בש"פ 2396/13 מדינת ישראל נ. יניב קנרש

לפניי בקשה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) להארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים, החל מיום 10.4.2013 או עד למתן פסק דין בת"פ 19755-07-12 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם מביניהם.

כנגד המשיבים וכנגד נאשמים נוספים הוגש, ביום 10.7.2012, לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום, שתוקן. כתב האישום המתוקן כולל 12 אישומים המתארים כיצד בין חודש ינואר 2011 לחודש מאי 2012 קשרו המשיבים קשר ביחד עם אחרים לביצוע תוכנית עבריינית נרחבת במטרה להונות את שלטונות המס, להתחמק מתשלומי מס ערך מוסף ומס הכנסה ולהלבין הון בסכומים עצומים.

המשיבים פעלו לביצוע תוכניתם העבריינית להתחמקות מתשלומי מס בגין עסקאות לרכישת דלק אותן ביצעו באמצעות חברת "אוסקר אברהם בע"מ (להלן: חברת אוסקר אברהם ) שהינה חברה יצרנית וכן הלבנת חלק מהכספים שמקורם בביצוע עבירות מקור על פי איסור הלבנת הון (להלן: עבירות מקור ) ושימשו ואפשרו את ביצוע עבירות המקור כאמור. כדי להוציא את התכנית העבריינית לפועל ולקיימה, הוציאו המשיבים חשבוניות מס פיקטיביות בנסיבות מחמירות בסך 735,113,246 ש"ח. המשיבים רשמו את החשבוניות הפיקטיביות כאמור בחברת "אוסקר אנרגיה בע"מ (להלן: אוסקר אנרגיה ) בה המשיב 2 היה בעליה ומנהלה והמשיב 1 פעל בה לביצוע התכנית העבריינית. התכנית העבריינית שפורטה בכתב האישום וסכומי המס שמתשלומם התחמקו המשיבים, יחד עם אחרים, ואשר נשארו בכיסם, אפשרו למשיבים במסגרת פעילותן העסקית לפעול לשיווק ומכירת הדלק אשר נרכש על ידם, במחירים נמוכים במיוחד ולהפיק רווחים ניכרים על חשבון קופת המדינה.

במועד הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה למעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגד המשיבים.

הדיונים בבקשה למעצר עד תום ההליכים כנגד המשיבים שהחלו במאוחד, התפצלו בהמשך לדיונים נפרדים בעניינו של כל אחד מהמשיבים.

המשיב 1

בעניינו של המשיב 1, יניב קנרש (להלן: המשיב 1 או קנרש ) היתה מלכתחילה הסכמה לגבי הראיות לכאורה. ביום 15.11.2012 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' חזק ) לעצור המשיב 1 עד תום ההליכים. בהחלטה נקבע, בין היתר, כי למשיב 1 מיוחסות עבירות של העלמת מס בהיקף חריג ביותר של למעלה מ- 100 מיליון ש"ח בתוך תחכום וכן מדובר במשיב שהראיות העומדות כנגדו הינן ברף גבוה ובמשיב שהינו בעל הרשעות קודמות בעבירות דומות, אשר לא נרתע מלבצע לכאורה את העבירות המיוחסות לו.

על החלטת בית המשפט המחוזי הגיש המשיב 1 ערר לבית משפט זה (בש"פ 8982/12). בית משפט זה (כב' השופט י' דנציגר ) דחה את הערר בקובעו, כי צירוף הנסיבות שחל במקרה זה מוביל למסקנה כי קשה בשלב זה לתת אמון במשיב. כן נקבע, כי במהלך הדיון טען בא כוח המדינה – וטענה זו לא נסתרה – כי את העבירות מושא האישום הנוכחי ביצע המשיב 1 בעודו מרצה את עונש עבודות השירות בגין העבירות הנ"ל כאשר מעל לראשו תלויים ועומדים שני עונשי מאסר מותנה. כך נקבע, כי טענה זו מתיישבת עם לוח הזמנים המתואר במסגרת האישום. לבסוף נקבע בהחלטה, כי "בנסיבות העניין כאשר העורר ביצע את המיוחס לו בעודו מרצה את עונש עבודות השירות שהושת עליו בגין עבירות דומות ובעודו נתון תחת שני עונשי מאסר מותנה, לפני מספר חודשים בלבד, ובהתחשב בטיב ובהיקף העבירות בהן מואשם העורר ובמידת התחכום הכרוכה בביצוען, סבורני כי לא שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי קשה לתת בעורר אמון".

