בש"פ 4301/08 מדינת ישראל נ. אברהם סטואר

1.

בפניי בקשה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים החל מיום 21.5.2008 או עד למתן פסק דין בתיק פ"ח 1058/07 בעניינו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו, לפי המוקדם.

2.

ביום 22.5.2007 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום כנגד המשיב (פ"ח 1058/07), המייחס לו עבירה של ניסיון רצח, לפי סעיף 305 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין; עבירה של מסירת נשק, לפי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין; עבירה של נשיאת נשק ללא היתר כדין, לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין; עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; עבירה של יריות באזור מגורים, לפי סעיף 340א לחוק העונשין; ועבירה של תקיפה, לפי סעיף 379 לחוק העונשין.

לפי הנטען בסעיף הראשון בכתב האישום, המשיב שכנע אדם אותו הכיר (להלן: סרגיי) לשמש בעבורו רוצח שכיר, והציע לו תשלום של 15 אלף דולר כדי שירצח בעבורו אדם בשם יואב סיני (להלן: סיני). לשם כך מסר המשיב לסרגיי אקדח. סרגיי ירה בסיני וגרם לו לחבלה חמורה. תמורת זאת שילם המשיב לסרגיי סך של 7,500 דולר. לפי הנטען בסעיף השני בכתב האישום, המשיב הבטיח לסרגיי ולאדם נוסף (להלן: איליה) סכום של 30 אלף דולר, כדי שירצחו אדם בשם איציק כהן (להלן: כהן). המשיב סיפק לסרגיי ואיליה שני אקדחים לשם ביצוע הרצח, אך השניים נעצרו על ידי המשטרה בטרם ביצעו את זממם. לפי הנטען בסעיף השלישי לכתב האישום, המשיב נסע יחד עם סרגיי לרחוב חנקין בחולון. עם הגיעם למקום, הבחין המשיב באדם בשם איציק פרץ (להלן: פרץ). המשיב ירה לעברו של פרץ מספר יריות מאקדח

בכדי לאיים עליו, ולאחר מכן תקף אותו בידיו.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (ב"ש 91835/07).

ביום 22.5.2007 ביקש בא כוחו של המשיב לדחות את הדיון בבקשת המעצר לשם עיון בחומר הראיות, והסכים על המשך מעצרו של המשיב. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ס' רוטלוי) נעתר לבקשת הדחייה והורה על מעצרו של המשיב עד למתן החלטה אחרת.

מפאת ריבוי חומר הראיות נדחה הדיון מספר פעמים נוספות. ביום 14.8.2007 הוחלט על איחוד הדיון בבקשת המעצר של המשיב עם עניינם של סרגיי ואיליה.

ביום 2.8.2007 נענה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ג'' קרא) לבקשה והאריך את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו. בית המשפט דחה בהחלטתו טענה מקדמית של המשיב בדבר הגנה מן הצדק, וקבע כי מסוכנותו אינה יכולה להיות מאויינת בחלופת מעצר.

4.

על החלטתו של בית המשפט המחוזי הגיש המשיב ערר לבית משפט זה (בש"פ 9955/07).

ביום 18.12.2007 דחיתי את עררו של המשיב, בקובעי כי לאור העבירות החמורות המיוחסות לו, לא ניתן לסמוך על חלופת מעצר כלשהי שתפיג את מסוכנותו.

5.

משחלפו תשעה חודשים ומשפטו של המשיב טרם נסתיים, פנתה המבקשת לבית משפט זה בבקשה להארכת מעצרו בתשעים ימים (בש"פ 1456/08).

ביום 25.2.2008 נעתר בית משפט זה (השופט א' א' לוי) לבקשה, והאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים. עם זאת, עמד בית המשפט על כך שחרף הזמן הרב שעבר ממועד תחילת משפטו של המשיב, שמיעת הראיות בעניינו טרם החלה, וקבע כי יש לקבוע מועדי דיון קרובים לשם כך.

