בש"פ 126/12 פלוני נ. מדינת ישראל

א.

דיון בשני תיקים: האחד - ערר (בש"פ 126/12) על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט אינפלד) מיום 21.12.11 במ"ת 38809-07-11, שבמסגרתה נדחתה בקשה לעיון חוזר בהחלטה על מעצרו של העורר, קטין בעת העבירות, עד תום ההליכים; השני - בקשתה של המדינה (להלן המשיבה ) להארכת מעצרו של העורר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, בארבעים וחמישה יום מיום 21.1.12 או עד למתן פסק דין

בת"פ 38799-07-11 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, המוקדם מביניהם.

רקע והליכים

ב.

ביום 21.7.11 הוגש כתב אישום כנגד העורר (יליד 27.11.93, קטין בעת ביצוע העבירות) יחד עם יקיר אוחיון ודרור רז (להלן הנאשמים ), המייחס לעורר עבירות של חבלה בכוונה מחמירה (ריבוי עבירות) ושיבוש הליכי משפט. על פי כתב האישום, בליל 30.6.11 נערכו מספר מסיבות בפארק לכיש שבעיר אשדוד. המתלוננים, קבוצת צעירים מהעיר רמלה, הגיעו לאחת המסיבות. הנאשמים היו גם הם באחת המסיבות. כנטען, בין שתי הקבוצות פרצה קטטה אשר במהלכה תקפו הנאשמים ואחרים את המתלוננים באבנים ובמקלות ודקרו אותם בסכינים, דוקרנים, שברי בקבוקים וחפצים חדים אחרים. למתלוננים נגרמו חבלות ופציעות בדרגות שונות, ובין היתר, דקירות בחלקי גוף שונים, לרבות בראש, בגב ובגפיים; חתכים באורכים שונים; שברים שונים, ביניהם שבר בארובת עינו של אחד המתלוננים; ודקירות שפגעו באיברים פנימיים והובילו למספר ניתוחים של מספר מתלוננים. לאחר האירוע, על פי הנטען, השליך העורר את חולצתו ואת החפץ החד שבאמצעותו דקר את המתלוננים, לנחל לכיש.

ג.

עם כתב האישום הוגשה בקשה להארכת מעצרו של העורר עד תום ההליכים. באותו יום דחה בית המשפט (סגנית הנשיא דברת) את הדיון, נוכח בקשתו של הסנגור ללימוד הראיות ולמתן תסקיר. בדיון ביום 1.8.11 הסכים העורר לקיומן של ראיות לכאורה נגדו, אך טען, כי יש להבחין בינו לבין שני הנאשמים הנוספים, המעורבים באישומים נוספים באותו כתב אישום.

ד.

שירות המבחן לנוער נפגש עם העורר במעצרו, וכן עם שני הוריו, שתי אחיותיו, סבתו וחברו. בתסקירו מיום 31.7.11 התרשם השירות, כי המפקחים שהוצעו – ההורים והסבתא – יוכלו לשאת באחריות ולהציב גבולות לעורר, והמליץ לשחררו לחלופת מעצר בבית אמו שבבת-ים, בפיקוחן המתחלף של האם והסבתא, ובליוויו של האב לדיונים. ביום 7.8.11 דן בית המשפט המחוזי בבקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. צוין בין היתר, כי העורר שתק בחקירתו הראשונה, העלים ראיות יחד עם אביו, ומסר גרסאות שונות למדובב ולחוקר. אשר לתסקיר שירות המבחן צוין, כי לא נמצאה בו התייחסות למסוכנותו הרבה של העורר, ואף שזוהי הסתבכותו הראשונה בפלילים,

נאמר כי הוא מתנהג ומדבר כבעל ידע תחום זה. כן נקבע כי אביו, אשר סייע בהעלמת ראיות אינו מתאים לשמש כמפקח, וכי גם אמו אינה מתאימה לפקח עליו נוכח מצבה הרפואי. חרף המלצת שירות המבחן וחרף גילו הצעיר, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. על החלטה זו הוגש ערר לבית משפט זה.

