רע"א 8682/06 צבי טורנר נ. עזבון המנוח יהושע טורנר ז"ל

זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 1035/05 (כב' השופטים י' דר, א' שיף וי' כהן) מיום 23.5.06, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, לפיו חויב המבקש לשלם למשיב סכום של 238,538 ₪.

1.

המנוח, שעיזבונו הוא המשיב, היה אב לשלושה: מ', צ' וא'. בתאריך 9.10.88 נפטר המנוח והותיר אחריו רכוש רב שהועבר לבעלות עיזבונו. עיזבון המנוח מנוהל על ידי בנו מ', והוא כולל מספר נכסי דלא ניידי, ביניהם בניינים הכוללים דירות וחנויות להשכרה. ביום 21.1.90 פנה המשיב לבית משפט השלום, בתביעה כי אחיו צ', המבקש, ישיב לו סכום של 238,538 ₪. לטענת המשיב, עשה המבקש בחלק מנכסי המנוח כבתוך שלו, תוך ניצול מצב בריאותו וגילו של המנוח. בין היתר נטען, כי עוד בהיות המנוח בין החיים, חתם המבקש על חוזי שכירות בחוסר סמכות, תוך התנגדותם של שאר האחים, כאשר את דמי השכירות, שלשל לכיסו מבלי להעבירם למנוח. המשיך המשיב וטען כי המבקש לא חדל מהתנהגותו זו אף לאחר מות המנוח, בהמשיכו לחתום על הסכמי השכירות ולגבות את דמי השכירות, על אף שכבר מונה מנהל לעיזבון. לטענת המשיב, בסך הכל גבה המבקש מנכסי המנוח סכום של 238,358 ₪ המגיע לעיזבון, וחרף דרישות חוזרות ונשנות לא השיב את הסכום לבעליו החוקי.

2.

בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט י' רטנר) קיבל את תביעת המשיב, בקובעו כי הוא עמד בנטל ההוכחה שהוטל עליו. כמו כן נקבע, כי טענות המבקש בדבר השבת הכסף למנוח בצורות שונות אינן אמינות. בנוסף, נקבע כי גרסת המבקש, לפיה המנוח הסכים שהוא יגבה כספים מנכסיו וישלשלם לכיסו בתמורה לכך שהוא מטפל בו, נסתרה אף היא. נקבע, אפוא, כי המבקש שלשל לכיסו את דמי השכירות ולא העבירם למנוח בחייו ולמנהלי העיזבון לאחר מותו, כל זאת שלא כדין וללא זכות. לפיכך, חויב המבקש לשלם למשיב סך של 238,358 ₪, אשר ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. יצוין, כי בית המשפט ביקר את התנהלות המבקש, והטיל את האחריות להתמשכות ההליכים על פני שנים על כתפו.

3.

על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים י' דר, א' שיף וי' כהן). בית המשפט המחוזי לא מצא להתערב בפסק דינו של בית משפט השלום, הואיל והוא מבוסס על קביעות שבעובדה, המבוססות על מידת המהימנות שיוחסה לעדים ולמסמכים, שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. לפיכך נדחה הערעור.

4.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי. המבקש ביסס את נימוקיו על שלושה רבדים. הרובד הראשון עניינו הטעויות המשפטיות שנפלו, לטענת המבקש, בפסק דינו של בית השלום ולא זכו להתייחסות בפסק הדין של הערעור בבית המשפט המחוזי. המבקש מזכיר מספר סוגיות וביניהן: שאלת חלוקת הפירות בין הבעלים השונים של הנכסים, דמי הניהול וטענת הקיזוז, שאלת נטל ההוכחה וטענות בנוגע להצגת ראיות חפציות. ברובד השני טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי נעדר הבנה של הסוגיות שהונחו לפתחו. הרובד השלישי עוסק בסוגיות נוספות, שבהן לא דן בית המשפט המחוזי, אשר לדידו של המבקש די היה בהן כדי להפוך את פסק דינו של בית משפט השלום. בעניין זה מעלה המבקש שלל טענות הנוגעות לעדים ולראיות שנידונו או שלא נידונו בבית משפט השלום ובשאלת מהימנותם והממצאים שהופקו מעדויותיהם.

5.

דין הבקשה להידחות. הטענות בנוגע לממצאים העובדתיים בכלל ובנוגע לראיות ולעדים בפרט, אינן מצדיקות את התערבותה של ערכאת הערעור, קל וחומר כאשר מדובר בערכאה שלישית הדנה בעניין (ע"מ 6633/05 חסיד נ' חסיד , תק-על 2005(4) 1505 (2005)). באשר לסוגיות המשפטיות שמעלה המבקש, אף הן אינן מובילות לקבלת הבקשה שכן עניינן הוא ביישום הדין גרידא, ואין הדיון בהן מעלה שאלה ציבורית או משפטית בעלת חשיבות החורגת מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). אף אם נפלה טעות בידי בתי המשפט קמא, ומבלי להביע עמדה בעניין זה, הרי שלא נמצאה בנסיבות המקרה עילה להתערבותי במקרה זה (רע"א 3954/98

קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ, תק-על 98(3) 73 (1998)).

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.