6.

ביום 18.3.2008 קבע בית המשפט המחוזי שישה מועדי דיון לשמיעת ראיות בעניינו של המשיב, כשבשל העומס הרב המוטל על מותבים הדנים בתיקי פשיעה חמורה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו, נקבע הראשון בהם רק ליום 17.11.2008, והאחרים לימים 24.11.2008, 25.11.2008, 17.12.2008, 23.12.2008, ו-28.12.2008. ביום 7.4.2008 הוסיף בית המשפט שלושה מועדי דיון בימים 20.1.2009, 21.1.2009, ו-27.1.2009

7.

בעקבות זאת, הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעוצרו עד תום ההליכים (ב"ש 90887/08).

ביום 22.4.2008 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ג' נויטל) את הבקשה, בקובעו כי אין מקום לשחרר את המשיב לחלופת מעצר.

8.

משחלפו תשעים ימים נוספים ממועד הארכת המעצר הראשונה, שבה המבקשת ועותרת להורות על הארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים, היא הבקשה שבפניי.

לטענת המבקשת, קיימות כנגד המשיב ראיות לכאורה לביצוע מעשים המעידים על מסוכנותו המופלגת, הן בהיותו בעל השפעה ואמצעים, והן לנוכח נגישותו לכלי נשק גנובים. המבקשת מוסיפה וטוענת כי המעשים המיוחסים למשיב בסעיף השלישי לכתב האישום מלמדים גם על תעוזה אישית ועל מסוכנות אשר אין יסוד להניח כי קהתה בחלוף הזמן. עוד מוסיפה המבקשת כי מהראיות עולה חשש ממשי לשיבוש הליכים והימלטות מהדין, המחייבים את המשך המעצר.

9.

לאחר דיון בבקשה, הוריתי ביום 20.5.2008 על דחיית המשך הדיון ליום 1.6.2008, וזאת על מנת לאפשר למבקשת לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה דחופה לקביעת מועדים קרובים, במסגרת תקופת ההארכה המבוקשת. ביום 1.6.2008 הוריתי על דחייה נוספת, ליום 10.6.2008.

10.

ביום 5.6.2008 נמסר מבית המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיא ד' ברלינר) כי המותב השומע את התיק עשה כל שלאל ידו כדי להקדים את מועד הדיון, ולא ניתן לעשות יותר מכך. עוד נמסר כי התיק יישאר במעקב, ואם תיווצר האפשרות, יוקצו לשמיעתו תאריכים מוקדמים יותר.

11.

בדיון בפניי הסכימה באת כוח המבקשת לבעייתיות שבמועדים הקבועים בעניינו של המשיב, אך היא סבורה כי מסוכנותו של המשיב כה חריגה בעוצמתה, עד כי אין כל אפשרות אלא להותירו במעצר.

12.

מנגד, מציין בא כוח המשיב כי לנוכח העובדה שהמשיב מצוי במעצר מזה כשנה, ואילו המועד לתחילת שמיעת הראיות בעניינו נמצא רק בעוד כחצי שנה. לטענתו, לנוכח היקף החומר המצוי בתיק יידרש זמן רב נוסף עד לסיומו. משכך, טוען בא כוח המשיב כי לא ניתן יהיה ממילא להחזיקו במעצר עד לתום משפטו, ועל כן יש לשחררו כבר כעת.

לאחר שעיינתי בבקשה, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, לא מצאתי אפשרות להיענות לבקשת המבקשת.

13.

בדוננו בסוגיית המעצרים, אין לשכוח שמדברים אנו בהחזקתו מאחורי סורג ובריח של מי שטרם הורשע בדינו. הדבר נכון בכל עת, ונכון במיוחד במקרהו של המשיב, אשר בירור משפטו טרם החל.

14.

עוד נזכור, כי הלכה היא שככל שמתמשך ההליך וחולף הזמן שבו מצוי הנאשם במעצר, הולך וגובר משקלן של חזקת חפותו וזכותו לחירות, על פני שיקולים אחרים (ראו, בין היתר, בש"פ 2970/03 מדינת ישראל נ' נסראלדין (לא פורסם, 2.4.2003); בש"פ 1875/06 מדינת ישראל נ' גבועה (לא פורסם, 14.32006); בש"פ 5827/06 מדינת ישראל נ' ליברטי (לא פורסם, 25.7.2006)).

הלכה זו שואבת את חיותה בפרט מהוראת המחוקק בסעיף 61 לחוק המעצרים, לפיה "נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים, ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה". מצוותו זו של המחוקק מסויגת בסעיף 62 לחוק המעצרים, המעניקה סמכות לשופט בית המשפט העליון להאריך את מעצרו של מי שחלפו תשעה חודשים מתחילת משפטו, בתשעים ימים, מעת לעת. עם זאת ידענו וחזרנו ואמרנו, כי הכלל הוא השחרור והארכת המעצר הינה החריג, החל רק בהתקיימן של נסיבות מיוחדות המצדיקות את שלילת ההוראה שבסעיף 61 לחוק המעצרים (ראו בש"פ 9921/02 מדינת ישראל נ' סבג (לא פורסם, 1.12.2002)). השיקולים העיקריים אותם נקבע שיש לשקול בעניין זה הינם , מחד גיסא, קצב התקדמות שמיעת הראיות בתיק, ומאידך גיסא, אופייה של העבירה ומידת המסוכנות הנשקפת מן המשיב ( ראו, למשל, בש"פ 926/06 מדינת ישראל נ' מחמיר (לא פורסם, 6.3.2006); בש"פ 1461/07 מדינת ישראל נ' חכמיגרי (לא פורסם, 21.2.2007) ).

15.

אלא שברבות הימים, מסיבות שקצר המקום מלפרטן, תפח והתעצם העומס המוטל על כתפי הערכאות המשפטיות השונות, ובפרט על אלו הדנות בתיקים סבוכים של פשיעה חמורה. וככל שרב העומס הלכו ורבו המקרים בהם נמשכים משפטיהם של נאשמים בעבירות חמורות, המצויים רובם ככולם במעצר, אל מעבר לתשעת החודשים שהוקצבו לניהול המשפט. וכך נתהפכו היוצרות ונסתרו מושכלות היסוד, ובית משפט זה מצא עצמו שוב ושוב אנוס לעשות שימוש בסמכותו להאריך את מעצרם של נאשמים מעבר לתקופה שנקבעה בסעיף 61. נדמה אף לעיתים כי הארכת המעצר הפכה לכלל, ואילו השחרור לחריג. מצב זה, בו מוחזקים נאשמים במעצר שנים ארוכות בטרם הוכרע דינם הינו בלתי נסבל, בפרט במדינה שחרטה על דגלה את הערכים החוקתיים של כבוד האדם וחירותו.

אין לי אלא להצטרף בעניין זה לדבריו של חברי השופט א' א' לוי, בבש"פ 22/07 מדינת ישראל נ' ז'אנו (לא פורסם, 24.1.2007):

"הפתרון למצב זה מצוי בידי המחוקק. עתה, כאשר שוב אין ספק כי במרבית המקרים לא ניתן לסיים את ההליכים בעניינו של נאשם הנתון במעצר תוך 9 חודשים, אחד הפתרונות האפשריים הוא להאריך את התקופה הנקובה בסעיף 61 לחוק. ואם חרד המחוקק לזכותם של נאשמים במעצר כי משפטם יסתיים בהקדם, ועל כן שינוי בסעיף 61 אינו עומד על הפרק, כי אז טוב יעשה אם יטכס עצה עם הרשות המבצעת כיצד מעמידים לרשות בתי המשפט את הכלים שיאפשרו להם להתמודד עם המציאות החדשה, שהרי עתה הם בבחינת מי שיאה להם הכתוב "ותבן אין ניתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו עשו" (שמות, ה, ט"ז). וזאת אני מבקש להוסיף ולהדגיש, אסור לו לפתרון הנדרש שיתמהמה, מאחר וחוששני כי אם הוא לא יימצא בהקדם, שוב לא יהא מנוס משחרורם של נאשמים שלכאורה נשקפת מהם סכנה לציבור, הואיל ואיש אינו רשאי להתעלם מהוראתו של סעיף 61 לחוק ולראות בה כעניין שאבד עליה הכלח."

