בש"פ 4519/08 פלוני נ. . מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא חבש) מיום 19.5.08 בב"ש 7071/08 לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים נגדו. נגד העורר ועשרה אחרים הוגש ביום 12.5.08 כתב אישום, לפיו במועד הסמוך ליום 30.4.08 קשרו הנאשמים קשר, בעל פה ובהודעה שהועברה ברשת האינטרנט, להיפגש ביום 1.5.08 (ליל יום הזיכרון לשואה) במרכז שכונת פסגת זאב בירושלים, בכוונה לפגוע בערבים שייקלעו למקום. על-פי כתב האישום, העורר התייצב במקום שנקבע כשהוא חמוש בסכין. לאחר שלא מצאו קרבן לכוונותיהם עברו הנאשמים לאיזור אחר, ושם נתקלו בקטין ובצעיר ממוצא ערבי, התנפלו עליהם וחבטו בהם במוטות ובקרשים עד זוב דם, והעורר – יחד עם נאשם נוסף שאחז בסכין – דקר כנטען את אחד הצעירים הערבים בגבו. כשהתקרבה ניידת משטרה למקום, ברחו הנאשמים. מספר ימים לאחר מכן הועברה בין הנאשמים ברשת האינטרנט הודעה נוספת הקוראת להתארגנות דומה ביום 6.5.08 בלילה, הוא ליל יום הזיכרון לחללי צה"ל. בגין מעשים אלו הואשמו הנאשמים בקשירת קשר לביצוע פשע, תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות מתוך מניע של גזענות, פציעה בנסיבות מחמירות מתוך מניע של גזענות ותגרה.

ב.

עוד טרם הגשתו של כתב האישום נעצרו הנאשמים בבית משפט השלום בירושלים (השופט מילנוב) מיום 6.5.08 עד יום 9.5.08 לצרכי חקירה. ביום 9.5.08 הובאו הנאשמים שנית בפני השופט מילנוב, שהאריך את מעצרם של שלושת הנאשמים הבגירים עד ליום 12.5.08 לשם הגשת כתב אישום נגדם, ושיחרר את שמונת הנאשמים הקטינים – והעורר בתוכם – למעצר בית, אף שלא הוגשו תסקירים בעניינם בשל עיצומים בשירותי המבחן (תיק מעצרים 5281/08). ביום 11.5.08 עררה המדינה כנגד החלטה זו, וביום 12.5.08 הוגש כתב האישום ובצדו בקשה למעצר עד תום ההליכים.

ג.

בהחלטה מיום 19.5.08 קבע בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא חבש) כי קיימות ראיות לכאורה כנגד כל אחד מהנאשמים. לאחר שבחן בית המשפט את חלקם של הנאשמים במעשים המיוחסים להם ואת גילו של כל אחד מהם, ולנוכח חומרת המעשים הממזגים מעשי גזענות וסכינאות, הורה על מעצרם של הנאשמים שהיו לכאורה הפעילים ביותר באירוע – העורר ושניים מהנאשמים הבגירים – עד תום ההליכים. יתר הנאשמים הושמו במעצר בית. עם זאת הוזמן תסקיר מעצר שיימסר עד 5.6.08 או שבוע לאחר תום העיצומים בשירותי המבחן, לפי המוקדם, ונאמר כי לכשיוגש תסקיר מעצר יוכל כל אחד מהמשיבים לפנות בבקשה מתאימה. בית המשפט הביע זעזוע מהפרשה (וראו גם להלן) וציין כי "שומה על הרשויות לפעול בכלל המישורים הקיימים לשם אזהרה, הרתעה ומניעה מוחלטת של תופעות בכגון דא".

ד.

(1) בערר (ועמו בקשה לעיכוב ביצוע) נטען, ראשית, באשר לחומר הראיות; נאמר, כי העורר אמנם השתתף באירוע התקיפה ולעניין זה ישנן ראיות לכאורה, אך כי הוא לא דקר את המתלונן. שנית, נטען כי העורר היה במעצר בית 10 ימים ולא הפרו, והדבר מעיד על הפגת מסוכנות; העורר קטין נעדר עבר פלילי; וכי אין מקום לשיקולי הרתעה בשלב המעצר.

