בש"פ 4135/08 אמיר דראושה נ. מדינת ישראל

א.

ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996, על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת מוניץ) מיום 24.4.08 בב"ש 464/08, לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו בתפ"ח 8/08.

ב.

כתב אישום כנגד העורר וכנגד אחיו עלי דראושה (להלן עלי ) הוגש לבית המשפט המחוזי ביום 23.3.08. כתב האישום מייחס לעלי עבירת רצח ועבירות נוספות שלא נפרט כאן, ואילו לעורר מיוחסות עבירות של הריגה, פציעה בנסיבות מחמירות, החזקת סכין, קשירת קשר לביצוע פשע ושיבוש מהלכי משפט. לפי הנטען בכתב האישום, בין עלי לבין תאיר זועבי (להלן תאיר ) נתגלע סכסוך. ביום 7.3.08 הזמין עלי את תאיר לפגישה במגרש שומם באזור התעשיה בעפולה, כדי "לסגור חשבון". לפגישה הגיע עלי יחד עם העורר ועוד שלושה; הללו הצטיידו, כנטען, בסכינים ובבקבוק זכוכית. תאיר הגיע למקום בלויית אחיו, המנוח טלחת זועבי (להלן המנוח ) ועוד חבורת צעירים. כאשר הגיעו הצדדים למקום, כנטען, התנפלה החבורה של עלי ושל העורר על חבורת תאיר. במהלך המריבה האלימה בין הצדדים נהרג המנוח, אחר שחאתם דראושה, מבני החבורה של עלי ושל העורר, שבר בקבוק על ראשו, ועלי דקרו בסכין. גם העורר ניסה, לפי הנטען, לעשות שימוש בסכין בה החזיק. לאחר האירועים הללו, כנטען, נמלטו עלי והעורר מהמקום, ובדרך השליכו את סכיניהם ואת בגדיו של עלי המלוכלכים בדם. כל זאת לפי הנטען בכתב האישום.

ג.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה להאריך את מעצרם של עלי ושל העורר עד תום ההליכים. לגבי העורר דחה בית המשפט את ההחלטה לשם הכנת תסקיר מעצר. יצוין, כי היתה הסכמה לראיות לכאורה. התסקיר, שניתן ביום 23.4.08, תיאר באור חיובי את אופיו של העורר כצעיר בעל התנהגות נורמטיבית הנושא בעול פרנסת משפחתו, אשר לא היה מעורב בפעילות עבריינית בטרם האירועים נשואי כתב האישום. בתסקיר הומלץ כי העורר ישוחרר למעצר בית בבית דודו בדרום הארץ.

ד.

חרף תסקיר המעצר החליט בית המשפט להאריך את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. זאת נוכח חלקו המשמעותי, לכאורה, באירועים שתוארו מעלה, המלמדת, למסקנת בית המשפט, על מסוכנות ברורה וקשה של העורר. בית המשפט ציין כי תסקיר המעצר שהוגש לא הביא בחשבון את האירועים שהביאו למעצרו של העורר, והעיר כי היות העורר נטול עבר פלילי היא בעלת משמעות מוגבלת בשל גילו הצעיר (יצוין כי העורר הוא יליד 1985). עוד קבע בית המשפט כי לאור הראיות לכאורה למעשים המיוחסים לעורר, לא ניתן לתת בו אמון שאם ישוחרר לחלופת מעצר יימנע מביצוע עבירות.

ה.

(1) בערר, שהוגש ביום 11.5.08, מדגיש העורר כי חלקו באירועים שהביאו למותו של המנוח היה משני – שכן אף שהשתתף בקטטה (אשר לגירסת העורר החלה בהתנפלות חבורתו של תאיר על עלי), לא פגע העורר ישירות במנוח. עוד נאמר כי אין יסוד לטענה כאילו העורר החזיק בסכין וניסה להשתמש בה, באשר העד היחיד המייחס לעורר החזקת סכין הזכיר "סכין קטנה כמו אצבע", ולא ידע אם העורר פתח את הסכין או השתמש בה. עוד מציין העורר, כי שניים אחרים מבני החבורה שוחררו למעצר בית חלקי עם הרחקה מאזור מגוריהם, וטוען כי אף לגביו ניתן היה להסתפק בחלופת מעצר.

