בש"פ 1660/15 מחמד מסעד נ. מדינת ישראל

ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט נ' אבו טהה ) מיום 16.2.2015 במ"ת 51117-01-15, בגדרה הוחלט על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

רקע

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירה של ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על-פי כתב האישום, ביום 6.1.2015 הגיע צוות מעקלים ושוטרים לבית שבו מתגוררת גרושתו של העורר, על מנת לעקל רכוש בקשר עם חוב של העורר למועצה המקומית ערוער. סמוך לשעה 13:00 באותו היום, הגיע העורר למשרדי הגבייה כשהוא מצויד באקדח טעון המוסתר בבגדיו ובתחמושת. העורר שוחח תחילה עם מנהל הגבייה והאכיפה (להלן: המתלונן ), והתלונן בפניו על החוב. לאחר חילופי דברים קצרים, נגשו השניים למשרדו של גזבר העירייה, שם ישב באותה עת סגן ראש המועצה, שהציע לקבוע פגישה ליום המחרת על מנת להגיע לפתרון בעניינו של העורר. לאחר שסוכם על הפגישה, יצא המתלונן מחדר הגזבר, כאשר העורר יוצא בעקבותיו. בשלב זה קרא העורר דבר מה לכיוונו של המתלונן, כיוון את האקדח שהביא עמו לראשו של המתלונן וירה בו ירייה אחת, שפגעה בראשו ובפניו. לאחר מכן חזר העורר לחדרו של הגזבר, כשהוא עדיין מחזיק באקדח בידיו. סגן ראש המועצה, שעוד נכח בחדר, הצליח לפרוק את העורר מנשקו ובעזרתם של עובדים נוספים השתלט על העורר עד הגעת כוחות המשטרה.

כתוצאה מפגיעת הקליע נגרמו למתלונן שברים רבים בגולגולת ודימום מוחי. המתלונן הובהל לבית החולים, שם בוצע בו ניתוח חירום, במהלכו הוצאו חלק מעצמות הגולגולת על מנת להקל על הלחץ התוך גולגולתי. לאחר הניתוח אושפז המתלונן במחלקה לטיפול נמרץ כשהוא סובל מפגיעות קשות בשתי העיניים, עיוורון דו צדדי מלא, שברים בעצמות הגולגולת, כולל בארובות העיניים, ומפרצת בכלי הדם של המוח.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בהעדר מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה וכן קיומה של עילת מעצר, התמקד הדיון שנערך ביום 16.2.2015 בפני כב' השופט נ' אבו טהה , בבקשתו של בא-כוחו של העורר לערוך תסקיר מעצר של שירות המבחן בעניינו של העורר, וזאת נוכח נסיבותיו האישיות של העורר - בן 58, נשוי ואב ל-13 ילדים, המקיים אורח חיים נורמטיבי ועובד לפרנסתו. כנימוק נוסף ציין בא-כוח העורר את מצבו הבריאותי הירוד של העורר, אשר אושפז פעמיים בעברו ועדיין סובל מבעיות רפואיות שונות.

3.

בהחלטתו מאותו היום, דחה בית המשפט את טענות העורר וקיבל

את עמדת המשיבה, לפיה נוכח המסוכנות הגבוהה הנשקפת מהמעשה, אין מקום לבחון חלופת מעצר פרטנית, שכן חלופת מעצר באשר היא לא תסכון בעניינו של העורר ולא יהיה בה כדי לאיין את מסוכנות העורר. נוכח האמור, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו.

הבקשה דנא

4.

בהודעת הערר מעלה בא-כוח העורר מספר טענות כלפי החלטתו של בית משפט קמא. נטען, כי שגה בית המשפט כאשר לא ייחס את המשקל הראוי לנסיבות חייו של העורר ולמצבו הרפואי הקשה. בנוסף, טוען העורר כי שגה בית המשפט כאשר קיבל את החלטתו מבלי להידרש לתסקיר מבחן. העורר מסתמך על פסיקתו של בית משפט זה בה נקבע, כי גם במקרים בהם המעשה מעיד על מסוכנות ניכרת ניתן, ולעיתים אף צריך, להורות על הגשת תסקיר מבחן כדי לקיים את החובה לבחון אפשרות של מציאת חלופת מעצר. זאת ועוד, לגישת העורר, עניינו נופל בגדר אותם מקרי גבול שבהם ברי כי בית המשפט מתקשה להחליט האם נוכח הנסיבות ניתן לשחרר לחלופת מעצר, ועל כן, בהתאם לפסיקה של בית משפט זה, ראוי לפנות לשירות המבחן.

5.

בדיון בערר טענה המשיבה, כי נקודת המוצא הראויה לדיון בדבר קיומו של תסקיר מעצר היא המסוכנות הנשקפת מהעורר, וכי מסוכנות זו נלמדת מנסיבות האירוע. מצד אחד העורר בחר להגיע למועצה כשהוא נושא נשק חם ותחמושת, דבר המעיד על תכנון וחשיבה, ומנגד, כשהדברים שנאמרו בפגישה לא מצאו חן בעיניו, הוא פעל בצורה אימפולסיבית וירה במתלונן. עוד מציינת המשיבה, כי הזכות לתסקיר אינה זכות קנויה וכי לא בכל תיק יש לשלוח לתסקיר של שירות המבחן.

דיון והכרעה

6.

בקשתו של העורר מעוררת סוגיה שנדונה בבית משפט זה

לא אחת, והיא - מהם המקרים בהם יש להורות על הזמנת תסקיר מעצר, ומנגד- מתי מתייתר התסקיר והחלטה בדבר מעצר עד תום ההליכים תתקבל בידי בית המשפט על סמך שיקול דעתו בלבד וללא הזקקות לדעתם של גורמים חיצוניים כשירות המבחן. נקודת המוצא לדיון היא שתסקיר המעצר נועד להיות כלי בידיו של בית המשפט, ואינו תסקיר-חובה (בש"פ 27/15 יונס נ' מדינת ישראל , פסקה 10 (15.1.15)).

קיימים מקרים בהם לבית המשפט חסרה אינפורמציה בנוגע למידת המסוכנות של נאשם או ביחס לנתונים אחרים שיש להם רלוונטיות לצורך בחינת האפשרות לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר, או אז משמש שירות המבחן כ"ידו הארוכה" של בית המשפט, המספקת לו את המידע החסר לצורך קבלת ההחלטה בדבר אפשרות השחרור (ראו: בש"פ 5859/04 מדינת ישראל נ' אבו סבייח (22.6.2004)). עם זאת, קיימים מקרים בהם ביכולתו של בית המשפט להגיע להחלטה מושכלת באמצעות המידע שלפניו, למשל אם ברי כי חלופת המעצר שהוצעה מתאימה וביכולתה לאיין את המסוכנות.

7.

תסקיר המעצר מתייתר גם כאשר ברי כי חלופת מעצר לא תסכון . על מקרים מסוג אלו הבעתי את דעתי בבש"פ 8832/13 פלוני נ' מדינת ישראל (5.1.2014):

"אכן, על פי פסיקתו של בית משפט זה, קיימים מקרים בהם בגדר הדיון בבקשה לעצור נאשם עד לתום ההליכים אין מקום לפנות לשירות המבחן ולהורות על הגשת תסקיר מעצר. בעיקר יפים הדברים כאשר מדובר בשילוב של עבירות חמורות שעצם ביצוען מעיד על מסוכנות בדרגה גבוהה עם נאשם שעל פני הדברים יש לגביו אינדיקציות מהן עולה שדי ברור שלא ניתן ליתן בו אמון, או שמדובר בחשש ממשי של הימלטות או שיבוש הליכים".

נמצא, כי החלטה למעצר עד תום ההליכים ללא שהוגש לבית המשפט תסקיר מעצר מטעם שירות המבחן תתקבל בעיקר באותם מקרים בהם רמת המסוכנות גבוהה, ולא ניתן לתת אמון בנאשם. הדברים כמובן כרוכים זה בזה, ויש במסוכנות גבוהה כדי להשפיע על מידת האמון שייתן בית המשפט בנאשם. רמת המסוכנות יכולה להילמד מאופי המעשים המיוחסים לנאשם ומחומרתם, וזאת על-אף שחומרת המעשה כשלעצמה אינה יכולה לשמש כהצדקה להותרתו של נאשם במעצר עד תום ההליכים (ראו: בש"פ 126/12 פלוני נ' מדינת ישראל (16.1.2012) והאסמכתאות הנזכרות שם). יתר על כן, גם כאשר חומרת המעשים רבה, ייתכן ונסיבות האירוע יצביעו על מסוכנות נמוכה הנשקפת לכלל הציבור . כך המקרה כאשר האלימות היא תוצר של מערכת יחסים ייחודית בין הנאשם לבין המתלונן או סיטואציה ייחודית שאליה נקלעו. ככל שלא ניתן להגדיר "מעגל סיכון" סביב הנאשם, וקיים חשש מהישנות המעשים בגינם הועמד לדין כלפי ציבור לא מסוים, כך תטה הכף לעבר קבלת החלטה בדבר מעצר עד תום ההליכים גם ללא קבלת תסקיר בעניינו של הנאשם. בנוסף, כאמור לעיל, יש בכוחו של חוסר אמון בנאשם כדי להצדיק החלטה בהעדר תסקיר, במופרד משאלת המסוכנות.