(2) בדיון הדגיש בא כוח העורר, תוך הפניה פרטנית לחומר החקירה, את השוני בין הנטען כלפי העורר לבין הנטען כלפי נאשם אחר בדקירה, א', והטעים כי יש לשיטתו חולשה בראיות נגד העורר. אשר לחלופה, חזרה הטענה כי המדובר בקטין נורמטיבי עד הנה, ללא עבר פלילי; צורפו שני מכתבים מטעם בית הספר התיכון בו לומד העורר, המתנבאים בסגנון זהה, כי העורר "בעל התנהגות נורמטיבית ללא גילויי אלימות והתבטאויות יוצאות דופן... שקט ואהוד על בני כיתתו". כן הוגש מכתב מבעל בית קפה בו עבד העורר כדי לחסוך כסף ללימודי נהיגה, והעורר תואר בו כאחראי, מקובל וחביב. צוין כי בשל העיצומים לא הוגש תסקיר, ונתבקשה חלופה.

(3) באת כוח המדינה ציינה לענין הראיות, כי מכל מקום אין מחלוקת באשר לשותפות המשפטית של העורר למעשים, אך ברי מן החומר כי העורר הגיע למקום בהחלטה נחושה לפגוע בערבים, ופעל תוך תחכום; הנאשם א' אף אמר כי העורר ביקש להודות בדקירה אך עורך הדין מנע ממנו. העורר מודה בנוכחות באירוע, שלגביו מה ניתן לומר, שעה שקבוצת נערים מחליטה לעשות פוגרום, בגלל אידיאולוגיה גזענית, נגד ערבים בערב יום הזיכרון לשואה. אכן, ישנם עיצומים בשירות המבחן אך הם רק החלו, ועל כן אין לעת הזאת מקום לשחרור לחלופה בלא תסקיר.

ה.

(1) הגם שבהליך מעצר עסקינן ולא בתיק העיקרי, אי אפשר שלא לפתוח בתדהמה על התופעות הנגלות מתוך כתב האישום ומתוך העיון בראיות, הכוללות הודעות – והודאות - של מעורבים. שומו שמיים על התארגנות לכאורה של נערים המוחזקים כנורמטיביים ולומדים בבתי ספר רגילים, שמטרתה לפגוע בערבים בשל היותם ערבים. כיצד באה הידרדרות, כלשונו של סגן הנשיא המלומד בבית המשפט קמא, שסופה שיישמעו נערים רבים "לקריאה זדונית וגזענית מן הגרועות ביותר, כדי לעזוב בתיהם, בשעת לילה מאוחרת למדי, להתקבץ בצוותא בעודם מצוידים בכלי תקיפה שונים, והכל למטרה אחת, והיא – פגיעה בערבים, אשר יחלפו במקום באקראי, אך מפאת היותם ערבים ובשל כך גרידא"; וכל זאת, בערב יום הזיכרון לשואה (קריאה נוספת הופנתה ליום הזיכרון לחללי צה"ל), והכל "מתחת לעיני ההורים". ועוד שאל סגן הנשיא, "היכן היו ההורים והמחנכים, כשתופעה מזעזעת כזו התרחשה תחת אפם ממש, והיכן היו כוחות השיטור? – שאלות מטרידות (הן) אלה, ושומה על האחראים ליתן עליהם את הדעת". אוכל רק להצטרף לדברים נכוחים אלה, אף אם התמונה הראייתית עודנה לכאורית.

(2) אכן, בא-כוח העורר ששימש כראש המינהלת בפסגת זאב, תיאר את ה"הכאה על חטא" של אנשי הציבור במקום בעקבות הפרשה. ועוד אוסיף תמיהה, כיצד אחד המעורבים, אחיו של העורר, עוסק במכירת סכינים, ומסתובב באופן קבוע וסכין עימו, על פי הודעתו. עניינו של האח אינו לפני ולא אכביר מילים, אך גם מדברי בא כוח העורר עלתה תמיהה, ולדידי מכל מקום דבר מעין זה אומר בקול דרשני.