ה.

ביום 14.8.11 דחה בית משפט זה (השופט לוי) את הערר בקבעו:

"אין בידי לקבל את הערר הואיל ואינני סבור כי בית המשפט המחוזי שגה בהחלטתו. מדובר באירוע אלים רב משתתפים, שהעורר נטל בו חלק פעיל. חרף גילו הצעיר, נהג העורר כעבריין מנוסה, הן בדרך בה התנהג בחקירה, והן במאמציו לסלק ראיות מפלילות. אכן, המערער הנו קטין, אולם כפי שכבר פסקנו לא אחת, קטינות אינה מראית פני הכל, ומקום שקטין פועל בדרך כה אלימה,

נכון לקבוע ביחס אליו כי סכנתו לציבור מופלגת עד שאין בחלופת מעצר כדי למנוע אותה" (בש"פ 5793/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

ו.

ביום 18.8.11 הוגשה בקשה לעיון חוזר בהחלטה למעצר עד תום ההליכים, במסגרתה הוצעה

חלופת מעצר בדירת דודתו של העורר המתגוררת בנס ציונה, באמצעות מפקחים נוספים (סבו וסבתו של העורר) ואיזוק אלקטרוני. בתסקיר משלים, מיום 11.9.11, המליץ שירות המבחן על שחרור העורר לחלופה זו. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לעיון חוזר, בהתבסס על החלטתו של השופט לוי, לפיה מסוכנותו של העורר "מופלגת עד שאין בחלופת מעצר כדי למנוע אותה". הוטעם, כי ההחלטה מתייחסת לכל חלופה, ולא רק לזו שהוצעה. על החלטתו של בית המשפט המחוזי הוגש ערר לבית משפט זה. ביום 25.9.11 דחה בית משפט זה (השופט פוגלמן) את הערר וקבע, כי לא השתנו הנסיבות מאז החלטתו של השופט לוי ועד הגשת הבקשה לעיון מחדש, כחלוף ימים ספורים. עם זאת ציין, כי "העורר רשאי לפנות בבקשה לעיון מחדש ככל שיחול שינוי בנסיבות ועל רקע חלוף הזמן - זאת בפרט נוכח היותו קטין".

ז.

להשלמת התמונה יצוין, כי גם יקיר אוחיון (נאשם 1) ערר על ההחלטה לעצרו עד תום ההליכים. בהחלטתי מיום 19.9.11 ציינתי:

"אשר לעורר 2 (יקיר אוחיון – א"ר), ביום 1.8.11 הורה בית המשפט המחוזי, כאמור, על הכנת תסקיר מעצר בעניינו, ונראה כי התסקיר לא הוגש. נוכח קביעה זו של בית המשפט, ונוכח גילו הצעיר ועברו הנקי, מתבקש שירות המבחן להגיש את התסקיר בעניינו, אף כי אודה שהמסוכנות העולה מן האמור מעלה ומן הראיות בהן עיינתי אינה מבשרת גישה מקלה [...] כמובן, שאין בכך כדי לכבול את שיקול דעתו של בית המשפט המחוזי לעניין חלופה בענין העוררים 1 ו-2, וההחלטה נתונה לו בכל מובן" (בש"פ 6199/11 אוחיון נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

ח.

בהתאם להחלטה זו, ביום 23.10.11 דן בית המשפט המחוזי (השופט אינפלד) בחלופת מעצרו של יקיר אוחיון והורה על שחרורו. המדינה עררה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. בהחלטתי בערר על כך ציינתי, כי החזרתו של הדיון בחלופת המעצר בהחלטה מיום 19.9.11 לבית המשפט המחוזי מקורה בחשש מפגיעה בהליך דיוני נאות ולא הייתה בבחינת 'שורה תחתונה' הכובלת את שיקול דעתו של בית המשפט המחוזי". לגופה של החלטה, תנאי המעצר הוחמרו, אך הערר ביסודו נדחה, והוטעם בין היתר, כי "לא בקלות תכריע ערכאת הערעור לכיוון אחר (מן הערכאה הדיונית - א"ר), אף שהדבר יתכן כמובן במקרים המתאימים" (בש"פ 7752/11 מדינת ישראל נ' אוחיון (לא פורסם), החלטה מיום 20.11.11)).

ט.

על רקע שחרורו של יקיר אוחיון, הוגשה לבית המשפט המחוזי

בקשה לעיון חוזר בהחלטה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, ובה טענה לאפליה בין נאשמים ובפרט נוכח היקפו וחומרתו הפחותים של האישום כנגד העורר אל מול האישומים כנגד יקיר אוחיון. ביום 21.12.11 דחה בית המשפט המחוזי (השופט אינפלד) את טענות האפליה בין הנאשמים והטעים, כי יסוד השוני היה בפרשנות מוטעית מצדו להחלטה מיום 19.9.11 בעררו של יקיר אוחיון, ואין ליתן מקום ל"דומינו שויון".

התיק העיקרי

י.

ביום 4.8.11 התקיים דיון הקראה, והמשכו נדחה ללימוד הראיות. ביום 19.9.11 נתבקשה דחיה מטעם כל שלושת באי כוחם של הנאשמים. בא כוחו של העורר ציין, כי טרם קיבל את מלוא חומר הראיות, וביקש לקבוע את הדיון למענה מפורט לכתב האישום. ביום 2.11.11, לבקשת שלושת הנאשמים, נדחה הדיון פעם נוספת, ונקבע ליום 8.12.11. בא כוח העורר ציין, כי לאחרונה קיבל את חומר הראיות וטרם סקר את כולו. בהמשך ביקש בא כוחו של יקיר אוחיון לדחות את הדיון בשל תיקים אחרים הקבועים לו, והדיון נקבע ליום 15.1.12.

הערר

יא.

נטען כי נוכח שחרורו של יקיר אוחיון, אשר האישומים נגדו חמורים ורבים יותר, ומכוח עקרון השויון בין נאשמים, יש להורות על שחרורו של העורר. צוין, כי יקיר אוחיון הגיע למקום האירוע כשסכין מטבח בכליו, בעוד שלעורר אין מיוחסת התארגנות אלא התנהגות ספונטנית. הדבר, כך נטען, נלמד גם מהשמטתה של עבירת קשירת הקשר מכתב האישום. כן נטען, כי לאחר ששהה העורר במעצר כחצי שנה, לראשונה בחייו - מסוכנותו, ככל שהיתה, פחתה; וכי העובדה שתיקו, אשר צפויים להישמע בו 99 עדים, טרם החל להישמע, תומכת בשחרורו, בהתאם להמלצת שירות המבחן.

הבקשה להארכת מעצר מעבר לשישה חודשים

יב.

נטען מטעם המדינה, כי מסוכנותו של העורר, אף שאינה באה לידי ביטוי בתסקיר, נלמדת הן מחומרת העבירות, הן מחומרת הפגיעות במתלוננים (14 במספר), הן מנסיונותיו לשיבוש הליכי משפט. אשר לטענת האפליה שבבסיס ערר זה, מפנה העוררת להחלטתו של בית המשפט המחוזי, לפיה מקור החלטתו לעניין אוחיון בטעות בפרשנות החלטתי הראשונה מיום 19.9.11.

הדיון

יג.

בא כוח העורר טען, כי אין לראות את החלטתי מ-20.11.11 בעניין אוחיון כמבוססת על כיבוד החלטתו של השופט אינפלד מ-23.10.11 אלא על בחינה לגופו. ועוד, לעת הזאת יש לזכור, כנטען, כי העורר היה קטין ערב גיוסו לצה"ל, ולראשונה ראה תחנת משטרה מבפנים בעקבות הפרשה; שירות המבחן המליץ על שחרור לחלופה וחלפה כמחצית שנה. עוד טען, לגבי בקשת המדינה, כי מסירת חומר החקירה וכן תעודת החיסיון השתהו, מלבד חילופי מותבים וסניגורים, לכן אין מקום לקבל את הבקשה; הצעת העורר היא מעצר בית מלא, כך שלא יהוה סיכון לציבור.

יד.

בא כוח המדינה ציין כי התיק הועבר למותב שיומנו פנוי ויישמע איפוא בהקדם, במועדי הוכחות מרובים; לשיטת המדינה, העיכובים לא באו בשל תעודת החיסיון אלא נוכח כניסה מאוחרת של סניגורים לתיק, וגם אם התעודה הוגשה באיחור, לא היא שעיכבה. נאמר, כי בפרשה זו שוחרר לחלופה רק אוחיון, ויתר הנאשמים בתיק זה ובמקבילו עצורים; המסוכנות, לשיטת המדינה, מחויבת המשך המעצר, גם כדי להרגיע את המתלוננים. אכן - כנאמר - העורר היה קטין בשעת מעשה, אך שלושה חודשים בטרם בגירות; שחרור אוחיון התבסס על מה שראה בית המשפט קמא כטעות שלו, ולגבי העורר קבעו דעתם השופטים לוי ופוגלמן; ולבסוף, אם במקרה רגיל היה מקום לשחרור העורר, לא כן כאן בשל רמת האלימות שהופגנה.

הכרעה

טו.

העבירות לכאורה שבהן מדובר חמורות מאוד ומשקפות מסוכנות; ההחלטות השיפוטיות הקודמות בעניין זה מדברות בעדן. קשה ליישב בין האמור בתסקירי שירות המבחן לגבי רקעו של העורר, שעברו נקי (ועל כך אין חולק) ושנחשב תלמיד רציני בבית ספרו, וגם עובד טוב במקום עבודתו - לבין פרשת העבירות שלגביהן ישנן ראיות לכאורה בתיק זה. האם לפנינו מעין ד"ר ג'קיל ומר הייד? ואולם, השאלה היא אם חלוף הזמן מאז המעצר ומאז ההחלטות השיפוטיות הקודמות, מקום שעסקינן במי שהיה קטין בשעת מעשה, מהוה בסיס לשינוי בהקשר למעצר; קרי, שמא ניתן עתה - גם לאחר לקח שלמד העורר, כך יש לקוות, משהיה של מחצית שנה במעצר - למצוא חלופה שתפיג את החשש להישנות מעשי עבירה, ותהא הדוקה דיה להפחית חששות, גם של המתלוננים. זאת, גם - אך לא בעיקר, בנסיבות - בהתחשב ב"נקודת הבדיקה" הסטטוטורית כחלוף שישה חודשים. אמנם עסקינן ב"קטין בוגר" – הפרשה אירעה שלושה חודשים בטרם הגיעו לבגרות, ואף כי דיני קטין כמובן חלים עליו היה מקום גם להביא בחשבון במאזן את "שלב הקטינות המאוחר"; אך מכל מקום, כזכור, גם השופט פוגלמן ציין את חלוף הזמן כנסיבה לשיקול מחדש, וזאת כמובן בהתאם לסעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996, ולגבי קטין התקופות הסטטוטוריות מואצות - למשל שישה חודשים מול תשעה בהקשר ההבאה לפני שופט בית משפט זה (סעיפים 62-61 לחוק המעצרים וסעיף 10יב-10יג לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971).

טז.

בהחלטת בית המשפט המחוזי נזכרים עניין אוחיון ושחרורו חרף היות האישומים כלפיו רחבים יותר, והחשש ל"דומינו שויון" שמשמעותו - חלילה - שחרור מי שאינו ראוי לשחרור. איני

צריך להידרש לכך, מן הטעם שלגופם של דברים, בלא קשר לפרשת אוחיון , עלי לבחון את המצב הן בגדרי העיון החוזר והן בגדרי הליך ההארכה הסטטוטורי. אכן, הופניתי לבש"פ 2468/94 כריים נ' מדינת ישראל (לא פורסם) שם נדרש השופט (כתארו אז) מ' חשין לצורך ב"השוואת דינים" עם נאשם אחר ששוחרר, אותה סייג במקרי אלימות קשה, ונטען מטעם המדינה כי בענייננו עסקינן באלימות קשה; אך הכרעתי הנוכחית לא תתבסס כל עיקר על "השוואת הדינים" עם אוחיון, אלא על נסיבות העורר כתום מחצית שנת מעצר.

יז.

ועם זאת אעיר במאמר מוסגר, כי הסוגיה העולה בתיק זה עוררה בי, לא לראשונה (וגם בדיון העליתי זאת בדיאלוג עם בא כוח המדינה), את השאלה האם במקרים של שחרור לחלופה מקום שהתנגדה לכך המדינה, אירעו בכמות משמעותית אחר כך תקלות ממשיות, שהוכיחו כי השחרור לא היה מוצדק. כמובן הדרך ה"בטוחה" יותר, גם לבית המשפט, היא הותרת הנאשם מאחורי סורג ובריח; בדרך זו, הכל את נפשם הצילו. אך לנגד עינינו צריך לטעמי שתהא תדיר הוראת חוק המעצרים בסעיף 21(ב)(1), שלפיה לא יינתן צו מעצר, בין היתר, אלא אם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחרותו של הנאשם פחותה". זו עמדת המחוקק, שאינו חפץ עד כה לשנותה , כגון על-ידי הפיכת חומרת העבירה מחדש לעילת מעצר. אילו רצה יכול היה לעשות כן, והוא לא עשה כן; בבש"פ 5431/04 בדראן נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ציין השופט לוי, כי "עקרון העל הוא שגם לנאשם בפלילים מוסיפה לעמוד זכותו לחרות כל עוד לא הופרכה חזקת חפות". בבש"פ 5353/07 מאור כהן מדינת ישראל (לא פורסם) כתבתי:

"אכן, דברים אלה אינם פשוטים. האינטואיציה הערכית והמוסרית מתלבטת בין חזקת החפות לבין שאט הנפש הטבעי, האינטואיטיבי, מכך שאדם שאולי עתיד לשבת שנים ארוכות במאסר משוחרר בעוד הקרבנות – או משפחותיהם כבמקרה דנא – מביטים ועיניהם כלות. ואולם, המחוקק ביקש ליתן משקל מיוחד לחזקת החפות, בגדרי כבוד האדם, וקבע עילות קונקרטיות למעצר".

בבש"פ 1404/06 מדינת ישראל נ' בילאל נאשף (טרם פורסם) נזדמן לי לציין:

"אכן, דילמת ההתייחסות לעבירות חמורות מלווה את בתי המשפט תדיר בעסקם במעצרים. האינסטינקט האנושי ממקד את הדברים בחומרת העבירה; קרי, אם ניטלו חיי אדם בעבירה חמורה, ראוי לו - על פי תחושה זו - שייעצר ויורחק מבני אדם ומסיכון הבריות בעבירה נוספת. כך גם לכאורה בעבירות חמורות אחרות, אף אם לא נסתיימו במוות. ועוד, התביעה, בראיית אינטרס הציבור, לשיטתה, מעוניינת על פי רוב לראות נאשמים בעבירות חמורות מאחורי סורג ובריח גם בעת ההליכים המשפטיים, כך שהציבור יהא פטור מחשש פגיעתם הרעה. ואולם, וכבר ציין בית המשפט זה לא אחת ולא שתיים, המחוקק לא בחר להשית את חומרת העבירה כעילת מעצר (ראו למשל בש"פ 699/04 נעיראת נ'

מדינת ישראל

(לא פורסם) השופט ג'ובראן, ועוד החלטות דומות רבות), אלא ציין עילות כמו מסוכנות, שיבוש, הימלטות מאימת הדין, וכן קבע חזקה סטטוטורית של מסוכנות בעבירות כגון בטחון, אלימות מסוגים חמורים וסמים (סעיף 21 לחוק המעצרים). אמנם, פשיטא שחומרת העבירה יכולה להוות אינדיקציה למסוכנות, ולהישקל בין שאר גורמים".

אזכיר כי ביטולה של עילת חומרת העבירה בחוק המעצרים, ברוחו של חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו לא היה נטול בעייתיות: ראו ד"ר חיה זנדברג, 'חומרת העבירה כעילת מעצר – האמנם סוף הדרך', משפטים ל"א (תש"ס) 323, וכן ספרה פירוש לחוק המעצרים (תשס"א-2001), עמ' 19-11. ואכן, לעתים תוהה אני מהו מעמדה המהותי של חומרת העבירה בתודעתם של השופטים, והאם נשתנה הלילה הזה שלאחר חקיקת חוק המעצרים מן הלילות שלפניו אם לאו. לדידי ראוי לעיין לעניין זה במאמרה המעמיק של ד"ר זנדברג הנזכר מעלה ובמקורות הנזכרים בו, ולשיטתה מוסוית לעתים בפסיקה חומרת העבירה כעילת מעצר. המחברת נדרשת שם בעיקר לעבירות מין ואלימות במשפחה, שבהן יש ליתן לדעתה משקל לחומרת העבירה ולתחושות הקרבן; אך מציינת מכל מקום, כי "ספק האם ניתן לשקול את חומרת העבירה בשלב המעצר" על-פי נוסחו של חוק המעצרים, ( שם עמ' 357). תחושות משפחת הקרבן, בראש וראשונה, רלבנטיות תדיר ואף בענייננו, אך גישת חוק המעצרים תוארה מעלה, ומשקפת לכאורה את המצב הנורמטיבי דהאידנא.

צוין לא אחת גם, כי אין המעצר מהוה מקדמה על חשבון העונש ".

דברים אלה יפה כוחם גם כאן.

יח.

ד"ר רינת קיטאי סנג'רו, בספרה המעצר-שלילת החרות בטרם הכרעת הדין (תשס"א) 168 מציינת (עמ' 169-168), לעניין הטענה כי "הציבור היה מעדיף לראות חשודים ונאשמים בעבירות חמורות מאחורי סורג ובריח עוד בטרם הרשעתם בדין", כי דבר זה אינו צריך "להביא את בית המשפט לקביעות בלתי מוצדקות". ואכן, אטעים כי לנגד עינינו הוראת המחוקק הנזכרת בסעיף 21(ב)(1) שהיא המסד להכרעותינו, והיא המחייבת, ולפיה עלינו לבחון אפשרות חלופה; זאת - אלא אם כן העושה – עברו ואופיו, והמעשה והמתגלה מתוכו, הם בדרגת מסוכנות או עילות אחרות שבדין, כגון שיבוש או הימלטות ועוד, שימנעו זאת (ראו דברי השופט עדיאל בבש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' גרה (לא פורסם)). כפי שציינה השופטת נאור בבש"פ 5376/01 מדינת ישראל נ' זהראן "סיכון קיים לעולם, אך השאלה היא מידת ההסתברות להתממשות הסיכון". וכפי שנזדמן לי לומר בבש"פ 1167/11 בעראני נ' מדינת ישראל :

"ברי, כי בטחון הציבור יושג מיטבית מאחורי סורג ובריח 'הרמטיים', אך משצו המחוקק הוא לחפש דרך שהיא פחותה ממעצר ותוכל להשיג את תכליתו, הורנו ליטול "סיכון מחושב" תוך שיקול דעת וזהירות רבה, אשר יחתרו להפגה מירבית של הסיכון, קרי לצמצומו ולהפחתתו ככל הניתן".

יט.

במקרה דנא המדובר במעשה חמור לכל הדעות. מבלי שאטע כמובן כל מסמרות באשר לתוצאתו; הנאשמים בתיק עומדים בפני סיכון של ענישה לשנות מאסר. ואולם, השאלה היא האם כל עוד הם נהנים מחזקת החפות ובהתחשב בגישת המחוקק, יש דרך חלופית העשויה להפיג את המסוכנות ולנטרל אותה. לעורר כזכור, עבר נקי ותיפקד - כדברי שירות המבחן-באופן תקין במסגרות לימודיו ועבודתו עד הנה (תסקיר מ-31.2.11). עיינתי בתסקירי המעצר שהוגשו לבית המשפט המחוזי ב-31.7.11 וב-11.9.11. התסקיר מ-11.9.11 בחן חלופה בבית דודת העורר בנס ציונה, בפיקוח הדודה, סבו וסבתו, והמליץ עליה במעצר בית מלא באיזוק אלקטרוני, בתוספת פיקוח מעצרים. יש לבחון אם חלופה זו עודנה בעינה, ולכך אשוב להלן.

כ.

אשר להליך העיקרי, כעולה מן הפרוטוקול מיום 10.1.12 בית המשפט – במותב חדש – מבקש לקיים את הדיונים בהקדם, אך הסניגורים בתיק, כולל סניגורו של העורר, טענו לעניין חומר חקירה שלא נתקבל לשיטתם, וטרם ניתן מענה לכתב האישום. בא כוח המדינה לא אמר כי חומר החקירה כולו הועבר, אך טען כי מהותית ניתן לקבוע מועדי הוכחות. כך או אחרת, המשפט – ככל שאכן ינוהלו הוכחות ולא יושג למשל הסדר - אינו עתיד להסתיים במהרה, גם בכל הרצון הטוב של בית המשפט, שאין להטיל בו ספק. לעניין סעיף 61 והארכת המעצר מעבר לשישה חודשים הפנו הסניגור לבש"פ 4301/08 מדינת ישראל נ' סטואר (לא פורסם) ובש"פ 5677/08 מדינת ישראל נ' סטואר (לא פורסם), שם שוחרר הנאשם בנסיון רצח בתום תשעה חודשים מקום שמועד הראיות היה רחוק. מבלי שאכנס להשוואות, במקרה דנא הצטברות הנתונים של קטינות לעת העבירה, עבר נקי וחלוף הזמן מטה את הכף לעבר שחרור לחלופה בתנאים קפדניים. יש לקוות כי העורר לא יעז ולא יהין להפר את התנאים, אם אין רצונו לשוב למעצר.

כא.

המעצר יוארך איפוא לעת הזאת ב-45 יום כמבוקש, מיום 21.1.12. שירות המבחן יגיש בתוך שבועיים לבית המשפט המחוזי תסקיר עדכני שיוודא אם המלצתו מספטמבר 2011 במקומה. ולא חל שינוי. ככל שכך יימסר, ניתן יהא לשחרר את העורר לחלופה זו בתוך הפקדה וערבויות גבוהות שיקבע בית המשפט, מעצר בית מלא כפשוטו, למעט יציאה לבית המשפט ולשירות המבחן בליווי מפקח , איזוק אלקטרוני, פיקוח של 24 שעות, הפקדת דרכון ככל שישנו ועיכוב יציאה מן הארץ, רשות למשטרה לבקר כדי לוודא קיום התנאים, ופיקוח מעצרים לשישה חודשים. העורר מוזהר על קיום כל התנאים ככל משפטם וחוקתם ללא התחכמות, ויוסברו למפקחים על-ידי בית המשפט המחוזי וכן על-ידי בא כוח העורר חובותיהם בפיקוח.

כב.

הערר ובקשת המדינה מתקבלים לפי האמור, קרי, הערר מתקבל באשר לבדיקה ולשחרור אפשרי, ובקשת המדינה מתקבלת במובן זה שעד להחלטה נוספת יישאר העורר במעצר.