בש"פ 8982/12 יניב קרנש נ. מדינת ישראל

לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט א' חזק ) במ"ת 19781-07-12 מיום 15.11.2012, במסגרתה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו מכוח סעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ).

העובדות לפי כתב האישום

1.

בתמצית, על פי כתב האישום, בתקופה שבין ינואר 2011 למאי 2012 קשרו העורר ואחרים (הנאשמים עימו בכתב האישום) קשר לביצועה של תוכנית עבריינית רחבת היקף במסגרתה

ביצעו עבירות על חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975, פקודת מס הכנסה [נוסח משולב], התשכ"א-1961, חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 וחוק העונשין, התשל"ז-1977, זאת במסגרת עסקאות לרכישת דלק. כתב האישום מייחס לעורר ולאחרים בצוותא הוצאת חשבונות פיקטיביות בסכום כולל של 1,341,762,097 ש"ח וביצוע עבירות הלבנת הון בסך כולל של 214,916,061 ש"ח.

הליכי המעצר בעניינו של העורר

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום כנגד העורר, עתרה המשיבה למעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בבקשתה עמדה המשיבה על כך שקיימות די ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, וטענה כי קמה נגדו עילת מעצר בגין קיומו של יסוד סביר להניח כי אי מעצרו יביא לשיבוש מהלכי משפט ולהתחמקות מהליכי שפיטה מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים. עוד טענה המשיבה כי קיים בעניינו של העורר יסוד סביר לחשוד שהלה יסכן את ביטחון הציבור מכוח הוראת סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים.

ביום 6.11.2012 הודה העורר בקיומן של ראיות לכאורה נגדו אך טען כי יש לשחרורו לחלופת מעצר. לטענת בא כוח העורר, העובדה כי המדינה טרם צילמה או סרקה עבור מרשו את חומר החקירה רחב ההיקף (הכולל כ-100 ארגזים) כאשר במקביל היא מקפיאה את נכסיו – מעמידה את העורר בעמדה נחותה באופן בלתי הוגן. העורר הוסיף וטען כי יש להתחשב בכך ששני מעורבים עיקריים באותה פרשה –דוד מורגנשטרן ויוסף לטין (להלן בהתאמה: מורגנשטרן ו לטין ) – שוחררו לחלופות מעצר בתנאים מגבילים, וכי אין להפלות את העורר ביחס אליהם. כמו כן ציין העורר לטובתו את האמור בתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו, ואשר המליץ על שחרורו לחלופת מעצר בתנאים מגבילים הדוקים.

המבקשת מצידה התנגדה לשחרור העורר לחלופת מעצר בהדגישה כי לעורר עבר פלילי הכולל הרשעות בעבירות דומות לעבירות מושא האישום דנן.

החלטתו של בית המשפט המחוזי

3.

בהחלטתו עמד בית המשפט המחוזי על כך שבהחלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט א' חזק ) במ"ת 19781-07-12 מיום 27.8.2012 – הדן בעניינו של נאשם מרכזי בפרשה, אוסקר אברהם (להלן: אברהם ) – נקבע כי הראיות לכאורה כנגד המשיבים בפרשה מצויות "ברף גבוה". לנוכח הימנעות העורר מלטעון כל טענה לעניין חומר הראיות בתיק (ובהתחשב בעובדה שבא כוח העורר אישר כי הוא מודע לקביעה לעניין הרף הראייתי בעניינו של אברהם), ציין בית המשפט כי אין מנוס מלקבוע כי גם בעניינו של העורר רף הראיות לכאורה הינו גבוה. בית המשפט הוסיף וקבע כי לעורר מיוחסות עבירות של העלמת מס בהיקף של מאות מיליוני שקלים, כאשר העבירות בוצעו בצוותא חדא עם אחרים באופן מתוחכם. בית המשפט המחוזי סקר את האמור בפסיקתו של בית משפט זה, לפיה כאשר עסקינן בעבירות בעלות אופי כלכלי שבוצעו באופן שיטתי, בהיקף נרחב ותוך שימוש באמצעים מתוחכמים – קיימת חזקה לפיה נשקפת מן הנאשם מסוכנות לביטחון הציבור. כן ציין בית המשפט כי זה לא מכבר, ביום 3.4.2012, הושתו על העורר שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות בגין עבירה של שימוש במרמה ובתחבולה במטרה לסייע לאחר להתחמק מתשלום מס ובעבירות של מסירת ידיעה לא נכונה למנהל הבלו תוך אי הוצאת חשבונית מס כדין. בסופו של עניין אף הופקע צו עבודות השירות והעורר ריצה חלק מתקופת מאסרו מאחורי סורג ובריח. כן ציין בית המשפט כי לעורר עבר פלילי נוסף, כאשר בשנת 2004 הוא נדון למאסר מותנה בן שישה חודשים בגין עבירת מרמה בנסיבות מחמירות. העורר אף הורשע בעבירת איומים בשנת 2002.