יש לקוות כי דברים אלו לא ייפלו על אוזניים ערלות. יחד עם זאת, גם במצב הקיים שומה עלינו להמשיך ולראות בהוראת סעיף 61 לחוק המעצרים, ובחובת השחרור ממעצר בתום תשעה חודשים את הכלל, ולעשות שימוש בסמכות המוקנית בסעיף 62 רק בהתקיימן של נסיבות חריגות שאינן מאפשרות את שחרור הנאשם (וראו בש"פ 3638/08 מדינת ישראל נ' אבו ג'נאם (לא פורסם, 7.5.2008)).

16.

מן הכלל אל הפרט. המעשים המיוחסים למשיב הינם חמורים ביותר, ומסוכנותו לשלום הציבור עולה ומזדקרת מהם. עמדתי על מסוכנותו זו בהחלטתי 18.12.2007, בדומה ליתר הערכאות שדנו בעניינו. כן קיים חשש של ממש להימלטותו מן הדין באם ישוחרר. אלא שאין בכל אלו כדי להצדיק את המשך מעצרו, לנוכח קצב התקדמות (או שמא אי התקדמות) ההליך כנגדו.

כפי שתואר, כתב האישום כנגד המשיב הוגש ביום 22.5.2007, כך שהוא מצוי במעצר כבר מעבר לשנה. לא זו בלבד שלא יהיה די בהארכה המבוקשת בבקשה דנן (השנייה במספר) בכדי להגיע למועד הראשון לשמיעת ראיות בעניינו – הקבוע ליום 17.11.2008 – אלא שתידרשנה לשם כך עוד הארכות נוספות. יתרה מכך, לנוכח היקף החומר המצוי בתיק, אליו התייחסו הצדדים, ולנוכח העומס הרב מנשוא המוטל על כתפי בית המשפט שדן בעניינו של המשיב, ניתן לצפות כי אף מרגע תחילת שמיעת הראיות יעבור זמן לא מועט עד לסיום משפטו. ביני לביני, באם לא תיווצרנה נסיבות בלתי צפויות, יימצא המשיב במעצר במשך מספר שנים עד להכרעה בעניינו. חרף מסוכנותו, לא יעלה על הדעת כי המשיב ישלם בחירותו על העומס המוטל על מערכת המשפט.

17.

משכך, אין מנוס בשלב זה מבחינת אפשרות שחרורו של המשיב לחלופת מעצר. אין חולק כי מדובר בתוצאה קשה, שהסיכון בה אינו מועט. אך לא ניתן לשאת עוד את המשך מעצרו של המשיב מאחורי סורג ובריח למשך תקופה כה ארוכה מעבר לתום תשעת החודשים שהוקצבו לסיום משפטו, מבלי שיתקיים כל דיון לבירור אשמתו.

אשר על כן הריני מורה על הארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים, החל מיום 21.5.2008, או עד למתן פסק דין בעניינו בתיק פ"ח 1058/07, לפי המוקדם. במהלך תקופה זו, וככל המוקדם, יבחן בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו את אפשרות שחרורו של המשיב לחלופת מעצר שתוצע על ידו, ואשר יהא בה כדי לאיין את מסוכנותו. באם תמצא חלופה ראויה, ישחרר בית המשפט את המשיב בתנאים שיראו לו, ובהם ערובה ועירבון משמעותיים, שיהא בהם די כדי להבטיח את עמידת המשיב בתנאי שחרורו.