(2) בדיון טען עו"ד אניס, שלא כפר בקיומן של ראיות לכאורה, כי הראיות לכאורה כנגד העורר הן מכוח דיני השותפות ואינן ישירות. נטען, כי יש רק עדות אחת באשר לסכין בידי העורר. לטענתו, גם לחבורת המנוח היה חלק באירועי הסכסוך. ועוד, גם בקיומה של עילת מעצר יש לתור אחר חלופה, ולשיטתו התסקיר שהוגש אינו חסר, כפי שקבע בית המשפט קמא, ושחרור לערובה ניתן גם במקרים חמורים מבחינת האישום מזה הנוכחי; העורר אדם נורמטיבי עד הנה; ועוד נטען, שאיש זולת המנוח לא נפגע. לשאלתי נמסר, כי ההוכחות קבועות לשלושה מועדים, אחד ביוני 2008 ושניים בספטמבר 2008.

(3) באת כוח המדינה ציינה כי לעורר, לפי הראיות, היה תפקיד משמעותי באירוע; ואת הראיה בדבר סכין בידו מספק אחד מבני חבורתו שלו. סכין בכל גודל עלול להזיק מאוד; העורר ידע מה תכלית הנסיעה לפגישה, שניזומה על-ידי העורר ואחיו עלי, המואשם ברצח. אל מול המסוכנות העולה מן הראיות, אין בתסקיר התיחסות למסוכנות, הגם שהוא אכן חיובי. העורר, ככל שהוטחו בו פרטים בקשר לאירוע, החל שומר על זכות השתיקה, ומלכתחילה הכחיש מכל וכל את קיום הסכין בידו. נטען עוד, כי יש גם חשש להתלהטות הרוחות בסכסוך מתמשך.

ו.

(1) עיינתי בהודעות שבחומר הראיות. סכסוך של מה בכך בין שתי חבורות הביא למותו הטרגי של המנוח, מוות ללא פשר. העורר מרחיק עצמו ממעורבות ישירה במותו של המנוח, על-ידי הכחשה גורפת שהיה בידו סכין, וזאת בהודעותיו מ-12.3.08 ו-17.3.08 (בה חדל להשיב לשאלות); נושא הסכין לא עלה לגביו בהודעתו מ-8.3.08. מנגד אומר במפורש עאדל דראושה, קרוב משפחה, כבר החל מהודעה ב-8.3.08, ובהמשך בהודעות מ- 11.3.08 ומ-12.3.08, שהיה בידי העורר סכין והוא זרק אותה לאחר מעשה (יצוין כי בהודעתו מ-12.3.08 אמר העורר שיחסיו עם עאדל טובים).

(2) עיינתי בתסקיר, שאין חולק כי הוא חיובי. בית המשפט קמא ראה חסר בתסקיר כיוון שאין הוא נדרש למסוכנות להישנותה של אלימות מצד העורר, וכידוע יש צורך לעניין מסוכנות בבדיקת היבט המעשה – החשש כי הנאשם עלול לחזור על כגון דא, והעושה – העולה מתכונותיו של הנאשם והשאלה אם נשקפת הימנו סכנה לציבור (ראו בש"פ 700/04 גרה נ' מדינת ישראל

(השופט עדיאל) (לא פורסם)).

(3) סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 קובע כי גם בהתקיים עילת מעצר – ובנידון דידן קיימת גם עילה סטטוטורית

(סעיף 21(א)(1)(ג) לחוק: "עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות, תוך שימוש בנשק קר או חם" – יוחלט על מעצר אם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחרותו של הנאשם, פחותה" (סעיף 21(ב)(1)).

(4) על תסקיר המעצר נאמר (סעיף 21א(ב)), כי "יכלול את נסיבותיו האישיות של הנאשם, משמעות המעצר, החלופות למעצר לשחרור, או המלצה בדבר תנאים מיוחדים לשחרור בערובה והפיקוח עליהם".

(5) כבר נאמר לא אחת "כי אין חומרת העבירה כשלעצמה מהוה עילת מעצר, אלא אינדיקציה למסוכנות הנשקלת בין שאר גורמים" (ראו בש"פ 10515/07 כראדי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) והאסמכתאות דשם; בש"פ 8482/00 חמזה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט ג'ובראן); בש"פ 7200/97 מדינת ישראל נ' אבו דרסי (לא פורסם) (השופטת שטרסברג-כהן). על פי כל אלה אין המעצר מקדמה על חשבון העונש, ומטרתו מניעתית. בבש"פ 1464/06 מדינת ישראל נ'

נאשף (לא פורסם) נאמר "אכן, דילמת ההתיחסות לעבירות חמורות מלווה את בתי המשפט תדיר בעסקם במעצרים. האינסטינקט האנושי ממקד את הדברים בחומרת העבירה; קרי, אם ניטלו חיי אדם בעבירה חמורה, ראוי לו – על פי תחושה זו – שייעצר ויורחק מבני אדם ומסיכון הבריות בעבירה נוספת... ואולם... המחוקק לא בחר להשית את חומרת העבירה כעילת מעצר"; (ראו גם בש"פ 699/04 נעיראת נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט ג'ובראן); ד"ר חיה זנדברג "חומרת העבירה כעילת מעצר – האמנם סוף הדרך", משפטים ל"א (תש"ס) 323 וספרה פירוש לחוק המעצרים (תשס"א-2001), 19-11; בש"פ 5353/07 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

(6) במקרה דנא אכן נעשה מעשה חמור ורע, וסופו נטילת חיי אדם. העורר מעורב בו, גם אם חלקו לא הובהר עד תום, ואין בנסיבות כדי לעורר אהדה כלפיו; יש ראיות לכך שהיה בידו סכין, ויהא על בית המשפט הדן בתיק העיקרי, ככל שהתיק יישמע בהליך הוכחות, להכריע אל מול הכחשתו הגורפת; המסוכנות עולה מן הדין ומחומרת העבירה. האם יש סיכון להישנות אלימות מצד העורר חרף זאת? הדיון בכך אינו זהה, כמובן, לפי גישת המחוקק בחוק המעצרים, לשאלות הקשורות בתיק העיקרי, שאם יורשע בו העורר – ואיני מביע כמובן

דעה על כך – עלול הוא להיות צפוי למאסר ארוך. נוכח התסקיר החיובי והעבר הנקי – וגיל 23 הוא אמנם צעיר, אך יש משמעות מסוימת לכך שהעורר לא הידרדר לעבירות עד הנה – לא שוכנעתי כשלעצמי, כי אין כל אפשרות לחלופת מעצר שתפיג במידה רבה את המסוכנות, כמצוות המחוקק. אם יוחלט כך, מבלי לקבוע מסמרות – אפשרות החלופה שנבחנה על-ידי שירות המבחן, שהוצעה אצל דודו של העורר בנגב, ראויה לכאורה לבחינה, בהיותה רחוקה משמעותית ממגורי העורר והמנוח ומזירת המעשה.

(7) ואולם, בית המשפט קמא סבר כי התסקיר אין בו די באשר לנסיבות ביצוע העבירה ולמסוכנות. גם אם דרישה זו אינה מופיעה מפורשות בסעיף 21א(ב), ברי כי ככל שהמסוכנות גבוהה על פי העבירה שבכתב האישום, יש משמעות למכלול הגורמים

בבוא השירות להציע חלופה. דומה איפוא שרצויה הבהרה משירות המבחן באשר ליחס בין המסוכנות העולה מכתב האישום, לרבות ההכחשה וההרחקה העצמית מהחזקת סכין, לבין הצעת החלופה. לפיכך יוכן תסקיר משלים ויונח בפני בית המשפט קמא בתוך 14 ימים, ואני מקדים תודה לשירות המבחן. בעקבות זאת ישוב בית המשפט ויידרש לתיק.

(8) בלא קביעת מסמרות, אם יוחלט בהמשך על חלופה, אין מקום כי זו תכלול יציאה לעבודה כהמלצת השירות, ועליה להיות במעצר בית מלא תוך פיקוח צמוד, באיזוק אלקטרוני, בערבויות ובהפקדה משמעותיות.

(9) הערר מתקבל איפוא חלקית בהתאם לאמור.