המשיב 1 הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר. רק ביום 2.4.2013 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי, אשר דחתה את בקשת המשיב לעיון חוזר בהחלטת המעצר עד תום ההליכים נגדו.

המשיב 2

בעניינו של המשיב 2 ניתנה, ביום 27.8.2012, החלטת בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' חזק ) בה נבחנו בהרחבה הראיות לכאורה ונקבע, כי קיימות ראיות לכאורה למעורבות ישירה של המשיב 2 בעבירות רכוש שבוצעו באורח שיטתי על פני כשנה וחצי בהיקפים אדירים וכמעט בלתי נתפסים, ותוך התארגנות של מספר עבריינים ושימוש באמצעים מתחכמים. בנסיבות אלה נקבע, כי קמה בעניינו של המשיב 2 עילת המסוכנות.

על החלטת בית המשפט המחוזי הגיש המשיב 2 ערר לבית משפט זה (בש"פ 6559/12). בית משפט זה (כב' השופטת א' חיות ) המליץ למשיב 2 למחוק את הערר תוך שמירת הטענות על ידי שני הצדדים. המשיב 2 אכן מחק את הערר.

המשיב 2 הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה בקובעו, כי נוכח האמור בשני התסקירים שהוכנו על ידי שירות המבחן בעניינו בהם נקבעו מסקנות שליליות כלפיו, עולה כי לא ניתן לקיים את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר.

על החלטת בית המשפט המחוזי הגיש המשיב 2 ערר לבית משפט זה (בש"פ 8082/12).

בית משפט זה (כב' השופט א' שהם ) דחה את הערר בקובעו, בין היתר, כי אין ספק בקיומה של עילת מעצר על יסוד קיומן של ראיות לכאורה "ברף גבוה" המעידות על חלקו המרכזי, לכאורה, של המשיב במסכת רמייה רבת היקף, אשר בוצעה, בצוותא חדא, עם נאשמים רבים נוספים. עוד נקבע, כי המעשים נעשו לכאורה בשיטתיות רבה ולאורך זמן, כאשר המטרה שעמדה לנגד עיני המבצעים היתה גזל סכומי עתק מן הקופה הציבורית.

המשיב הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בהחלטה על מעצרו. בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' חזק ) דחה, ביום 17.3.2013, את הבקשה בקובעו, כי גם לאחר שהוגש תסקיר נוסף, שלישי, של שירות המבחן, נותרה עמדת שירות המבחן שאינה ממליצה על שחרורו של המשיב 2 לחלופת מעצר.

עוד יש לציין, כי בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' חזק ) קבע, מתוך הסך שנתפס בידי המדינה, תממן המדינה סריקת חומר חקירה בסך של 120,000 ש"ח. על החלטת בית המשפט המחוזי הגישה המדינה ערר לבית משפט. בית משפט זה (כב' השופטת ע' ארבל ) קבע, ביום 3.1.2013, כי בהמלצת בית המשפט ובהסכמת הצדדים, החלטת בית המשפט המחוזי תישאר על כנה. עם זאת, הצדדים הסכימו, כי אם יתברר בסופו של ההליך כי נותרו בידי המדינה כספים מכספי החילוט לזכותם של המשיבים, יקוזז התשלום מהאמור בהחלטת בית המשפט המחוזי מהסכום שיימצא לזכותם.

כעת, משלא הסתיים משפטם של המשיבים ובחלוף תשעה החודשים, בהתאם לסעיפים 61 ו-62 לחוק המעצרים, הוגשה בקשה זו שלפניי.

לטענת המבקשת, המשיבים עשו ככל אשר לאל ידם על מנת לעכב ולהשהות את משפטם. התגובות מטעם המשיבים לכתב האישום הוגשו רק לאחרונה (בפברואר ומרץ 2013), וזאת לגבי כתב אישום שהוגש ביום 10.7.2012, משמע, כחצי שנה קודם לכן. אשר לסריקת חומר החקירה, טוענת המבקשת, כי הסריקה בוצעה עוד לפני שהועבר הכסף. לטענתה, קיימות הודעות בתיק של שני הצדדים, לפיהן בא כוח המדינה הודיעה שהחומר נסרק וכי החומר הועמד לרשותם מלכתחילה. לטענת המבקשת, בטיעוניהם הנרחבים של באי כוח המשיבים, לא נטען כי לא הועמד חומר החקירה לרשותם. עוד טוענת היא, כי ביום 29.1.2013 קבע בית המשפט המחוזי 13 מועדי הוכחות לימי הוכחות מלאים (23.4.2013, 25.4.2013, 30.4.2013, 2.5.2013, 6.5.2013, 20.5.2013, 10.6.2013, 11.6.2013, 18.6.2013, 19.6.2013, 24.6.2013, 4.7.2013 ו- 15.7.2013). לטענת המבקשת, המשיבים הצליחו להשהות ולעכב את ההליך שלא לצורך, אולם 12 מועדי ההוכחות מתוך 13 המועדים שנקבעו הינם בתקופת 90 הימים המבוקשת. לכך מוסיפה וטוענת המבקשת, כי למשיב 1 עבר פלילי לרבות בעבירות דומות לאלה נשוא כתב האישום הנוכחי. למשיב 2 אין עבר פלילי.

