בש"פ 6193/13 מדינת ישראל נ. קרנש יניב

1.

לפני בקשה שלישית להארכת מעצרם של המשיבים ב-90 ימים, לפי סעיף 62 ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). שתי הארכות הקודמות של מעצרם של המשיבים (לפי סעיף 62 ל חוק המעצרים ), ב-90 ימים אושרו על-ידי חבריי, השופטים: ס' ג'ובראן

(בתאריך 09.04.2013 ב-בש"פ 2396/13) ו- י' עמית (בתאריך 03.07.2013 ב-בש"פ 4576/13).

2.

לא אפרט את הרקע העובדתי למכלול, שכן זה תואר בהרחבה במגוון ההליכים שהתנהלו בפרשה בפני בית משפט זה (החלטתו של חברי השופט י' דנציגר ב-בש"פ 8982/12; החלטתה של חברתי השופטת ד' ברק-ארז ב-בש"פ 5857/13 והחלטותיהם של חברי: השופטים י' עמית וס' ג'ובראן

שצויינו לעיל). די לי איפוא שאסתפק בהשתלשלות ההליכים הרלוונטית לעניננו.

3.

המשיבים נעצרו בתאריך 18.06.2012 ושוהים במעצר עד תום ההליכים מתאריך 10.07.2012. ערר שהגיש המשיב 1, על החלטתו של בית משפט קמא הנכבד להורות על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו – נדחה על ידי חברי, השופט י' דנציגר ,

בהחלטתו המצוינת לעיל. ערר שהגישה המבקשת על החלטת בית המשפט קמא הנכבד לשחרר את המשיב 2 לחלופת מעצר – התקבל על ידי חברתי, השופטת ד' ברק ארז

בהחלטתה המצוינת לעיל והמשיב 2 נותר במעצר.

4.

בתאריך 11.09.2013 הגישה המבקשת את הבקשה שבפני. בתאריך 02.10.2013 התקיים בפני דיון בגדרו הוריתי על המשך מעצרם של המשיבים עד לדיון המשך בפני שנדחה לתאריך 10.10.2013, זאת בין השאר כדי לאפשר לבית המשפט קמא הנכבד לקבוע מועדים נוספים לדיון בתיק, כך שאוכל לאמוד את קצב התקדמות שמיעתו הצפויה. בדיון ההמשך, שהתקיים בתאריך 10.10.2013, דווח לי כי מספר הדיונים בבית המשפט קמא הנכבד – הוכפל והוריתי שוב על המשך מעצרם של המשיבים עד להחלטה אחרת בבקשה שבפני.

טענות הצדדים בבקשה

5.

בא-כח המבקשת הדגיש בבקשה וכן בדיון שהתקיים בפני, את חומרתן והיקפן של העבירות המיוחסות למשיבים המצביעים, לדידו, על מסוכנות גבוהה – ומצדיקים את הארכת מעצרם של המשיבים לתקופה של 90 ימים נוספים.

6.

באי-כח המשיבים טענו כי נוכח חלוף הזמן מאז מעצרם של המשיבים, ומשך הזמן הרב הצפוי לשמיעת ההוכחות בתיק – השתנתה נקודת האיזון ויש להורות על שחרורם של המשיבים בהתאם למצוות סעיף 62 ל חוק המעצרים . עוד טען בא-כח המשיב 1 ל"כרסום" בראיות, המצדיק, לדידו, שחרור המשיב לחלופת מעצר. עם זאת, בהמשך הדיון חזר בו בא-כח המשיב 1 מטיעון זה ולכן אתמקד בהמשך רק בבחינת נקודת האיזון לפי סעיף 62 האמור.

דיון והכרעה

7.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי במכלול החומר הרב שהוצג לי –הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל , בסייגים המפורטים בפיסקה 11 שלהלן. מיד בסמוך אביא את נימוקי לכך.

8.

נקודת המוצא הקבועה בפי סעיף 61 ל חוק המעצרים גורסת, כידוע, כי בעקרון יש לשחרר נאשם, אשר היה נתון במעצר במשך תשעה חודשים מבלי שמשפטו הגיע לכדי הכרעה. הכלל האמור נשען על התפיסה כי יש לעשות מאמצים מירביים לסיים במהירות האפשרית את ההליך הפלילי שבמסגרתו עצור הנאשם על מנת שלא לפגוע בחירותו של הנאשם, אשר דינו טרם הוכרע, במידה העולה על הנדרש. ואולם גם לאחר חלוף תשעה חודשים, ייתכנו מצבים שבאיזון בין השיקולים התומכים בהותרתו של נאשם במעצר לבין השיקול בדבר חירותו האישית – יגברו הראשונים ( בש"פ 8022/05

מדינת ישראל נ' פלד (6.9.05); בש"פ 1025/09

מדינת ישראל נ' חייבטוב (12.3.2009)). מקרים מיוחדים אלה נדונים במסגרת סעיף 62 ל חוק המעצרים , שבמסגרתו רשאי שופט של בית משפט זה להורות על הותרתו של נאשם במעצר לתקופה של עד 90 ימים (או עד 150 ימים במקרים מיוחדים עוד יותר – עיינו: בג"ץ 2442/11 שטנגר נ' יו"ר הכנסת (26.06.2013)), ולחזור ולהורות כך מדי פעם בפעם. בין יתר השיקולים שיש לשקול בעת בחינת האיזון בין חירותו האישית של הנאשם לבין אינטרס על ההגנה על הציבור במסגרת בקשה לפי סעיף 62 ל חוק המעצרים , מקובל לשקול, בין היתר, את השיקולים הבאים: חומרת העבירות המיוחסות לנאשם; קצב התנהלות המשפט; המסוכנות הנשקפת מהנאשם לציבור בכלל ולקורבנותיו בפרט; והחשש מפני הימלטות הנאשם, או מפני שיבוש הליכי משפט (ראו: בש"פ 179/10 מדינת ישראל נ' לייזרזון (17.01.2010)); בש"פ 6687/10 מדינת ישראל נ' מוראידי (20.09.2013)).

את מצב הדברים במכלול יש לבדוק איפוא על פי הכלל שנוסח על ידי בית משפט זה והמורה כדלקמן:

"ככל שמשפטו של נאשם מתארך, נוטות כפות המאזניים לכיוונו, וערך חירותו האישית גובר לעומת אינטרס ההגנה על הציבור" (ראו: בש"פ 853/12 מדינת ישראל נ' טאהא

(02.02.2012) (להלן: עניין טאהא )).

9.

במקרה דנן, חומרתם של המעשים המיוחסים למשיבים, היקפם, רמת התחכום שלהם והחשש להימלטות מפני אימת הדין כולם מהווים שיקולים משמעותיים, המצדיקים לעת עתה את המשך מעצרם של המשיבים. במובן זה, אין בידי לקבל את טענת באי-כח המשיבים כי נקודת האיזון עליה מורה סעיף 62 ל חוק המעצרים כבר

השתנתה.

בהקשר זה אציין כי לא נעלם מעיני כי שהמשיבים נמצאים במעצר כבר 15 חודשים ולמרות שקצב התנהלות ההליך – נוכח הכפלת מספר מועדי הדיון – צפוי להיות מניח את הדעת, הרי שבשל הנפח העצום של התיק (כמאה ארגזי מסמכים), ומספרם הרב של העדים האמורים להעיד – סיום שמיעת ההוכחות בתיק אינו בעתיד הנראה לעין, אף שהצדדים, כמו גם בית המשפט המברר, עושים מאמצים ניכרים לקדם את השמיעה. לפיכך, כמצוות המחוקק – העוצמה הנדרשת של השיקולים המצדיקים את המשך מעצרם של המשיבים הולכת וגוברת. מנגד חלוף הזמן כשלעצמו אינו מאיין את משקלם של האינטרסים הציבוריים המבססים את המשך המעצר, ועל בית המשפט לבחון את כל השיקולים הרלבנטיים במכלול (עיינו: בש"פ 4576/13, שניתן בפרשה שלפנינו ונזכר לעיל).

10.

נוכח האמור לעיל, הגם שאני סבור כי כפות המאזניים עדיין נוטות, בשלב זה , לכיוון השארתם של המשיבים במעצר – ככל שיחלוף הזמן ילך ויעלה משקלם של השיקולים בדבר חירותם האישית של המשיבים, כך שניתן יהיה לבחון את אפשרות שחרורם לחלופת מעצר הדוקה ביותר, אם תמצא כזו וייקבע שהיא מתאימה והולמת לנסיבות, וזאת מבלי שאטע מסמרות בהקשר זה.

11.

הנה כי כן, ככל שתידרש הארכה נוספת של מעצרם של המשיבים (וכך אכן נראה הדבר), ראוי שיהיה מונח בפני בית המשפט מלוא המידע הרלבנטי במכלול. לפיכך בא-כחו של המשיב 1, יגיש בשמו בתוך 20 ימים ממועד פרסום החלטה זו, הצעה לחלופת מעצר הדוקה ועדכנית. שירות המבחן יגיש בתוך 40 ימים נוספים מעת שתימסר לו ההצעה, תסקיר מעצר שיבחן את החלופה האמורה. נוכח קיומו של תסקיר מעצר עדכני בנוגע למשיב 2, שניתן יהיה להציגו בפני בית משפט זה במידה ותידרש הארכה נוספת של מעצרו – אינני מורה על עריכת תסקיר משלים בעניינו, ואולם זה יקבל התייחסות במסגרת הארכת המעצר הבאה, ככל שתתבקש.

12.

נוכח כל האמור לעיל- הבקשה מתקבלת בסייגים המפורטים בפיסקה 11 שלעיל. מעצרם של המשיבים מוארך איפוא ב-90 ימים נוספים, שימנו החל מתאריך 05.10.2013, או עד למתן פסק הדין ב-ת"פ 19755-07-12 – המוקדם מבין השניים.