בש"פ 8082/12 אוסקר אברהם נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (מפי כב' השופט א' חזק ), בתיק מ"ת 19781-07-12, מיום 5.11.2012, אשר בגדרה דחה בית-המשפט את בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטתו מיום 27.8.2012, בה הורה על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

עובדות כתב האישום אשר הוגש נגד העורר

2.

ביום 10.7.2012, הוגש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, כתב אישום נגד העורר ועוד שישה נאשמים, שמתוכם 4 חברות המצויות בבעלותו של העורר או בבעלות הנאשם 1 בכתב האישום (להלן: הנאשמות 7-4 ).

3.

כתב האישום אשר הוגש, בין השאר, נגד העורר, מגולל בהרחבה מסכת של 13 אישומים, מהם 8 מיוחסים לעורר, המתארים כיצד, בין ינואר 2011 ועד למאי 2012, קָשַר העורר קֶשֶר ביחד עם אחרים, לביצוע תוכנית עבריינית נרחבת, במטרה להונות את שלטונות המס, להתחמק מתשלומי מס ערך מוסף ומס הכנסה, ולהלבין הון בסך של 214,916,061 ₪. וזאת, בין היתר, באמצעות חברות הרשומות על שמם ואשר אותן הם ניהלו. על פי כתב האישום, מיוחסות לעורר עבירות מס ועבירות אחרות בסכום כולל של מאות מיליוני שקלים .

להשלמת התמונה יצוין, כי במקביל להגשת כתב האישום נגד העורר, הוגשו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, כתבי אישום נוספים נגד שני מעורבים אחרים בפרשה. כתב האישום הראשון מייחס לנאשם בו, מורגנשטרן, שלל עבירות על חוקי המס ועבירות של הלבנת הון, באמצעות הוצאת חשבוניות פיקטיביות, בהיקף של מעל למיליארד שקלים. כתב האישום השני, מייחס לנאשם בו, לטין, עשרות אישומים של עבירות על חוקי המס, בהיקף של מעל למיליארד ושלוש מאות מיליוני שקלים.

4.

מעובדות כתב האישום, עולה, כי, בתקופה הרלוונטית, הנאשמת 6, שהיא חברה מתחום המסחר בדלק, והנאשמת 7, שהיא חברה בעלת רישיון יצרן לפי חוק הבלו על הדלק, התשי"ח-1958, היו בבעלותו של העורר. באותה תקופה ניהל העורר, ביחד עם נאשם נוסף בכתב האישום (להלן: הנאשם 3 ), את הנאשמת 6. באמצעות חברות אלו, פעל העורר, ביחד עם הנאשם 3 ונאשם נוסף (להלן: הנאשם 1 ), לשם ביצועה וקידומה של התוכנית העבריינית.

בעקבות שלילת רישיון יצרן הדלק של הנאשמת 4 - חברה בבעלות הנאשם 1, פעל העורר, ביחד עם הנאשם 1, לרכישת דלק מבתי-זיקוק נפט (להלן: בז"ן ), באמצעות הנאשמת 7. הנאשמת 7 העבירה את הדלק אל הנאשמת 6, וזו מכרה אותו לנאשמת 4.

במסגרת עסקאות רכישת הדלק, הוציאה הנאשמת 6, חשבוניות מס לנאשמת 4, אשר כללו את סכומי הבלו, אותם יש לשלם בעבור הדלק שהעבירה אליה, וכן את סכום המע"מ החל על אותן עסקאות. הנאשמת 6 מחויבת, על פי חוק, בתשלום מע"מ ומס הכנסה, בגין חשבוניות המס, אשר הוציאה לנאשמת 4.

בתחילת שנת 2011, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, נערכה בין העורר לבין הנאשם 1 והנאשם 3, פגישה בנוגע לתשלום המע"מ, בגין החשבוניות אשר הוצאו על-ידי הנאשמת 6. באותה פגישה, הביע העורר תרעומת באשר לסכום המע"מ המתחייב, בגין חשבוניות המס שהוצאו על-שמה של הנאשמת 6. הנאשם 1, הציע, בהסכמת העורר והנאשם 3, כי הוא ימציא חשבוניות פיקטיביות לפקודת הנאשמת 6, אשר יקטינו, בכזב, את סכום המס, אשר אותו נדרשת הנאשמת 6 לשלם, וכך הם אכן עשו, לכאורה, כמפורט בכתב האישום.

במסגרת כתב האישום הואשם העורר בשמונה אישומים, אשר בהם יוחסו לו, בין היתר, עבירות של קשירת קשר לעשות פשע; עבירות על חוק איסור הלבנת הון; עבירות על חוק מע"מ; ועבירות על פקודת מס הכנסה.

הבקשה למעצר עד לתום ההליכים המשפטיים

5.

ביום 18.6.2012, ועוד טרם הגשת כתב האישום, נעצר העורר, ביחד עם נאשמים נוספים, על-ידי בית-משפט השלום בראשון לציון. מעצרו של העורר, כמו גם מעצרם של הנאשמים האחרים, הוארך, מעת לעת, עד להגשת כתב האישום נגדם.

6.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.

בבקשת המעצר טענה המשיבה, כי נגד העורר קמה עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), שכן קיים יסוד סביר לחשש כי הוא יסכן את ביטחונו של אדם ואת ביטחון הציבור. חשש זה נלמד, לגישת המשיבה, מתוך קיומה של תשתית ראייתית להוכחת העבירות המיוחסות לעורר, אשר בהצטרפה אל אופי העבירות ונסיבות ביצוען, קיים יסוד סביר להניח כי שחרורו של העורר לחלופת מעצר כלשהי, יסכן את בטחון הציבור. בהקשר זה, הפנתה המשיבה למארג פעולות המרמה אשר ביצע העורר, בעקביות ובשיטתיות, אשר באמצעותו גזל, ביחד עם שותפיו לכתב האישום, מהקופה הציבורית, סכום של כ-185,000,000 ₪; תוך אי-דיווח על הכנסות בסך של 1,341,762,097 והלבנת הון בסכום של כ-215,000,000 ₪.

בהמשך, טענה המשיבה, כי מלבד המסוכנות, אשר נשקפת מן המעשים המיוחסים לעורר, קיים גם חשש ממשי מפני שיבוש הליכי משפט, העלמת רכוש, השפעה על עדים ופגיעה בראיות, כקבוע בסעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים. חשש זה נלמד מפעולות המרמה והכזב המיוחסות לעורר ולנאשם 1, אשר באמצעותן הם ניסו להוציא, בכל האמצעים אשר עמדו לרשותם, את תוכניתם העבריינית מהכוח אל הפועל. ועוד נטען, בבחינת קל וחומר " שאם פעלו כמפורט בכתב האישום בשביל בצע כסף, לא יהססו לפעול לשיבוש ההליכים נגדם כאשר חרב האישום הפלילי על צווארם ". בהקשר זה, הוסיפה המשיבה וטענה, כי החשש מפני עונש מאסר ממושך הצפוי לעורר ולנאשם 1, במידה שהם יורשעו בדין, מקים יסוד סביר לחשש מפני הימלטותם מן הדין, אם לא יעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם.

אשר לאפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר, נטען על-ידי המשיבה, כי הואיל שהעורר מואשם בעבירות מס, אשר ביצוען מתאפשר בכל זמן ומכל מקום, ולאור אופי מעשיו הנטענים, המעידים בבירור, כי אין לתת בו כל אמון, הרי, שכל חלופה שתוצע, לא תביא להשגת תכליות המעצר.

יצוין, כי טענותיה של המשיבה, וכן הבקשה למעצר עד לתום ההליכים המשפטיים, הופנו, רובן ככולן, גם כלפי הנאשם 1 בכתב האישום.

תסקיר המעצר הראשון

7.

ביום 24.7.2012, הוגש, בהתאם להחלטת בית-משפט קמא, תסקיר מעצר בעניינו של העורר. בהתייחס למידת המסוכנות הנשקפת מן העורר, ציין שירות המבחן, כי הלה פעל במניפולטיביות, תוך ניסיון להרחיק עצמו מן העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, כשהוא משליך את האחריות למעשיו על אחרים. בהקשר זה, הפנה שירות המבחן לקשריו העסקיים של העורר עם " גורמים שוליים ", כלשונו. על יסוד דברים אלו, קבע שירות המבחן, כי " פרמטרים אלו מצביעים [...] על סיכון במצבו, כאשר, בשל היקף ההונאה והלבנת ההון כמיוחס אנו מתקשים להעריך את התנאים שיצמצמו את הסיכון הנ"ל ".

אשר לאפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר, נדרש שירות המבחן לבחינת המפקחים, אשר הוצעו על-ידי העורר. בהתייחסו לאשת העורר, התרשם שירות המבחן, כי יכולתה להשפיע על התנהלות העורר היא נמוכה, ולכן לא תוכל להוות בעבורו " גורם מאזן ומציב גבולות ביחס לסיכון במצבו ". בהתייחס לאחיו של העורר ולשני חבריו, ציין שירות המבחן, כי חרף היותם " אנשים רציניים המגלים מחויבות" כלפי העורר, אין הם ערים למידת מעורבותו בפרשה ולאופן התנהלותו, כמו גם למידת הסיכון הנשקפת הימנו. לפיכך, קבע שירות המבחן, כי קיים ספק לגבי יכולתם של אלו לצמצם את הסיכון הנשקף מן העורר.

על יסוד האמור לעיל, קבע שירות המבחן, כי אין בחלופת המעצר המוצעת כדי לצמצם את מידת הסיכון הנשקפת מן העורר, ולכן " אין בידינו להמליץ על שחרורו [ של העורר ] ממעצר ".

החלטת בית-משפט קמא בבקשה למעצר עד לתום ההליכים

8.

ביום 27.8.2012, לאחר שנשמעו טענות הצדדים, ניתנה החלטתו של בית-משפט קמא, בעניין מעצרו של העורר על לתום ההליכים המשפטיים נגדו. לאחר שסקר, בהרחבה, את עובדות כתב האישום, את הראיות שהוצגו בפניו, ונדרש לטענות הצדדים, קבע בית-משפט קמא, כי קיימות ראיות לכאורה, " ברף גבוה ", להוכחת העבירות המיוחסות לעורר. כך, בין השאר, ציין בית-משפט קמא את דברי העורר בחקירה, אשר במסגרתם הודה, דה-פקטו, כי בגדר העסקאות המתוארות בכתב האישום, קיבלה חברת " אוסקר אנרגיה " אשר בבעלותו (היא הנאשמת 6) חשבוניות פיקטיביות בסכום של כ-532,000,000 ₪. בהקשר זה, קבע בית-משפט קמא כי: " כלל הנסיבות האמורות לעיל, יביאו למסקנה, ולפיה רף הראיות לכאורה העומדות כנגד המשיב [העורר] על כך שידע היטב את אופי העסקאות הבלתי כשרות לכאורה המתנהלות אל מול [הנאשם 1] והחברות הקשורות בו, הינו רף גבוה ".

אשר לקיומן של עילות המעצר נגד העורר, קבע בית-משפט קמא, כי לנוכח העובדה כי מדובר בראיות לכאורה " ברף גבוה ", באשר למעורבותו הישירה של העורר בביצוע העבירות, בצוותא חדא עם נאשמים נוספים, של עבירות מס בסכומי עתק, לאורך כשנה ומחצה, תוך שימוש באמצעים מתוחכמים, קמה בעניינו של העורר עילת המסוכנות, כקבוע בסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים. בהמשך, קבע בית-המשפט, כי היקפי הרווח " האדירים ", אשר הופקו, לכאורה, במסגרת ביצוע העבירות, מקימים גם חשש מהימלטותו של העורר מאימת הדין, כמו גם חשש מפני שיבוש הליכי משפט, כקבוע בסעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים.

9.

במהלך הדיונים בפני בית-משפט קמא, טען בא-כוח העורר, כי מכיוון שבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, החליט לשחרר ממעצר נאשם אחר בפרשה (הכוונה לנאשם מורגנשטרן בתיק מ.ת. 18985-07-12), הרי שיש להורות גם על שחרורו של העורר ממעצרו, בשל החשש לאפליה ביניהם. בנוסף, טען בא-כוח העורר, כי מכיוון שלא הוגשה נגד שלמה אטיאס, מנהלה של הנאשמת 6, הוא הנאשם 3, בקשה להארכת מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, הרי שיש להורות על שחרורו של העורר, ואף זאת בשל החשש לאפליה ביניהם.

בית-משפט קמא דחה טענות אלו, מכול וכול. בעניין מורגנשטרן, עמד בית-המשפט על ההבדלים התהומיים בינו לבין העורר. בין היתר, עמד בית-המשפט על ההפרשים העצומים בין הרווח אשר לו זכה, לכאורה, מורגנשטרן, מן העסקאות הנטענות בכתב האישום (כ-2 מיליוני שקלים), לבין הרווח אשר לו זכה, לכאורה, העורר (סכום העומד, כאמור, על מיליוני שקלים רבים). כמו כן, ציין בית-המשפט, כי בעוד שהעורר שלט בנאשמת 6 וניהלה, הרי החברה, שהייתה בבעלות מורגנשטרן, נוהלה על-ידי הנאשם 1, הוא הדמות המרכזית בכל הפרשה.

אשר לנאשם 3, ציין בית-משפט קמא, כי חומר הראיות מגלה, כי בניגוד לעורר, שהוא הבעלים של הנאשמת 6, הרי שהנאשם 3, היה אך ורק מנהל שכיר בה. בנסיבות אלה, קבע בית-המשפט, כי ברי שאין אפשרות להשוות בין העורר, אשר שלשל לכיסו את רווחיה הלא חוקיים של הנאשמת 6, לבין מנהל שכיר בחברה, אשר ביצע, ככל הנראה, את הוראות מעסיקו.

בהתייחסו לתסקיר המעצר בעניינו של העורר, אימץ בית-משפט קמא את המלצת שירות המבחן שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר. זאת, בין היתר, לנוכח הסיכון אשר נשקף הימנו, ועל יסוד התרשמות שירות המבחן, כי אין ביכולתם של המפקחים, אשר הוצעו על יד העורר, כדי לאיין את מסוכנותו.

על יסוד האמור לעיל, הורה בית-משפט קמא על מעצרו של העורר, עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

הערר הראשון

10.

על החלטה זו של בית-משפט קמא, הוגש ערר לבית-משפט זה (בש"פ 6550/12), שבמסגרתו טענו באי-כוח העורר, כי שגה בית-משפט קמא משקבע כי מתקיימת בעורר עילת המסוכנות, ומשהתעלם מנתוניו האישיים של העורר ומחלקו בפרשה, מושא כתב האישום. בין היתר, נטען, כי לא מעשיו של העורר הם שהביאו לפגיעה בקופת המדינה, אלא מעשיהם של נאשמים אחרים בפרשה, אשר בוצעו ללא ידיעת העורר. עוד נטען, כי שגה בית-משפט קמא משלא נתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות של העורר, ומשייחס משקל מופרז להמלצות שירות המבחן, הן לעניין מידת המסוכנות הנשקפת מן העורר, והן לעניין מידת התאמתם של המפקחים, אשר הוצעו על-ידי העורר.

בהמשך לכך, טענו באי-כוח העורר, כי בית-משפט קמא, סטה מן ההלכה אשר יצאה מלפני בית-משפט זה, לפיה יש להורות על שחרור ממעצר במקרים כגון דא, ובהתעלמו מההחלטות, אשר הורו לשחרר ממעצר מעורבים אחרים בפרשה. התעלמות זו, כך נטען, עולה כדי אפליה, המצדיקה, כשלעצמה, את שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

ביום 12.9.2012, לאחר שנשמעו טענות הצדדים, נתן בית-משפט זה את החלטתו בערר, מפי השופטת א' חיות . בהמלצת בית-המשפט, נמחק הערר על-ידי העורר, תוך שמירת מלוא טענות הצדדים בעניין. העורר קיבל את המלצת בית-משפט זה, לשוב ולפנות לבית-משפט קמא בבקשה לעיון חוזר, לאחר קבלת תסקיר מבחן משלים, שבמסגרתו יאותרו ערֵבים ראויים וחלופת מעצר הולמת.

הבקשה לעיון חוזר

11.

ביום 24.9.2012, הוגשה לבית-משפט קמא, בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר, מיום 27.8.2012. במסגרת בקשה זו התבקש בית-משפט קמא, להורות על עריכת תסקיר משלים בעניינו של העורר, לצורך בחינת שתי חלופות מעצר, תחת פיקוחם של מספר ערבים, שעליהם ניתן גם להוסיף " פיקוח אלקטרוני ", ככל שיידרש.

התסקיר המשלים

12.

ביום 18.10.2012 הוגש, בהתאם להחלטת בית-משפט קמא מיום 27.9.2012, תסקיר משלים בעניינו של העורר. לאחר שבחן את חלופת המעצר שהוצעה, ולאחר שנפגש עם המפקחים אשר הוצעו על ידי העורר, קבע שירות המבחן, כי המפקחים המוצעים הם אנשים חיוביים ויציבים, הנכונים לפקח על העורר, במסגרת חלופת המעצר המוצעת, כאשר הם ערים לנסיבות מעצרו ולאישומים המיוחסים לו. עוד צוין, כי, " על פניו ", המפקחים, כולם, מבינים את חובתם לדווח לרשויות האכיפה, במידה שהעורר יפר את התנאים, אשר יושתו עליו.

יחד עם זאת, שב וציין שירות המבחן, כי לנוכח תחכומם של המעשים המיוחסים לעורר, השיטתיות אשר אפיינה אותם ולאור מִשכם, ספק אם יש בחלופת המעצר המוצעת כדי לצמצם את הסיכון להישנות מעשים בעלי מאפיינים דומים, לאלו המיוחסים לעורר בכתב האישום. לפיכך, קבע שירות המבחן, כי " אנו מתקשים להמליץ באופן חד משמעי על שחרורו " של העורר. עוד נאמר בתסקיר, כי היה ובית-המשפט יחליט, חרף המלצת שירות המבחן, לשחרר את העורר לחלופת המעצר המוצעת, יש לשקול ערבויות כספיות גבוהות, אשר יהלמו את חומרת האישומים ואת מידת הסיכון הגלומה להישנות העבירות, ולחשש מפני הימלטותו של העורר מאימת הדין.

החלטת בית-משפט קמא בבקשה לעיון חוזר

13.

ביום 5.11.2012, לאחר שנשמעו טענות הצדדים, החליט בית-משפט קמא, לדחות את בקשת העורר לעיון חוזר, בהחלטה לעוצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. זאת, לנוכח קביעת בית-משפט קמא, מיום 27.8.2012, לפיה קיימות, בעניינו של העורר, ראיות לכאורה, " ברף גבוה ", לביצוע עבירות כגון אלה המיוחסות לו בכתב האישום; לאור המלצת שירות המבחן, כפי שזו באה לידי ביטוי בשני תסקירים, אשר הוגשו בעניינו של העורר; ולאחר שקבע בית-המשפט, כי מחקירת הערבים המוצעים כמפקחים, אמנם עולה, כי הם " אנשים נורמטיביים המוכנים לסייע למבקש ", ואולם, מכיוון שאין ביכולתם לתאר, ולוּ באופן כללי, כיצד בוצעו העבירות המיוחסות לעורר, ברי שהם אינם מודעים לתחכומן הרב של העבירות.

דברים אלה, כך קבע בית-משפט קמא, מחזקים את הספק הנטוע בתסקיר המשלים, בדבר היתכנותה של חלופת המעצר המוצעת, לצמצם את הסיכון להישנותם של מעשים, בעלי מאפיינים דומים לאלו המתוארים בכתב האישום.

על יסוד דברים אלה, דחה בית-משפט קמא את בקשת העורר לעיון חוזר בעניינו.

הערר

14.

בערר על החלטתו של בית-משפט קמא, נטען על-ידי באי-כוחו של העורר, כי שגה בית-משפט קמא, מכיוון שחרף החלטתו מיום 27.9.2012, להורות על עריכת תסקיר משלים, במטרה לבחון את חלופת המעצר, נתן בית-המשפט בהחלטתו מיום 5.11.2012, משקל רב לנתוניו האישיים של העורר ולמסוכנותו, נושאים אשר לא נבחנו במסגרת התסקיר המשלים. בכך, " האפיל " בית-המשפט על ממצאי שירות המבחן ועל קביעותיו שלו עצמו, לפיהם המפקחים הם " אנשים חיוביים ויציבים ", " נורמטיביים ", " המבינים את אחריותם ". באופן זה, כך לטענת באי-כוח העורר, פעל בית-משפט קמא בניגוד להוראת סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, שהרי, מסוכנותו של העורר, חמורה ככל שתהיה, אינה פוטרת את בית-המשפט מבחינתה של חלופת מעצר, אשר תקהה את מסוכנותו. ואולם, החלטת בית-משפט קמא, ייתרה, דה-פקטו, את הצורך בבחינת חלופות מעצר, כלשהן.

15.

בהתייחסם להחלטת בית-משפט קמא להורות על עריכת תסקיר משלים בעניינו של העורר, טוענים באי-כוחו, כי גם אם סבר בית-משפט קמא כי נשקפת מן העורר מסוכנות, המקימה עילת מעצר, הרי שבהינתן מפקחים ראויים, ניתן יהיה לשחררו לחלופת מעצר, " שאם לא כן, מה טעם בשליחתו לתסקיר משלים, שאינו יכול להוסיף או לגרוע ממסוכנותו של העורר ?". וכראייה לכך, בית-משפט קמא תמך את החלטתו שלא לשחרר את העורר מן המעצר, בין השאר, על חוסר יכולתם של המפקחים למלא את תפקידם, היות שהם אינם מודעים לתחכום הרב הטמון במעשים המיוחסים לעורר.

קביעה זו, כך נטען, בטעות יסודה, וזאת משלושה טעמים עיקריים. ראשית, לא זו בלבד, כי בניגוד לעמדת בית-משפט קמא, המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום אינם מתוחכמים כלל ועיקר, הרי ששגה בית-משפט קמא מהבחינה העובדתית, שכן, המפקחים אכן ידעו לפרט, באורח כללי, את המעשים המיוחסים לעורר.

שנית, נטען, כי אין זה ברור, כיצד ידיעת פרטים ספציפיים בנוגע לאופן ביצוע המעשים המיוחסים לעורר, תסייע למפקחים המוצעים במלאכתם. בהקשר זה, נטען בנוסף, כי אם המשיבה סבורה כי עצם ידיעת פרטי הפרשה מאפשרת דרכי התגוננות טובות יותר מפני הסכנה, הרי שמתפקידה להציע תנאים שבכוחם לאיינה, ואין להטיל זאת לפתחם של המפקחים. ושלישית, טוענים באי-כוח העורר, כי גם אם נקבל את ההנחה, כי ידיעת פרטים על-אודות אופן ביצוע המעשים המיוחסים לעורר, עשויה לאיין את החשש פן ישוב ויבצעם, הרי, כל שנדרש הוא להביא את הפרטים הנדרשים לידיעתם של המפקחים. לפיכך, נטען, כי החזקתו של העורר במעצר, בהסתמך על פער מידע הניתן להשלמה בנקל, " איננה מידתית ופוגעת בזכויותיו במידה העולה באופן ניכר על הנדרש ".

16.

בדיון אשר נערך לפניי, ביום 2.12.2012, חזרו באי-כוח העורר על טענותיהם, תוך שציינו, כי מפרוטוקול הדיון בעררו של העורר, אשר נדון בפני השופטת א' חיות , ביום 12.9.2012, עולה, כי שחרורו של העורר מן המעצר מותנה בקיומה של חלופת מעצר ובמפקחים ראויים. עוד טענו באי-כוח העורר, כי השופטת א' חיות , מיקדה את המחלוקת בין הצדדים, לנושא התסקיר הבלתי חיובי ולעובדה כי המפקחים המוצעים לא היו מודעים לטיב מעשיו של העורר, כאשר לדעתה, "[...] השאלה היא האם בתנאים האלה יש חובה לנהל את התיק בעודו [של העורר] במעצר [...]".

בהתייחסם למסוכנות הנטענת כלפי העורר, טענו באי-כוחו כי מסוכנות זו הוקהתה במידה רבה, מכיוון שהנאשמת 7, חברה בבעלותו ובניהולו של העורר, נמחקה מכתב האישום, ובכך צומצם באופן משמעותי היקף האישומים אשר יוחסו לעורר. ברי, כך נטען, כי יש בכך כדי להשפיע על מידת המסוכנות אשר נשקפת מן העורר. בהמשך נטען, כי חרף קביעות שירות המבחן, אין במעשים המיוחסים לעורר כל מידה של תחכום, ולכן, גם בהקשר זה לא נשקפת הימנו כל מסוכנות. ולבסוף, טענו באי-כוח העורר, כי מכיוון שבכתב האישום כלל לא נטען, כי העורר הוציא בעצמו חשבוניות פיקטיביות, הרי שאין מתעורר כל חשש פן יעשה זאת בעודו נתון בחלופת מעצר.

על יסוד דברים אלו, טענו באי-כוח העורר, כי לא נשקפת מהעורר כל מסוכנות, אשר מונעת את שחרורו לחלופת מעצר. בהתייחסם לחשש מפני שיבוש הליכי משפט, נטען, כי העורר לא פעל לשיבוש הליכים, בחודשים שבין חקירתו הראשונה בפרשה ועד למעצרו בפעם הראשונה. כך, שאין לחשוש כי הוא יעשה כן, אם ישוחרר לחלופת מעצר.

17.

המשיבה חלקה על מסקנותיהם של באי-כוח העורר, באשר לתוצאות הדיון, אשר נערך בפני השופטת א' חיות , וטענה כי אין להסיק מתוכן הדברים, כי השופטת

א' חיות קבעה, כי בהינתן חלופה ראויה, ישוחרר העורר מן המעצר. בהקשר זה, נטען, כי החלטתה של השופטת א' חיות , מיום 12.9.2012, מסתכמת באזכור זכותו של העורר לפנות לבית-משפט קמא בבקשה לעיון חוזר - הא ותו לא. המשיבה הפנתה לדברי השופטת א' חיות בדיון אשר נערך בפניה, וטענה, כי מדבריה עולה, כי שחרורו של העורר לחלופת מעצר מותנה בקיומם של שני תנאים מצטברים, האחד הוא תסקיר מעצר חיובי, והשני היא קיומם של מפקחים ראויים, כאשר העורר לא עמד בשני התנאים הללו.

בהתייחסה לטענות העורר לגופן, טענה המשיבה, כי בית-משפט קמא פעל כראוי, כאשר איזן בין האינטרסים השונים והגיע למסקנה כי אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר. בהתייחסה לחלופת המעצר המוצעת, הפנתה המשיבה לתסקיר המעצר ולתסקיר המשלים, אשר בשניהם נמנע שירות המבחן מלהמליץ על שחרורו של העורר ממעצרו. כמו כן, הפנתה המשיבה לתסקיר המשלים, אשר נאמר בו כי אין ביכולתם של המפקחים המוצעים, לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר.

דיון והכרעה

18.