מנגד, טוענים באי כוח המשיבים, כי אין מקום להאריך את מעצרם של המשיבים מעבר לתשעת החודשים והגיע העת לבחון חלופת מעצר בעניינם. לטענתם, המבקשת היא זו שעיכבה את ההליכים, בזמן שלא קיימה ולא ביצעה את החלטת בית משפט זה (כב' השופטת ע' ארבל ) בנוגע לחומר החקירה, העמדתו לרשות המשיבים וסריקתו (בש"פ 9191/12). בא כוח המשיב 1 ציין, כי תסקיר שירות המבחן בעניינו של המשיב 1 הינו חיובי ויש מקום לשקול חלופת מעצר בעניינו. בא כוח המשיב 2 הדגיש, כי למשיב 2 אין כל עבר פלילי. באי כוח המשיבים טוענים עוד, כי קשה לראות כיצד נשקפת מהמשיבים מסוכנות כלשהי נוכח העדר כל תחכום בביצוע המעשים. לבסוף, טוענים הם, כי גם נאשמים המואשמים בעבירות קשות, משוחררים לעתים לחלופת מעצר.

בא כוח המשיב 1 טען, כי החומר לא נסרק עד שהוגשה תגובת המשיב 1.

בהקשר זה, גם בא כוח המשיב 2 טען, כי המדינה תפסה את כל הרכוש של המשיב 2 ובכך מנעה ממנו לבצע את הסריקה. עוד לטענתו, אין זה מעניינה של המבקשת לדעת מה הפרטים של החברה שתסרוק את חומר החקירה ומה עלות הסריקה, שכן מעת שבית משפט זה קבע, כי על המדינה לשלם 120,000 ש"ח, עליה לפעול על פי החלטת בית המשפט ותו לא. למרות שהמבקשת לא העבירה את חומר החקירה במועד, לטענת באי כוח המשיבים, הם לא ביקשו לדחות את פתיחת המשפט. כמו כן בא כוח המשיב 2 ציין, כי אינו יכול לחלוק על כך שביום 10.7.2012 חומר החקירה הועמד לרשותו לצורך סריקה. לבסוף טען הוא, כי התנהלות המדינה היא שעיכבה את המשך ההליך.

לאחר שעיינתי בבקשה ושמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להתקבל.

הלכה היא, כי נאשם שהיה נתון במעצר תשעה חודשים ומשפטו לא נגמר בהכרעת דין ישוחרר מן המעצר, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכת המעצר (בש"פ 9921/02 מדינת ישראל נ' סבג

(1.12.2002)). עוד נקבע בפסיקה כי עם חלוף הזמן והתמשכות ההליך, הולכות וגוברות משקלן של חזקת חפותו של נאשם וזכותו לחירות, על פני שיקולים אחרים (ראו למשל בש"פ 2970/03 מדינת ישראל נ' נסראלדין (2.4.2003); בש"פ 1875/06 מדינת ישראל נ' גבועה (14.3.2006)).

עם זאת, ישנם מקרים, שבהם חובה על בית משפט זה לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 62 לחוק המעצרים ולהאריך את המעצר בתשעים ימים נוספים. השיקולים העיקריים אותם יש לשקול על מנת להכריע בשאלה זו הם קצב התקדמות שמיעת הראיות בתיק ואופייה של העבירה ומידת המסוכנות הנשקפת מן המשיב (ראו למשל בש"פ 926/06 מדינת ישראל נ' מחמיר (6.3.2006); בש"פ 1461/07 מדינת ישראל נ' חכמיגרי (21.2.2007)).

במקרה שלפניי, המשיבים הינם שני הנאשמים המרכזיים בפרשה שתוארה על ידי כב' השופט א' שהם כ"מסכת רמייה רבת היקף, אשר בוצעה, לכאורה, בצוותא חדא, עם נאשמים רבים נוספים. המעשים נעשו, לכאורה, בשיטתיות רבה ולאורך זמן, כאשר המטרה שעמדה לנגד עיני המבצעים הייתה גזל סכומי עתק מן הקופה הציבורית." סכומי החשבוניות הפיקטיביות בהן מדובר בפרשה זו עולים על מיליארד ורבע שקלים.

בית המשפט המחוזי בחן את הראיות לכאורה לעומקן וקבע כי הן "ברף הגבוה" לביצוע העבירות המיוחסות למשיבים בכתב האישום ומהוות מסכת רמייה בהיקף רחב. הן בית המשפט המחוזי והן בית משפט זה קבעו, כי מתקיימת במקרה זה עילה של מסוכנות משמעותית וכי נוכח נסיבות המקרה קמות גם עילות של שיבוש והימלטות. עוד נקבע, כי נוכח עברו הפלילי של המשיב 1 ונסיבות ביצוע העבירות לכאורה בעת שריצה עונש מאסר בעבודות שירות בגין עבירות דומות שביצע ובעת שתלויים ועומדים נגדו שני מאסרים על תנאי ברי הפעלה – לא ניתן ליתן בו אמון הדרוש לצורך קיום עילות המעצר בדרך של חלופת מעצר. אשר למשיב 2 נקבע, כי הגם שאין לו עבר פלילי, נוכח שלושה תסקירים שליליים מטעם שירות המבחן, לא ניתן לקיים בעניינו את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר.

עינינו הרואות, כי קיימות ראיות לכאורה כנגד המשיבים, שהינן כאמור ברף הגבוה כאמור ורק על יסוד קיומן של ראיות אלה, "ברף הגבוה", ניתן לומר כי הדבר מלמד על מסוכנות משמעותית הנשקפת מהם. עילות המסוכנות והחשש לשיבוש הליכי משפט והימלטות – נותרו בעינן. על המסוכנות ניתן אף ללמוד מעברו הפלילי של המשיב 1 ומהתסקירים השליליים של שירות המבחן אודות המשיב 2.

כבר נקבע על ידי בית משפט זה, כי עילת המסוכנות עשויה להתקיים גם במקרים בהם מיוחסים לנאשמים רק עבירות כלכליות או עבירות רכוש. יפים לעניין זה דברים שנקבעו בבש"פ 11136/03 מדינת ישראל נ' איטח (25.12.2003):

"עילת המסוכנות עשויה להתקיים גם כאשר מיוחסות למשיבים עבירות רכוש בלבד, וזאת כאשר המסוכנות נלמדת מנסיבות ביצוע העבירות הללו, כך כאשר העבירות מבוצעות באורח שיטתי או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים (בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268, 272; בש"פ 7803/01 ניידיץ' נ' מדינת ישראל

(לא פורסם); בש"פ 3822/01 מדינת ישראל נ' סניור (לא פורסם))."

בענייננו, לאור התחכום הרב של המעשים ומורכבותם, מסוכנות גבוהה להתנהגות עבריינית דומה בעתיד, אופי העבירות המיוחסות למשיבים, החשש לשיבוש הליכי משפט והימלטות ולאור עברו הפלילי של המשיב 1 ותסקירי המבחן השליליים של המשיב 2, נראה כי לא הגיעה השעה לשחרר את המשיבים ממעצר.

אשר לטענת באי כוח המשיבים לעניין חוסר העמדת חומר החקירה לרשותם וסריקתו – כתב האישום הוגש ביום 10.7.2012. באי כוח המשיבים טענו בדיון, כי אין הם חולקים על כך שחומר החקירה הועמד לרשותם ביום 10.7.2012. עם זאת, תגובות המשיבים לכתב האישום הוגשו רק לאחרונה (בפברואר ומרץ 2013). בנסיבות אלה, לבאי כוח המשיבים היה זמן סביר על מנת להגיש תגובתם במועד מוקדם יותר. מטעם זה, טענות המשיבים נדחות.

לעת הזאת קבועים, כאמור, 13 מועדי הוכחות בין התאריכים 23.4.2013 – 15.7.2013 (12 מתוכם בתוך תקופת 90 הימים המבוקשת) ויש להניח כי מועדים אלה יביאו להתקדמות משמעותית בקצב שמיעת הראיות בתיק.

בית המשפט המחוזי מתבקש, בהתאם לתפוסת יומנו, לקבוע דיונים נוספים בתיק במועדים קרובים, ככל הניתן, וזאת בנוסף למועדים שנקבעו כאמור זה מכבר.

לאור האמור לעיל, אני מאריך בזה את מעצרם של המשיבים בתשעים ימים, החל מיום 10.4.2013 או עד למתן פסק דין בת.פ. 19755-07-12 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם.