן רב לאחר הגשת כתב האישום, וכי חומר החקירה הועבר לו רק לפני חודשים מועטים. עוד טוען ב"כ המשיבים כי על אף שנקבעו מועדים לשמיעת סיכומים, לאור מורכבות התיק הוא אינו סבור כי ניתן יהיה לסיים את המשפט בחמישה דיוני הוכחות בלבד.

דיון והכרעה

הערר

15.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר, בהחלטת בית המשפט המחוזי ובחומר

שהוגש לעיוני, ולאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. המדינה הציגה אמנם תשתית ראייתית מספקת על מנת לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב 2 במעשים המיוחסים לו בכתב האישום. ברם, התשתית הראייתית לכאורית אינה בעוצמה כזו המצדיקה את מעצרו של המשיב 2 עד תום ההליכים.

16.

כידוע, על בית המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם הוכחת האשמה, לבחון האם די בראיות שהובאו לפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי לבסס את אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר. הדרישה בשלב זה היא לתשתית ראייתית גולמית המקימה סיכוי סביר להרשעה. על אף שאין זה תפקידו של בית המשפט בשלב זה להעריך את מהימנותן של הראיות ולקבוע האם על בסיסן ניתן להרשיע את הנאשם (בש"פ 1618/07 זגורי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 6.3.2007)), יש להתחשב גם בעוצמת הראיות לכאורה, על פניה, בכדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים המשפטיים (ראו בש"פ 8282/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.11.2006)).

17.

בענייננו, הראיות העיקריות הקושרות את המשיב 2 לעבירות המיוחסות לו, הן הודעותיהם של ארבעה מבני משפחת אבו-סבית ואמרותיהם במסגרת העימותים שנערכו להם עם המשיבים. אכן, בשלב זה של בחינת הראיות לכאורה אין מקום לבחון את מהימנותן של אמרות אלו, אולם נראה כי אין די בהן כדי להצדיק את המשך מעצרו של המשיב 2. כפי שציין בית המשפט המחוזי, הרי שעדויות אלו אינן חפות מסתירות, כך למשל: בעוד שוואליד מסר כי המשיב 2 ישב במושב האחורי וירה ברובה מסוג M16 , וואליד דהאם מסר כי המשיב 2 נהג ברכב המגנום וירה באמצעות אקדח. כמו כן, שריף, אשר נסע בטויוטה יחד עם וואליד ועומר קרעב, מסר כי לא יכול היה לזהות את היורים כיוון שהיו רעולי פנים. סתירות נוספות התגלו בין הודעותיהם של וואליד דהאם ומוחמד, אשר נסעו שניהם בסקודה השחורה. בעוד שמוחמד ציין כי זיהה את המשיב 1 יורד מרכב המגנום, וואליד דהאם מסר כי המשיב 2 הוא זה שירד מן הרכב. מבחינת הודעות אלו, נראה כי אין לכאורה תימוכין לטענת המדינה כי שני המשיבים ירדו מרכב המגנום וביצעו את הירי אל עבר המנוח. כמו כן יש לציין כי וואליד, אשר בית המשפט המחוזי התייחס לעדותו כ"גרעין הקשה" בחומר הראיות, שכן הודעתו נמסרה סמוך לאירוע, מסר בתשאולו בבית החולים כי הנהג היה אדם אחר, אבו אלקיעאן ג'בר, אשר מסר אליבי שלא הופרך, ועל כן לא הואשם. נוסף על כך, יש לציין כי שלושה מעדי הראייה מסרו את הודעותיהם למשטרה כשבוע לאחר יום האירוע, דבר שיכול להפחית במידה מסויימת ממשקל גרסתם. כמו כן יש לזכור כי מדובר בעדויותיהם בני משפחת אבו-סבית המצויים בסכסוך ארוך ונושן עם משפחת המשיבים, הכרוך בהאשמות הדדיות בין המשפחות.

18.

לצד אמרות עדי הראייה, ניצבת עדותו של כמאל, אשר לטענת המדינה מפריך את גרסת המשיב 2. המדינה מייחסת בטיעוניה חשיבות רבה לעדותו של כמאל, אשר הועסק במוסך שבבעלותו של המשיב 1, בו עובד גם המשיב 2. לטענת המדינה, כמאל, אשר עדותו עברה את כור ההיתוך של חקירה נגדית במסגרת העדות המוקדמת, הוא עד

אובייקטיבי אשר עדותו מלמדת על מעורבותם של המשיבים באירוע הירי. על-פי גרסתו של כמאל, הוא ראה את המשיבים ואחרים כשהם עולים בסמוך לאירוע לשני רכבים, רכב המגנום ומכונית כחולה נוספת. עוד טען כמאל כי כעבור זמן מה שמע ירי, התקדם לכיוון הכיכר, וזיהה בכיכר את המגנום ואת המכונית הכחולה. לטענת ב"כ המשיבים, עדותו של כמאל נסתרה על-ידי סרטון אבטחה ממוסך סמוך. בסרטון האבטחה נצפים רכב המגנום והמכונית הכחולה יוצאים מכיוון המוסך. שניות לאחר מכן, רואים כי המכונית הכחולה נעצרה במוסך הסמוך (כך אכן נראה בסרטון) ונשארה שם, לפי הנטען, למשך זמן ממושך, בעוד שכמאל טען כי זיהה את המכונית הכחולה בכיכר לאחר הירי. כמו כן, לפי הנטען, על-פי הסרטון, המגנום חזרה למוסך כחמש דקות לאחר שעזבה אותו, בעוד שכמאל טען כי רכב המגנום הוחזר לאחר אירוע הירי, כ-45 דקות לאחר עזיבתה את המוסך. עוד טוען ב"כ המשיבים כי גרסתו של כמאל סותרת את גרסתם של יתר עדי הראייה שהעידו כי המשיב 1 היה גם הוא ברכב המגנום. זאת ועוד, כמאל זיהה בבית המשפט את תמונתו של חוסאם אבולקיעאן, כאחד מנוסעי המגנום. כמאל טען גם כי לאחר אירוע הירי ראה את חוסאם מחזיר את רכב המגנום למוסך. ב"כ המשיבים מציין כי דו"ח העיקוב של משטרת ישראל מלמד כי חוסאם היה בעת אירוע הירי בבאר-שבע, וחזר לאזור חורה רק לאחר אירוע הירי. עוד נטען כי בזמן חקירת כמאל, לא היה בידי ההגנה דו"ח העיקוב, ועל כן הוסכם על-ידי המדינה לזמן את כמאל להמשך חקירה, אך מאז לא אותר העד וחקירתו לא הושלמה. לאחר בחינת השגות ב"כ המשיבים, דומני כי המקום לבירור טענותיו הוא במסגרת התיק העיקרי. אולם, על פני הדברים נראה כי ישנם קשיים בעדותו של כמאל אשר מחלישים את עוצמת הראיות לכאורה, ועל כן לא ניתן על סמך עדותו על מנת להותיר את המשיב 2 במעצר עד תום ההליכים.

19.

באשר לטענת המדינה כי משנמצא כי ישנה תשתית ראייתית לכאורית נגד המשיב 1, יש להסיק כי ישנה תשתית ראייתית אף כנגד המשיב 2, סבורני כי ישנו שוני מהותי בעוצמת הראיות בין המשיבים, וזאת לנוכח גרסתו של המשיב 1 אשר קשר עצמו לאירוע הירי והודה בהימצאותו בכיכר בעת האירוע.

20.

לטענת המדינה, שגה בית המשפט כששחרר את המשיב 2 לחלופת מעצר, לאור מסוכנותו הרבה הנלמדת מן המיוחס לו בכתב האישום וכן מעברו הפלילי המכביד. כמו כן טענה המדינה כי שחרורו של המשיב 2 עשוי ללבות את הסכסוך בין משפחתו למשפחת אבו-סבית. אכן, על פני הדברים דומה כי מסוכנותו של המשיב 2 היא גבוהה, המעשים המיוחסים לו הם מן החמורים בספר החוקים. אולם, הלכה היא כי ככל שהתשתית הראייתית הלכאורית חלשה יותר, כך תגדל הנכונות לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר (ראו למשל: בש"פ 5837/00 יצחק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.8.2000)). משהגיע בית משפט קמא למסקנה, לאחר שהתרשם מן המפקחים, כי ניתן להסתפק, בהתחשב בכלל נסיבות העניין, בחלופת המעצר, לא שוכנעתי כי קיימת עילה מספקת להורות על מעצרו בפועל של המשיב 2 עד תום ההליכים.

21.

סיכומו של דבר, הגעתי לכלל מסקנה כי אין הצדקה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. לאחר עיון בחומר הראיות, סבורני כבית משפט קמא כי עוצמת הראיות אינה מחייבת את מעצר המשיב 2 עד תום ההליכים. גם לחלוף הזמן ולקצב התקדמותו האיטי של התיק העיקרי, יש לייחס משקל הולם. על כן, החלטתי היא כי אין מקום להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, וכי לאחר קיום תנאי השחרור ניתן יהיה לשחרר את המשיב 2. ממילא נדחה החלק השני של הבקשה, להארכת המעצר בתשעים ימים נוספים בכל הנוגע למשיב 2.

בקשה להארכת המעצר

22.

הלכה היא כי ככל שהולך המשפט ונמשך, וחולף זמן רב שבו מצוי נאשם במעצר, גובר משקלן של חזקת חפותו וזכותו לחירות, על פני שיקולים אחרים (ראו למשל: בש"פ 2970/03 מדינת ישראל נ' נסראלדין (לא פורסם, 2.4.2003)). בנסיבות העניין 'מושכים' השיקולים השונים לכיוונים מנוגדים: מחד גיסא, למשיב 1 מיוחסות עבירות חמורות ביותר, המלמדות על מסוכנותו. לחובתו גם עבר פלילי בעבירה של תגרה במקום ציבור. מאידך גיסא, המשיב שוהה פרק זמן ארוך במעצר ומשפטו מתנהל לאטו. באיזון המתחייב בין כלל השיקולים, החלטתי כי טרם בשלה השעה להורות על שחרור. מצב הראיות ורמת המסוכנות מצדיקים את הארכת המעצר. המסוכנות ניכרת בעליל מן המסכת המתוארת בכתב האישום: האלימות הרבה והקשה שאפיינה את האירוע, ירי ממספר כלי נשק על רקע סכסוך משפחות, לאור יום בכיכר מרכזית, תוך סיכון אנשים רבים נוספים. זילות חיי אדם ברמה כזו שמחייבת המשך המעצר.

23.

אשר על כן, אני מקבל את בקשת המדינה בבש"פ 9284/12 ומורה על הארכת מעצרו של המשיב 1 בתשעים ימים החל מיום 30.12.2012 או עד למתן פסק דין בתפ"ח 54995-03-12 בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, לפי המוקדם; אני דוחה את ערר המדינה בבש"פ 9268/12 על החלטת השחרור בעניינו של המשיב 2. לכשימלא אחר התנאים שנקבעו בהחלטת בית המשפט המחוזי, ישוחרר מן המעצר.