לאחר שעיינתי בחומר המונח לפניי, ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים, הגעתי לידי מסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית-משפט קמא, להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. זאת, מכיוון ששוכנעתי כי אין בחלופת המעצר אשר הוצעה, כדי להפיג את המסוכנות הנשקפת מן העורר.

נקודת המוצא לדיוננו מצויה בסעיף 21 לחוק המעצרים, הקובע, כי בית-המשפט יורה על מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים המשפטים נגדו, וזאת בהתקיים שלושה תנאים: קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו; קיומה של עילת מעצר; והיעדר חלופת מעצר ראויה.

ראיות לכאורה

19.

בענייננו, אין מחלוקת בין הצדדים על-אודות קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, וכך גם קבע בית-משפט קמא, בהחלטתו מיום 27.8.2012, לאחר שבחן את הנושא לעומקו.

עילת מעצר

20.

לעניין קיומה של עילת מעצר, טוענים באי-כוח העורר, כי קשה לראות כיצד נשקפת מצד העורר מסוכנות כלשהי, וזאת, לנוכח היעדר כל תחכום בביצוע המעשים ולאור היקפם המצומצם יחסית, בניגוד לנטען על-ידי המשיבה.

אין בידי לקבל טענה זו. לטעמי, אין כל ספק בדבר קיומה של עילת מעצר, וזאת על יסוד קיומן של ראיות לכאורה, " ברף גבוה ", המעידות על חלקו המרכזי, לכאורה, של העורר במסכת רמייה רבת היקף, אשר בוצעה, בצוותא חדא, עם נאשמים רבים נוספים. המעשים נעשו, לכאורה, בשיטתיות רבה ולאורך זמן, כאשר המטרה שעמדה לנגד עיני המבצעים הייתה גזל סכומי עתק מן הקופה הציבורית. כל אלה מעידים, לכאורה, על קיומה של מסוכנות משמעותית הנשקפת מן העורר, פן ישוב לבצע מעשים, מהסוג הנדון. על חשש זה ניתן ללמוד אף מהתרשמות שירות המבחן בעניינו של העורר, כפי שזו באה לידי ביטוי, הן בתסקיר המעצר והן בתסקיר המשלים, שבשניהם נאמר, כי נשקפת מהעורר רמת סיכון גבוהה.

בית-משפט זה קבע, לא אחת, כי עילת המסוכנות , עשויה להתקיים גם במקרים, שבהם מיוחסות לנאשמים אך ורק עבירות כלכליות או עבירות רכוש, באומרו, כי:

"[...] עילת המסוכנות עשויה להתקיים גם כאשר מיוחסות למשיבים עבירות רכוש בלבד, וזאת כאשר המסוכנות נלמדת מנסיבות ביצוע העבירות הללו, כך כאשר העבירות מבוצעות באורח שיטתי או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים [...]" (בש"פ 11136/03 מדינת ישראל נ' איטח (לא פורסם, 25.12.2003), וההפניות שם).

יתירה מזאת, סבורני, כי היקף האישומים המיוחסים לעורר בכתב האישום, בהצטרף לנסיבות ביצוע המעשים ולתחכום הטמון בהם, מקימים יסוד סביר לחשש פן יפעל העורר, כדי לשבש את ההליכים המשפטיים אשר מתנהלים נגדו, ולא ניתן לשלול את האפשרות כי הוא ינסה להימלט מאימת הדין (ראו והשוו, בש"פ 7876/12 מדינת ישראל נ' בארנס (לא פורסם, 29.11.2012)).

אשר על כן, נראה בבירור כי, קמה נגד העורר עילת מעצר, אם מחמת מסוכנותו, אם מחמת החשש לשיבוש הליכי משפטו, ואם בשל קיומו של חשש מסוים, פן ינסה להימלט מאימת הדין.

חלופת מעצר

21.

עיקר טענותיהם של באי-כוח העורר נסבות סביב שאלת היתכנותה של חלופת המעצר, אשר הוצעה על יד העורר. סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, מלמד כי גם בהתקיימותן של עילות מעצר, על בית-המשפט לבחון, האם לא ניתן להשיג את תכלית המעצר, באמצעות חלופה אשר פגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה.

22.

הלכה אשר יצאה מלפני בית-משפט זה, מלמדת כי היתכנותה של חלופת מעצר, טעונה בחינה דו שלבית. תחילה, על בית-המשפט לבחון האם קיימת חלופת מעצר כלשהי העשויה, ברמה העקרונית, לאיין את מסוכנותו של הנאשם. במידה שהשאלה הראשונה נענית בחיוב, על בית-המשפט לבחון את מידת התאמתן של חלופות מעצר קונקרטיות, בנסיבות העניין שלפניו (ראו, בש"פ 7873/12 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.11.2012); בש"פ 7792/12 ג'בארין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.11.2012); בש"פ 6422/07 טאייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.08.2007)).

בענייננו, המענה לשאלה הראשונה הוא בחיוב, ועל כך לא חלקה גם המשיבה. בהתאם לכך, החליט בית-משפט קמא להפנות את העורר לקבלת תסקיר מעצר ובהמשך לקבלת תסקיר משלים, במטרה לבחון את האפשרות לשחררו לחלופות מעצר שונות, ולבדוק את מידת התאמתם של המפקחים, אשר הוצעו על-ידי העורר. במסגרת השלב השני, הנוגע להיתכנותה של חלופת מעצר קונקרטית, על בית-המשפט לשים על כפות המאזניים, מצד אחד את עוצמתן של עילות המעצר אשר עומדות נגד העורר, ומן הצד השני את טיבן של חלופות המעצר ואת התאמת המפקחים, אשר הוצעו על ידו. ואכן, כך פעל בית-משפט קמא, ולא מצאתי כי נפלה שגגה בדרך פעולתו.

אשר לטענות באי-כוח העורר, בדבר התייחסותו השגויה של בית-משפט קמא ליכולתם של המפקחים המוצעים להפיג, באופן מספק, את מסוכנותו של העורר, נראה כי אין לקבלן. כתב האישום מגולל מסכת מורכבת ומתוחכמת של מעשים אשר נועדו לגזל הקופה הציבורית בסדרי גודל, שקשה להעלותם על הדעת. הונאה זו התפרשה, לכאורה, על פני חודשים רבים, תוך שימוש, בין היתר, בחברות מסחריות ובסיועם של בעלי תפקידים שונים, באותן החברות. ממסכת עבריינית זו עולה, לכאורה, תחכום רב, ויכולות מניפולטיביות שאין להמעיט בערכן. אשר על כן, מתקשה אני לקבל את טענת באי-כוח העורר, לפיה מעשיו של העורר נעדרו כל תחכום, ואין בידי לקבל את הטענה כי השלמת פער המידע על-ידי המפקחים המוצעים, הוא שיושיע את העורר. המפקחים נדרשים להבין את אשר אירע, על המורכבות והתחכום שבמעשים, על-מנת שיהיו מסוגלים למנוע את הישנותם. כמו כן, עליהם לדעת מי הן הנפשות הפועלות, בכדי למנוע כל חשש לשיבוש הליכי המשפט. לשם כך, עליהם להבין, כראוי ולעומק, את המיוחס לעורר בכתב האישום, ולהיות מודעים למניפולציות, שאפשר שאלה יופעלו עליהם על-ידי העורר.

משקבע בית-משפט קמא, על יסוד האמור בתסקירי שירות המבחן, כי אין ביכולתם של המפקחים לעשות כן, אינני רואה מקום להתערב בשיקול דעתו זה, ובקביעתו, לפיה חלופת המעצר המוצעת, כמו גם המפקחים המוצעים, לא יפיגו את הסיכון אשר נשקף מן העורר.

23.

לסיום, אבקש להזכיר, כי טיב חלופת המעצר נגזרת, בין השאר, מעוצמתן של הראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנאשם, וכן ממעמדה ומעוצמתה של עילת המעצר העומדת נגדו (ראו, לעניין זה, בש"פ 7943/12 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 28.11.2012); בש"פ 5564/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.8.2011); בש"פ 5900/12 אבו גאליה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.8.2012)). מתסקיר המעצר וכן מן התסקיר המשלים בעניינו של העורר, עולה בבירור, כי לנוכח אופי העבירות המיוחסות לעורר, התחכום הרב ושיטתיות פעולותיו של העורר, נשקפת הימנו מסוכנות גבוהה להישנות התנהגות עבריינית דומה בעתיד, וכי אין בחלופת המעצר המוצעת, כדי להפיג את רמת הסיכון בעניינו של העורר. המדובר, במקרה דנן, בראיות לכאורה שעוצמתן גבוהה וכך הדבר לגבי עילת המעצר העיקרית, היא עילת המסוכנות.

אכן, האמור בתסקיר המבחן הינו בגדר המלצה בלבד, ואולם אין בחומר המונח לפניי, כמו גם בטיעוניהם של באי-כוח העורר, נימוק של ממש לפיו אין לקבל את המלצת שירות המבחן בעניינו של העורר (ראו, ע"פ 3472/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.12.2012); רע"פ 7734/12 מגידוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.10.2012); ע"פ 9044/11 מדינת ישראל נ' אלמליח (לא פורסם, 12.3.2012).

סוף דבר

24.

לאור האמור לעיל, דין הערר להידחות, והעורר יימצא במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.