8.

ומהתם להכא. ברור לכל כי מעשיו של העורר נמצאים ברמת החומרה הגבוהה ביותר, וכי בנזק שנגרם לא ניתן להמעיט. העורר בחר לנקוט באלימות חריפה כלפי עובד ציבור בשל סכסוך שביסודו הוא כספי. מקובלים עליי דברי המשיבה, לפיהם באירוע משולבים סממנים הן של תכנון והן של אימפולסיביות. הדבר מעצים מאד את רמת המסוכנות. העורר בחר מראש, וטרם בא בדברים עם המתלונן, לשאת עמו נשק ותחמושת לתוך משרדי הגבייה, ובסופו של יום בחר מתוך התפרצות רגעית להשתמש בכלי המשחית נגד המתלונן, וזאת למרות שכבר הובטח לו על-ידי אישים בכירים במועצה האזורית כי הם מוכנים לדון בעניינו ולנסות למצוא פתרון לבעייתו. ירי העורר באש חיה לעבר ראשו של המתלונן מעיד על אדישות מוחלטת לחיי אדם, ועל מסוכנות גבוהה הנשקפת מהעורר לא רק למתלונן ויתר עובדי המועצה, אלא לכל אדם שבינו לבין העורר עלול להתגלע סכסוך או שיפגע בעורר בדרך כלשהיא.

לעניין מידת האמון שיש לתת בעורר, בדיון לפניי הצביע בא-כוחו של העורר

על מספר נסיבות אישיות שיש בהן כדי להעיד על אמינותו של העורר, ובהן - גילו, העובדה כי החזיק את הנשק ברישיון, עברו הנקי ומשפחתו הנורמטיבית. עם זאת, אין לכחד כי רכיב האמון מבוסס לא רק על נסיבות אישיות אלא גם, בין היתר, על רמת שיתוף הפעולה של הנאשם עם הרשויות ורמת ציותו לגורמי אכיפת החוק. האלימות בה נקט העורר נגד עובד ציבור במקום עבודתו, במסגרת סכסוך שהיה לעורר עם הרשות המקומית, אינה עולה בקנה אחד עם כיבוד הרשויות והחוק, והיא מעידה כי רמת האמון שניתן לתת בו אינה מהגבוהות. נוכח האמור, צדק בית המשפט המחוזי כאשר הותיר את העורר במעצר עד תום ההליכים אף ללא שנדרש לתסקיר מעצר.

9.

בדיון בערר טען בא-כוח העורר, כי בעבר הורה בית משפט זה על עריכת תסקירי מעצר במקרים בהם העבירה הייתה חמורה לא פחות ואף יותר מחומרת מעשיו של העורר. עם זאת, כאמור, לא חומרת העבירה היא שבמוקד ההחלטה בדבר עריכת תסקיר אלא רמת המסוכנות והאמון שיכול להינתן בנאשם. מבלי לקבוע מסמרות בשאלה האם אומנם מקרים אלה אכן דומים או עולים בחומרתם על המקרה שלפנינו, אציין כי לפחות בחלק מהמקרים שהובאו לפניי התקיימו נסיבות שיש בכוחן להפחית את הערכת המסוכנות של הנאשמים כלפי כלל הציבור. כך, לדוגמא, בבש"פ 4135/08 דראושה נ' מדינת ישראל (15.5.2008) ובבש"פ 3391/13 עווידה נ' מדינת ישראל (19.5.2013) היה מדובר בעבירות אלימות שבוצעו בגדר קטטה בין שתי קבוצות יריבות מוגדרות. הפעלת האלימות במסגרת סכסוך ספציפי אינה מורידה מחומרת המעשים ויש בה כדי להעיד על דבר קיומה של מסוכנות, אך עם זאת, להקשר שבו נעשו המעשים יש השפעה על הערכת מסוכנותו של הנאשם לציבור הרחב.

10.

יתרה מכך, בלאו הכי אין בידי בא-כוח העורר להיבנות מאותם מקרים שבהם חומרת המעשים גבוהה, וזאת מאחר שבעניינו של העורר ההימנעות מתסקיר מעצר נובעת לא רק מרמת מסוכנותו הגבוהה, אלא גם מרמת האמון הנמוכה שניתן לתת בו. על כן, אין די בהשוואת רמת המסוכנות בין המקרים (ראו: בש"פ 7464/14 טלה נ' מדינת ישראל (4.12.2014); בש"פ 76961/12 אביקזר נ' מדינת ישראל (29.10.2012)).

11.

סוף דבר, דין הערר להידחות. העורר יוותר במעצר עד תום ההליכים בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי.