בש"פ 6606/09 פלוני נ. מדינת ישראל

רקע והליכים

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט רוזן) מיום 2.8.09 בתיק ב"ש 90159/09

למעצר העורר עד תום ההליכים.

ב.

נגד העורר הוגש ביום 21.6.09 כתב אישום המייחס לו עבירות של אינוס ומעשה מגונה בידי בן משפחה, ומעשה מגונה בקטינה (המתלוננת). על פי הנטען, במהלך שנת 2008 אנס העורר, יליד 1936, את בתה הקטינה של בת זוגו (להלן המתלוננת ), וביצע בה מעשים מגונים, המתוארים בפירוט קשה. אישום שני הוא מעשה מגונה כלפי אחותה של המתלוננת, שאירע בשנת 2000, כשהאחות היתה בת 13.

ג.

עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה להארכת מעצר עד תום ההליכים. הוזמנו תסקירי מעצר (מימים 14.7.09; 21.7.09) לא הובאה המלצה חד משמעית באשר לחלופת מעצר. אמנם נמצאה חלופה ראויה, בפיקוח בנו ובתו המבוגרים של העורר; ועם זאת נאמר, כי העורר אינו מודע לחומרת מעשיו ומכחיש את המיוחס לו; כי הוא בעל צרכים מיניים מוגברים; וכי נוכחותו מחוץ למעצר עלולה לפגוע במתלוננת. מנגד צויין, כי העורר סובל ממחלה ממארת, סרטן הערמונית. אדרש לתסקירים עוד להלן. בית המשפט קיבל ביום 2.8.09 את בקשת המשיבה, והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הוטעם, כי מלבד קיומן של ראיות לכאורה, מסוכנותו של העורר רבה, בלתי נשלטת, ואיננה ניתנת לאיון באמצעות חלופה. הוסף, כי חרף מצבו הרפואי אין מקום לשחרר את העורר, וזאת בשל מצבה הנפשי של המתלוננת, והסיכון בשחרורו.

ד.

בערר נטען, כי שגה בית המשפט קמא שלא התייחס לחלופות המעצר שהוצעו, בנימוק של חומרת העבירות המיוחסות לעורר. נאמר, כי החלטה זו אינה עולה בקנה אחד עם החלטות קודמות של בית משפט זה במקרים כגון דא. הוסף, כי מצבה הנפשי של המתלוננת החל להידרדר עוד בטרם התקופה בה נטען כי העורר ביצע את מעשיו. כן צויין, כי מצבה הנפשי של המתלוננת אינו יכול להעיד על רף מסוכנות העורר. נטען, כי העורר הוא אדם נורמטיבי, ללא עבר פלילי, הסובל בשנים האחרונות ממחלת הסרטן, ועובר טיפולים קשים הגורמים לו בין היתר לאין אונות. הוסף, כי חלופת המעצר בפיקוח ילדיו, כולם אקדמאים ואנשים מן היישוב, ראוייה ומוצדקת בנסיבות, ויש מקום לשקלה בחיוב.

ה.

בדיון נטען מטעם העורר, בן 73 שנים כיום, כי גם בעבירה חמורה יש לשקול חלופה; בית המשפט קמא קבע מסמרות לגבי אישיות העורר, אף שהמדובר באדם ללא כל עבר פלילי; ההסכמה לראיות לכאורה אין פירושה הודאה, ויש לעורר השגות רבות לגבי הראיות. אכן, את חומרת האונס יש לשקלל, אך אין זו התמונה כולה; והמתלוננת גם אינה אמורה להעיד. אשר לחלופה, המדובר בילדי העורר, שהם מהימנים ואושרו על-ידי שירות המבחן, בכפוף לכך שהעורר לא ישהה בקרבת קטינים. נטען גם באשר לעברו של העורר, ששירת כקצין בצה"ל והשתתף במלחמות, ואין להצביע על אישיותו כמעוותת כדרך שעשה בית המשפט קמא; מצבו הרפואי קשה, הוא זקוק להקרנות וכן לטיפול הורמונלי שהוא בחינת סירוס כימי, ואשר ניתן רק בשישה מרכזים רפואיים בארץ. עוד נטען, כי אין בסיס לטענה בדבר מסוכנות כלפי אחרים, למעט המתלוננת. נתבקש שחרור למעצר בתנאים.

ו.

באת כוח המדינה ציינה, ראש לכל, את חומרת המעשים; אי אונות בעקבות ההליך ההורמונלי אינה מאיינת מסוכנות, במיוחד כשהמדובר בעבירות שבוצעו באמצעות חפצים. המסוכנות כך נטען, אינה נקודתית אלא כלפי קטינים בכלל, ועל כן אין מקום ליטול סיכון. יש להתחשב גם במצבה הנפשי של המתלוננת ובחשש להרעה במצבה עם שחרור.

הכרעה

ז.

עיינתי בכל החומר שבתיק ובטיעוני הצדדים, אוכל להבין היטב את שאט הנפש העז שחש בית המשפט קמא למקרא כתב האישום, שלגביו יש ראיות לכאורה. לא אפרט את תיאורי המעשים שבכתב האישום, אך הם קשים עד מאוד לכל אדם, ועל כן אין כל ספק בעילת המעצר לפי סעיף 21(א)(1)(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996, שעניינה "עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות...". נטיה מובנת היא, שמי שיש לכאורה ראיות נגדו בכאלה, יש מקום כי יימצא מאחורי סורג ובריח. כך נקט בית המשפט קמא, בציינו כי העורר הוא אדם בעל עבר ללא רבב, שניהל חיים נורמטיביים וחיי משפחה, אך פגע באופן ברוטלי בקטינה בתה של בת זוגו. בית המשפט לא קיבל את טענת הצורך בטיפול רפואי כעילה שלא לעצור, כיון שהעורר לא מיהר לקבל את הטיפולים, ועם זאת הורה על העמדתו בפני הגורם הרפואי הבכיר בשב"ס לעניין הטיפולים הללו.

ח.

ואולם, עלינו לנהוג לפי מצוות המחוקק בסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, כי על מעצר מאחורי סורג ובריח יוחלט, "אם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחרותו של הנאשם, פחותה". לא אחת נאמר, כי המחוקק לא בחר להשית את חומרת העבירה כשלעצמה כעילת מעצר (בש"פ 7200/97 מדינת ישראל נ' אבו דרסי (לא פורסם); בש"פ 699/04 נעיראת נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 4135/08 דראושה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) והאסמכתאות דשם). בבש"פ 1464/06 מדינת ישראל נ' נאשף (לא פורסם) נזדמן לי לומר:

"אכן דילמת ההתייחסות לעבירות חמורות מלוה את בית המשפט תדיר בעסקם במעצרים. האינסטינקט האנושי ממקד את הדברים בחומרת העבירה... התביעה, בראיית אינטרס הציבור, לשיטתה, מעוניינת על פי רוב לראות נאשמים בעבירות חמורות מאחורי סורג ובריח גם בעת ההליכים המשפטיים... ואולם... המחוקק לא בחר להשית את חומרת העבירה כעילת מעצר... אלא ציין עילות כמו מסוכנות, שיבוש, הימלטות מאימת הדין... אמנם, פשיטא שחומרת העבירה יכולה להוות אינדיקציה למסוכנות ולהישקל בין שאר הגורמים".

השאלה בענייננו היא אם ניתן להפיג את מסוכנות העורר בתנאים מחמירים שאינם מאחורי סורג ובריח. גם בעבירות מין במשפחה שיש להן קרבה לנידון דידן היו לא אחת החלטות שחרור בתנאים (בש"פ 931/09 מדינת ישראל נ' שאולוב (לא פורסם); בש"פ 8682/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 11080/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם). גם אין רואים את המעצר, כנודע, כמקדמה על חשבון העונש; אם יורשע העורר בנידון דידן, ואיני מביע על כך דעה, ייענש כגמולו וכראוי לו. השאלה היא האם תסכון חלופה במקרה דנא.

ט.

עיינתי בשני תסקירי שירות המבחן למבוגרים, המתארים את תולדות העורר - כנעדר עבר פלילי, קצין קבע לשעבר, שניהל חיי משפחה, אך גם קשר זוגי מחוץ לנישואין עם אם המתלוננת לאורך תקופה. השירות מתאר התנהגות מינית הכוללת פגיעה קשה בעלת אפקט נמשך בקטינה, שסבלה מפוסט-טראומה ויש חשש לרגרסיה במצבה בשל פחד מן העורר. נאמר, שאף שהעורר סובל מאי אונות, אך לא ניתן לשלול סיכון לפגיעות בקטינות. ועם זאת נאמר כי בני המשפחה, אף שמתקשים הם להכיר בבעייתיות בהתנהגות העורר, אנשי חוק הם, שיקפידו לכבד את הוראות בית המשפט - וכמפקחים הוצעו שניים מילדי העורר, בשנות הארבעים לחייהם, בן איש עסקים ובת עורכת דין. בסיכום נאמר כי חלופת המעצר "יכולה לתת מענה להפחתת הסיכון לפגיעות מיניות חוזרות בקטינות, כל עוד המפקחים ימנעו אפשרות לשהייתו במחיצת קטינים, כולל נכדיו"; יחד עם זאת, שחרורו ממעצר על פי הערכת המטפלת בילדה, עלול לגרום לפגיעה נוספת ולרגרסיה במצבה הנפשי של הקטינה.

י.

עיינתי גם בחומר הרפואי מאת פרופ' אייל פניג, מנהל היחידה לרדיותרפיה במכון האונקולוגי במרכז רבין-בילינסון. לפיה אכן העורר לא קיבל את הטיפול הקרינתי שהוא זקוק לו במחלת הסרטן, שהוא "טיפול הצלה" למניעת פיזור גרורתי מסכן חיים, בשילוב עם טיפול הורמונלי; אך הוא זקוק לו בהקדם.

י"א.

דומה שאין חולק כי המפקחים שהוצעו, ילדי העורר, הם אנשים ראויים כשלעצמם; האם החשש לחרדה אצל המתלוננת מונע אפשרות לחלופה? בבש"פ 7317/06 מדינת ישראל נ' פלוני

(לא פורסם), שעסק במקרה של עבירות מין, נאמר כי "החשש הסוביקטיבי איננו מכתיב את רף המסוכנות. בחינת מסוכנותו של המשיב תיעשה לפי מכלול הנתונים האובייקטיביים והמשתמע מהם". מוכרח אני לומר, כי לבי כבן אנוש למתלוננת, אך יש לבחון האם תנאים מגבילים יפיגו במידה מירבית - לעולם אין "הרמטיות" - את החששות. אין בידי להכריע במחלוקת שנפלה, בשאלה האם המסוכנות היא נקודתית כלפי המתלוננת או גם כלפי קטינות אחרות (נזכור כי ישנה עוד מתלוננת) – ועל חלופה

לקדם ככל האפשר פני כל סיכון.

י"ב.

לא בלי התלבטות, אך נוכח העבר הנקי והמפקחים המוצעים החלטתי לקבל את הערר ולשחרר את העורר למעצר בית, בתנאים שיימנו להלן. אציין כאן, כי אין העילה הרפואית כשלעצמה (אף כי היא מצטרפת למכלול) מצדיקה שחרור, שכן מאמין אני כי רופאי שב"ס בשיתוף עם מרכזים רפואיים יכולים לטפל בכגון דא; הנימוק הוא האפשרות למלא מצוות המחוקק ולהפיג לכאורה במידה רבה את הסיכון לזולת. אלה התנאים : העורר יהיה במעצר בית מלא , אזוק באיזוק אלקטרוני, ובכל עת יהיו עמו או בתו רונית או בנו עופר ( בידי המשטרה לבקר לפי שיקולה לבדוק קיומם של התנאים ). העורר יפקיד סך 100,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית וכל אחד מן המפקחים יחתום על ערבות בסכום זה. לא יימצאו בבית העורר קטינים, והמפקחים יקפידו שלא יבוא במגע עם קטינים. יציאתו של העורר מן הארץ תעוכב ודרכונו יופקד כתנאי לשחרור. ייאסר על העורר לבוא בכל מגע עם המתלוננות ועם אמן, העורר לא ייצא ממעצר הבית לכל עניין, לרבות לטיפולים רפואיים, ללא אישור הפרקליטות מראש, ובמקרה של חילוקי דעות יכריע בית המשפט. העורר מוזהר בכל לשון כי על מעצר הבית להישמר ככל משפטו וחוקתו, וכך מוזהרים גם המפקחים. לפי הצורך מתבקש שירות המבחן להסביר לאם המתלוננת את התנאים על פרטיהם, כדי להרגיע ככל הנחוץ את המתלוננת, ואני מקדים תודה לשירות. הערר מתקבל לפי האמור.

י"ג.

לא אסיים בלא שאוסיף, כי כידוע במקרה של שחרור בתנאים המשפט העיקרי נדחה לא אחת מפני משפטיהם של עצורים; אך נוכח גילו ומצב בריאותו של העורר דומני שראוי כי תינתן לתיק העיקרי קדימות, כדי שהצדק גם ייראה, וזאת בלא שאביע כמובן דעה באשר להכרעה גופה.