באשר לתסקיר שירות המבחן; בית המשפט ציין כי אמנם נכון הוא שהתסקיר ממליץ על שחרור העורר למעצר בית מלא באיזוק אלקטרוני בבית הוריו ביבניאל, בין השאר לנוכח התרשמות השירות כי ניכר שהערבים המוצעים על ידי העורר מבינים את ההתחייבות שהם מבקשים ליטול על עצמם. יחד עם זאת קבע בית המשפט כי בשל היקפן החריג של העבירות המיוחסות לעורר, ונוכח העובדה שהראיות העומדות נגדו הינן ברף גבוה ובהתחשב בעברו הפלילי, שלא הרתיעו מביצוע העבירות דנן – החלופה המוצעת אינה יכולה להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו. בית המשפט הטעים כי הוא לא מצא ששחרורם של מורגנשטרן ולטין יכול להשליך על עניינו של העורר כאשר לא הוכח שמדובר בנאשמים מרכזיים בפרשה.

תמצית נימוקי הערר

4.

לטענת העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד משה שרמן – שגה בית המשפט המחוזי כאשר הורה על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו חרף תסקירו החיובי והמפורט של שירות המבחן, ולנוכח ההפליה בינו לבין אחרים בפרשה ששוחררו למעצר בית בתנאים מגבילים. בהקשר זה מפנה העורר להחלטת המעצר בעניינו של אברהם, שניתנה חרף העובדה שהוגש בעניינו תסקיר מעצר שלילי. העורר מוסיף ומפנה לעניינם של מורגנשטרן ולטין, שביצעו אף הם עבירות כלכליות בהיקפים גדולים, ונשלחו למעצר בית בתנאים מגבילים הדוקים.

כמו כן מלין בא כוח העורר כנגד קביעתו של בית המשפט כי הראיות לכאורה כנגד העורר מצויות ברף הגבוה. לשיטתו, אין מקום לקביעות מעין אלה בהליך המעצר, במסגרתו הבחינה הינה האם קיימות ראיות לכאורה אם לאו בלבד (ללא היזקקות לעוצמתן). באשר לעברו הפלילי של העורר נטען כי זה אינו מכביד, וכי היה על בית המשפט לייחס משקל לשינוי התפיסתי שהתחולל אצל העורר, זאת להתרשמות גורמי שירות המבחן בתסקיר. כן יוצא בא כוח העורר נגד קביעתו של בית המשפט המחוזי כי מאחר שהעורר מואשם בעבירות כלכליות שמטבען ניתן לבצען גם בהיות המשיב בחלופת מעצר, אין לשחרורו לחלופה כאמור. בהקשר זה מפנה בא כוח העורר לפסיקתו של בית משפט זה, אשר לפיה אין די בטיעון האמור כדי לשלול, עקרונית, את האפשרות לשחרר נאשם לחלופת מעצר. כמו כן מציע בא כוח העורר לשחרר את העורר לחלופת מעצר בתנאים מגבילים הדוקים, ולשלול את זכותו לשימוש בכל אמצעי תקשורת.

לבסוף טוען העורר כי לנוכח היקפו הרחב של התיק, ובהתחשב בעובדה שהתיק טרם החל להתנהל, יש להימנע מהותרת אדם בחזקת חף מפשע במעצר עד לתום ההליכים נגדו. על כן עותר העורר לשחרורו למעצר בית בתנאים מגבילים.

תגובת המשיבה

5.

לטענת המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד עמנואל לינדר – העורר אינו זכאי לאמון בית המשפט בהתחשב בכך שהלה הקים מערכת הפצת חשבוניות פיקטיביות בהיקף אדיר של כ-1.3 מיליארד ש"ח. זאת, בפרט לנוכח עברו הפלילי של העורר הכולל עבירה של זיוף משנת 2009 ובהמשך עבירות הקשורות לחשבוניות פיקטיביות בתחום המסחר בדלק – בדומה לנסיבות האישום דנן. בהקשר זה מוסיף בא כוח המשיבה ומטעים כי הקושי לתת אמון בעורר מתחדד בהתחשב בכך שהמעשים המיוחסים לו בוצעו בעודו מבצע עבודות שירות בגין עבירות אחרות שביצע זמן קצר קודם לכן, ובעודו נתון תחת שני עונשי מאסר על תנאי. בנקודה זו מציין עו"ד לינדר כי עובדה זו לא נלקחה בחשבון במסגרת תסקיר שירות המבחן המשלים. באשר לטענת ההפליה בין העורר לבין מורגנשטרן ולטין נטען כי בית המשפט קמא התרשם (בעת שדן בעוצמת הראיות בעניינו של אברהם, הנאשם כזכור אף הוא בפרשה), כי העורר הוא ש"הפעיל" את מורגנשטרן, וכי הוא הדמות העבריינית העיקרית. המשיבה סבורה כי די בהבחנה זו כדי להצדיק את השוני בתנאי המעצר בהם נתונים הנאשמים.

באשר לטענת בא כוח העורר בדבר צילום החומר טוענת המשיבה כי אמנם קיימת מחלוקת בין הצדדים בשאלה על מי מהצדדים מוטל לממן את סריקת חומרי החקירה בתיק. בא כוח המשיבה אף הפנה בהקשר זה לערר שהגישה המשיבה לבית משפט זה על החלטת בית המשפט המחוזי לפיה על העוררת לממן את סריקת חומר החקירה מתוך נכסי העורר שנתפסו על ידיה. יחד עם זאת טוענת המשיבה כי ההגנה יכולה הייתה לצלם את החומר אך נמנעה מלעשות כן. משכך, כך לטענתה, העיכוב בהליך מקורו באשמת העורר.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בערר על נספחיו, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפני וקראתי את המסמכים שצורפו על ידיהם במהלך הדיון, הגעתי לכלל מסקנה כי דינו של הערר להידחות.

7.

כאמור, העורר אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצרו בעניינו. בטיעונו מתמקד העורר בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה אין להורות על שחרורו לחלופת מעצר בתנאים מגבילים. בהקשר זה מצביע העורר על כך שההחלטה בעניינו שונה מההחלטות שהתקבלו בעניינם של שותפיו למעשים, וביניהם מורגנשטרן ולטין. כן מצביע העורר על כך שהחלטת בית המשפט קמא התקבלה חרף המלצתו החיובית של שירות המבחן. לשיטתי, אין כל פסול בהחלטתו של בית המשפט קמא, ולא מצאתי כל עילה להתערבות בה. צירוף הנסיבות שחל במקרה זה מוביל למסקנה כי קשה בשלב זה לתת בעורר אמון, זאת חרף ההמלצה שהובאה במסגרת תסקיר שירות המבחן המשלים בעניינו, לפיה ניתן להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו בחלופת מעצר "קשיחה".

בראש ובראשונה, ישנו עברו הפלילי של העורר. ביום 3.4.2012 נדון העורר לשישה חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות בגין עבירות של שימוש במרמה ותחבולה במטרה לסייע לאחר לחמוק מתשלום מס, עבירות של מסירת ידיעה לא נכונה למנהל הבלו ועבירות זיוף. כפי שעולה מגזר דינו של בית המשפט המחוזי שהוגש לעיוני במהלך הדיון, העורר הואשם בכך שלא הוציא חשבוניות מס כנדרש בגין עסקאות בדלק [ראו: ת"פ 39489-06-10 מדינת ישראל נ' קנרש (טרם פורסם, 3.4.2012)]. כפי שציין בית המשפט המחוזי, העורר אף ריצה בגין הרשעתו בעבירות אלה עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, לאחר שצו עבודות השירות שהוצא, פקע. והנה, במהלך הדיון לפני טען בא כוח המשיבה – וטענה זו לא נסתרה – כי את העבירות מושא האישום הנוכחי ביצע העורר בעודו מרצה את עונש עבודות השירות בגין העבירות הנ"ל, כאשר מעל לראשו תלויים ועומדים שני עונשי מאסר מותנה. טענה זו מתיישבת עם לוח הזמנים המתואר במסגרת כתב האישום, לפיו העבירות בוצעו בתקופה שבין ינואר 2012 למאי 2012, כאשר העונש שהושת על העורר בגין העבירות הקודמות נגזר עליו ביום 3.4.2012. על פי רישומו הפלילי של העורר שצירף בא כוח המשיבה, ועל פי גזר הדין שאוזכר לעיל, תחילת ריצוי העונש נקבע ליום 18.4.2012, דהיינו: בתוך התקופה הרלבנטית לאישום. לנסיבה זו יש לייחס משקל משמעותי בשאלת היכולת ליתן בעורר אמון, וארחיב על כך להלן. יתר על כן, לחובת העורר עבר פלילי נוסף, כאשר הלה הורשע בשנת 2009 בעבירה של זיוף; בשנת 2004 בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות; ובשנת 2002 בעבירת איומים.

על כך יש להוסיף את ההיקף הכלכלי האדיר של העבירות המיוחסות לעורר, שבוצעו באופן שיטתי ומתוחכם תוך התארגנות של מספר עבריינים בצוותא [ראו והשוו: בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.9.1998), פסקה 3 להחלטתה של השופטת [כתוארה אז] ד' ביניש ; בש"פ 5289/07 וייסמן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 16.7.2007), פסקה 8 להחלטתה של השופטת א' פרוקצ'יה ].

8.

אכן, בהתאם להוראת סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, גם בהתקיים עילת מעצר שומה על בית המשפט לבחון שמא ניתן להפיג את המסוכנות הנשקפת מן הנאשם באמצעות חלופת מעצר, ובכלל זה מעצר בית בתנאים מגבילים הדוקים. בהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי כי בהתחשב בטיב העבירות בהן מואשם העורר, שהינן כלכליות מטבען, קיים חשש שהעורר ימשיך לבצען גם בהיותו בחלופת מעצר. בא כוח העורר מלין כנגד ההנמקה האמורה וטוען כי באם נאמץ גישה זו הרי שכל אישום בעבירה כלכלית "יחסום" מראש את האפשרות לשחרר נאשם למעצר בית. בכל הכבוד, איני סבור כי בכך דברים אמורים. בית המשפט המחוזי התייחס אמנם לטיב העבירות המיוחסות לעורר, אך ציין זאת כשיקול מסוים, וודאי לא מכריע. כמו כן, ברי כי מדובר בשיקול לגיטימי לצורך בדיקת האפשרות להורות על שחרור נאשם לחלופת מעצר. בית משפט זה כבר ציין בעבר, ובנסיבות הקרובות למקרה זה, כי: "השאלה אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של מעצר בית מושפעת, בין היתר, מן השאלה אם מדובר בסוג של עבירות שניתן לבצע אותן גם במצב של מעצר בית" [בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1) 385, 391 (6.2.2000) (להלן: עניין מזרחי ) (השופט י' זמיר ). כן ראו והשוו להחלטתי בבש"פ 6661/08 חמידולוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.8.2008), בפסקה 21]. אכן, מסכים אני עם דבריו של בא כוח העורר, שהפנה בנקודה זו לדבריו של השופט ד' חשין בבש"פ 5814/06 מדינת ישראל נ' אוחיון (טרם פורסם, 14.7.2006) בפסקה 9, כי יש להיזהר משלילה גורפת של אפשרות השחרור לחלופת מעצר מתוך חשש כי טיב העבירות בהן הואשם אדם מאפשר לבצען גם במסגרת מעצר בית, זאת בפרט "בעידן התקשורת המודרנית הזמינה". כך למשל, יש לשקול האם ניתן להסתפק בשלילת הזכות לשימוש באמצעי תקשורת במסגרת מעצר בית בתנאים מגבילים על פני שלילה מוחלטת של חירותו של נאשם. ואולם, אין לגזור מכך שהשיקול המדובר איננו רלבנטי.

