בש"פ 7532/08 אברהים אבו סבית נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת ח' סלוטקי), בתיק ב"ש 21546/08 מיום 21.8.2008, לפיה הוחלט לעצור את העוררים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם.

כנגד העוררים וכנגד אדם נוסף (להלן: עודה ) הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום, המייחס להם עבירה של נשיאת נשק, לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של החזקת סכין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין; עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין; ארבע עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין; ועבירה של חבלה במזיד לרכב, לפי סעיף 413ה לחוק העונשין (פ 8178/08).

הרקע לכתב האישום הינו סכסוך בין משפחת המשיבים ובין משפחת אבולקיעאן. בשל הסכסוך, נטען כי בני שתי המשפחות נשאו כלי נשק שכוללים אקדחים, סכינים ואלות, על מנת לפגוע בבני המשפחה השנייה. ביום 24.7.2008 נפגשו מספר כלי רכב של המשפחות היריבות, והתפתחה קטטה שכללה, על פי הנטען, חילופי ירי, ואת דקירתם של כמה מבני משפחת אבולקיעאן בידי העוררים. במהלך העימות אף נגרמה פגיעה לקטין אשר נקלע למקום.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו, בקשה למעצרם של העוררים ושל עודה, עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם (ב"ש 21546/08). על פי הנטען בבקשה, קיימות כנגד השלושה ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות להם בדמות הודעותיהם של המתלוננים וליד ואקרם אבולקיען, תיעוד רפואי שלהם ושל מעורבים נוספים, ותפיסת תרמילי אקדח וקליעים בזירת האירוע ובכלי הרכב המעורבים. כן נטען כי העוררים קושרים עצמם לאירוע אולם מכחישים את המעשים המיוחסים להם.

בהחלטתו מיום 21.8.2008 הורה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ח' סלוטקי) על מעצרם של העוררים ועל בחינת שחרורו של עודה לחלופת מעצר. בית המשפט קבע כי בנוגע לעוררים קיימות ראיות לכאורה בדמות עדויותיהם של בני משפחת אבולקיעאן, הקושרות את העוררים להשתתפות בתגרה, וכן בדמות תרמיל וקליע שנמצאו ברכבו של העורר 1. עוד מצא חיזוק בית המשפט בשתיקתם של העוררים בחקירתם. באשר לעודה קבע בית המשפט כי אין בעדויותיהם של בני משפחת אבולקיעאן כדי לבסס ראיות לכאורה במידה שתצדיק את מעצרו. משנקבע כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העוררים, קבע בית המשפט כי חומרתן של העבירות המיוחסות להם מקימה עילת מעצר והורה על מעצרם עד תום ההליכים כנגדם.

מכאן הערר שבפניי.

לטענת בא כוח העוררים, ובהחלטת בית המשפט המחוזי שגה בית המשפט המחוזי משקבע, כי קיימות בעניינם של העוררים ראיות לכאורה בדבר ביצוע המעשים המיוחסים להם. לטענתו, עדויותיהם של בני משפחת אבולקיעאן הינן מגמתיות ויש בהן סתירות ושקרים. לטענתו, על סתירות אלו, שהביאו לשחרורו של עודה לחלופת מעצר, להוביל גם לשחרורם של העוררים. לטענתו, יש בראיות כדי לאשש דווקא את גרסתם של העוררים, לפיה בני משפחת אבולקיעאן תקפו אותם ופתחו עליהם בירי, ובעקבות זאת נמלטו הם מזירת האירוע, ולא נטלו כל חלק בהמשך העימות.

מנגד, סומכת באת כוח המשיבה את ידה על החלטת בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר. לטענתה, העוררים קושרים עצמם לאירוע, כאשר בית המשפט המחוזי דחה את הסבריהם לגבי אי מעורבותם בעימות עצמו. עוד מוסיפה באת כוח המשיבה כי אין כל מקום לבחון בשלב זה שחרור לחלופת מעצר, וכי ניתן יהיה לבחון כל כרסום בראיות לגופו, עם התמשכות ההליך העיקרי.

לאחר שעיינתי בערר ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ובחנתי את חומר הראיות שהוצג בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל.

כידוע, בית המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אינו נדרש, אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148 (1996)). בית המשפט אינו נדרש, בשלב זה, לבחינת מהימנותן של האמרות המובאות בפניו או לבחינת משקלן האפשרי של הראיות שבפניו ואת דיותן לביסוס ההרשעה (ראו בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005); בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(3) 817 (1997)).

יחד עם זאת, יש להתחשב גם בעוצמת הראיות לכאורה על פניה, מבלי להיכנס לשאלות מהימנות, בכדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים המשפטיים (ראו בש"פ 5837/00 חטואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.8.2000); בש"פ 8282/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.11.2006)). יש לזכור, כי מעצר שכזה הינו שלילת זכויותיו הבסיסית של האדם לחירות ולתנועה, בטרם התברר עניינו, ואין לנקוט בו אלא כאשר התגשמו בבירור הנסיבות המנויות בחוק לשם כך.

בענייננו, הראיות העיקריות הקושרות את העוררים לעבירות המיוחסות להם, הינן הודעותיהם של בני משפחת אבולקיעאן ואמרותיהם במסגרת העימותים שנערכו להם עם העוררים. אכן, בשלב זה של בחינת הראיות לכאורה כנגד העוררים אין מקום לבחון את מהימנותן של אמרות אלו, אולם על פניו נראה כי אין די בהן כדי להצדיק את המשך מעצרם של העוררים מאחורי סורג ובריח. כפי שציין בית המשפט המחוזי בדונו בעניינו של עודה, הרי שעדויות אלו אינן חפות מסתירות. כן יש לזכור כי מדובר בעדויותיהם של מי שמיוחסות להם עבירות אותן ביצעו כנגד העוררים ובני משפחתם, במסגרת אותה הפרשה. לצד אמרות אלו ניצבות ראיות נסיבתיות שונות, בין היתר בדמות מציאתו של תרמיל מכדור אקדח ברכבו של העורר 1, וכן עובדת שתיקתם בחקירתם. אלא שעל פניו, ומבלי להכריע לגופן של הראיות לכאורה, הרי שנדמה שאין די בעוצמתן של אלו כדי להצדיק את המשך מעצרם של העוררים עד תום ההליכים המתנהלים כנגדם, ויש להעדיף את שחרורם לחלופת מעצר ראויה, באם תימצא.

סוף דבר, הערר מתקבל. החלטתו של בית המשפט המחוזי נשוא הערר מבוטלת בזאת. התיק מוחזר לבית המשפט המחוזי, על מנת שיורה על הזמנת תסקיר מטעם שירות המבחן בעניינם של העוררים. לאחר קבלת התסקיר, וככל שזה יהיה חיובי, יבחן בית המשפט המחוזי את אפשרות שחרור העוררים לחלופת מעצר אשר תיראה ראויה בעיניו ובתנאי שחרור לפי שיקול דעתו.

העוררים יישארו במעצר עד למתן החלטה אחרת בבית המשפט המחוזי.