9.

כללו של דבר; אין באמור לעיל כדי לגרוע מן החובה לשקול תמיד , ובכובד ראש, את האפשרות להורות על שחרור נאשם לחלופת מעצר. אפשרות כזו נעשית ממשית שעה שתסקיר שירות המבחן תומך בשחרור לחלופת מעצר, וכאשר להתרשמותו המפקחים המוצעים בה ראויים לאמון. ואכן, גם במקרה דנן, חרף היקפן הכספי האדיר של העבירות בהן מואשם העורר, ראוי לשקול את האפשרות להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. אלא שכידוע, שחרור כאמור מתבסס בעיקרו של דבר על האמון שבית משפט רוחש לנאשם שלפניו. בנסיבות דנן, כאשר העורר ביצע את המיוחס לו בעודו מרצה את עונש עבודות השירות שהושת עליו בגין עבירות דומות ובעודו נתון תחת שני עונשי מאסר מותנה, לפני מספר חודשים בלבד, ובהתחשב בטיב והיקף העבירות בהן מואשם העורר ובמידת התחכום הכרוכה בביצוען, סבורני כי לא שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי קשה לתת בעורר אמון (ראו והשוו לנסיבות עניין מזרחי , המפורטות בסעיף 7 להחלטתו של השופט זמיר ). קושי זה מתחדד שעה שבענייננו "שזורים זה בזה מסוכנותו של העורר והחשש מפני שיבוש הליכי משפט" [ראו: בש"פ 6995/11 פינקלשטיין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.10.2011), פסקה 10 להחלטתו של השופט ע' פוגלמן ].

אכן, תסקיר המעצר המשלים בעניינו של העורר הינו חיובי. מומלץ במסגרתו על שחרורו לחלופת מעצר בתנאים מגבילים הדוקים, כאשר להתרשמות שירות המבחן המפקחים המוצעים מבינים כדבעי את המחויבות שמבקשים הם ליטול על עצמם. כשלעצמי, איני משוכנע כי בתסקיר זה נלקחו בחשבון כל השיקולים הרלבנטיים. כך למשל, נעדרת התייחסות לעובדה כי העבירות שביצע העורר בוצעו כאמור בעודו מרצה עונש בגין עבירות אחרות דומות. יתר על כן, מעיון בתסקיר נדמה כי שירות המבחן נתן דגש ניכר להתרשמותו מן המפקחים המוצעים, אך לא עמד די הצורך על טיבו של המפוקח-הנאשם. עמד על כך השופט

נ' הנדל בעניין אחר:

"נכון הוא, כי בית המשפט המחוזי התרשם באופן חיובי ביותר מן המפקחים והערבים, אולם הקושי בחלופה מצוי לכאורה במשיבים ולא באיכות המפקחים... סבורני כי הוענק בהליך קמא משקל יתר לאישיותם הנורמטיבית של המפקחים וליעילות מנגנון הפיקוח להשגת מטרת המעצר" [בש"פ 4329/11 מדינת ישראל נ' חג'ג' (טרם פורסם, 16.6.2011), פסקה 8].

מכל מקום, לפי ההלכה, המלצת שירות המבחן אינה אלא המלצה , המהווה רק שיקול אחד מיני שיקולים רבים שעל בית המשפט לשקול ואינה מחייבת את בית המשפט לאמצה [ראו: בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.6.2005) פסקה 6]. מסיבה זו אין לומר כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר ביכר שיקולים אחרים על פני ההמלצה החיובית מטעם שירות המבחן.

10.

כמו כן, לא מצאתי כי יש בטענת ההפליה שהעלה העורר כדי להצדיק שחרורו לחלופת מעצר. בראש ובראשונה, איני מוצא כל שגגה בקביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה אין להשוות בין חלקו של העורר במסכת העבריינית לבין חלקם של מורגנשטרן ולטין. די בעיון חטוף בשלושה עשר סעיפי כתב האישום כדי ללמוד כי העורר מעורב בכל אחד ואחד מן האישומים בפרשה , בעוד מעורבותם של הנאשמים האחרים מתמצית באישומים אחדים. הגם שמסכים אני עם טענת בא כוח העורר כי חלקו של מורגנשטרן בפרשה הינו מהותי (כפי שטענה אף המשיבה במסגרת בקשתה לעצרו עד תום ההליכים נגדו), על פניו נראה כי חלקו אינו זהה לזה של העורר. יתר על כן, וזאת בשונה מעניינו של מורגנשטרן, לא זו בלבד שעברו הפלילי של העורר דומה במהותו לעבירות המיוחסות לו באישום זה (אף אם בזעיר אנפין) – את חלקן הוא ביצע לפני זמן קצר במיוחד, וחשוב מכך: בעת ריצוי העונש בגין עבירות אלה הוא עבר את העבירות מושא האישום כאן. כפי שכבר ציינתי, לנסיבה זו יש לייחס משקל ניכר במסגרת השאלה האם יש ליתן בעורר אמון לשם שחרורו לחלופת מעצר (אף כי נראה שבית המשפט המחוזי לא ציין זאת במסגרת החלטתו). בשולי הדברים אעיר כי ביני לביני דחה בית משפט זה (השופט א' שהם ) ערר שהגיש אברהם, אף הוא נאשם מרכזי בפרשה, על החלטה לעצרו עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו [ראו: בש"פ 8082/12 אברהם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 23.12.2012)]. במובן זה אף ניתן לטעון כי עיקרון השוויון ייצא נשכר מכך שאף העורר יוותר במעצר בהתחשב במידת מעורבותו בפרשה ובנסיבות הפועלות לחובתו כפי שפורטו לעיל (זאת, הגם שבעניינו של אברהם לא נחה דעתו של שירות המבחן מן המפקחים שהציע במסגרת חלופת המעצר).

זאת ועוד, יש לזכור כי ערך השוויון אינו חזות הכל, וככל ערך – אף אם עקרון יסוד הוא – נדרש לאזנו אל מול ערכים מתחרים [ראו: עניין מזרחי , בעמ' 393-392; בש"פ 7148/12 כנאנה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.10.2012, פסקה 11 להחלטתה של השופטת ד' ברק-ארז ]. מכיוון שנחה דעתי כי עניינו של העורר אינו זהה לעניינם של המעורבים האחרים בפרשה, איני נזקק לעריכת האיזון האמור בנסיבות מקרה זה.

11.

לבסוף, לא מצאתי כי קיים ממש בטענת העורר בדבר המשקל שיש לתת להימשכות הצפויה של ההליכים לנוכח העיכוב שחל בצילום חומר החקירה, בשל המחלוקת הקיימת בין הצדדים לעניין זה. ככל שאמנם יימשכו ההליכים כפי שטוען בא כוח העורר – פתוחה לפניו הדרך לפעול באפיקים המשפטיים המקובלים לכך ולטעון כי ראוי לשוב ולבחון את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר. מבלי להיכנס לשאלת האשמה בעיכוב בהליך, סבורני כי בשלב זה נקודת האיזון בין השיקולים הנגדיים אינה נוטה אל עבר שחרורו של העורר לחלופת מעצר. ברי כי נקודת איזון זו עשויה להשתנות ככל שיחלוף הזמן [ראו והשוו: בש"פ 5399/94 פרדקין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.10.1994) (השופט [כתוארו אז] מ' חשין ). ראו ביחס להארכת מעצר עד תום ההליכים מעבר לתשעה חודשים: בש"פ 6208/12 מדינת ישראל נ' ג'עברי (טרם פורסם, 26.8.2012), פסקה 12 להחלטתי (" בחלוף תשעה חודשים מצווה בית המשפט לבחון שמא השתנתה נקודת האיזון בהתאם לשיקולים הנזכרים לעיל") ].

12.

אשר על כן, הערר נדחה.