(2) אשר לראיות, עיינתי במקבץ שנמסר על-ידי באת כוח המדינה, ובו הודעות העורר, אחיו הקטין, וכן הקטין א' והקטין ר', ודו"ח תפיסה וסימון. העורר הודה בנוכחות ובבעיטות כלפי אחד המתלוננים אך לא בדקירה, בעוד א' מסר במספר הודעות כי העורר הוא זה שדקר את המתלונן הנדקר בגבו תוך תיאור הסכין. על פי הפרמטרים המקובלים לראיות לכאורה יש איפוא ראיות כאלה, גם אם נותרה מחלוקת באשר לעניין הדקירה, שהיא כמובן חשובה, ואליה יידרש בית המשפט אם ינוהלו הוכחות. קמה איפוא

נגד העורר עילת מעצר, גם סטטוטורית, בשל מסוכנות הנובעת מאלימות, וזאת אף לשיטתו בגין בעיטות, לא כל שכן בגין דקירה.

(3) לא ראיתי מקום לעיכוב ביצוע. השאלה שיש להידרש אליה היא – כמצוות המחוקק – האפשרות לחלופה. כבר הבעתי דעתי על העבירות לכאורה. הן מעוררות חלחלה ושאט נפש, וגם דאגה קשה. עם זאת, מצויים אנו בשלב של מעצר, וגישת המחוקק והפסיקה היא כי חומרת העבירה כשלעצמה אינה עילה למעצר, אלא אינדיקציה ורכיב מרכיבי המסוכנות, ואינה מקדמה על חשבון העונש, שהרתעה היא אחד מרכיביו; ראו לאחרונה בש"פ 4135/08 דראושה נ' מדינת ישראל (לא פורסם), והאסמכתאות דשם. במקרה דנא גם המדובר בקטין (אמנם בן שבע-עשרה ושמונה חודשים) – ולגבי קטין יש התייחסות מיוחדת של המחוקק ובית המשפט, ויש ליתן לה משקל – והוא בעל עבר נקי לחלוטין. עיקר הוא, כי המחוקק הנחה לבחון אם אין אפשרות

"להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחרותו של הנאשם פחותה" (סעיף 21 (ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים, תשנ"ו-1996)). דבר זה, בכפוף לעובדות כל מקרה, עשוי להיות ישים כשהמדובר בבעל עבר נקי, כל שכן קטין, אף אם עבר לכאורה עבירה בזויה ושפלה, אם ניתן להשיג הפגת המסוכנות באמצעים אחרים שאינם מעצר מאחורי סורג ובריח. כמובן, ובמיוחד לגבי קטינים, דרך המלך לבדיקת הדברים, מכוח גישת המחוקק (סעיף 21א לחוק המעצרים), דרכי בית המשפט והאינטרס הציבורי והאישי, היא קבלת תסקיר שירות המבחן. לצערנו ננקטים עתה עיצומים מאת שירותי המבחן, שגם בית המשפט המחוזי נדרש אליהם בהחלטתו, ויש רק לקוות כי העיצומים יסתיימו בהסכם ושירותי המבחן ישובו לעשות את מלאכת הקודש החיונית. ואולם, ובמיוחד ככל שהמדובר במעצר מאחורי סורג ובריח, ברי כי לבית המשפט סמכות לשחרר (ולוא זמנית) לחלופה, על פי הנסיבות, גם ללא תסקיר מעצר שהוא ככלל רשות (ראו גם בש"פ 8576/07 סלאמה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט פוגלמן), והדבר קורה לא אחת.

(4) נראה לי כי הדרך המתאימה לעת הזאת, על פי כוונת המחוקק, וחרף שאט הנפש הרב מן העבירות, היא כי העורר יימצא במעצר בית מלא ובאיזוק אלקטרוני (כאמור להלן) עד לתסקיר ולדיון נוסף בבית המשפט בעקבות התסקיר לבקשת צד מן הצדדים; אך הדבר לא

יהא בבית הוריו, שכן סבורני כי אין לעת הזאת מקום כי יחבור לאחיו, שאף הוא נאשם, באופן צמוד. תוצע איפוא לבית המשפט המחוזי חלופה בבית אחר, שתכלול איזוק אלקטרוני, מעצר בית מלא בפיקוח 24 שעות, וכן ערבות וערבות צד ג' והפקדה, כולן בסכום משמעותי . בית המשפט יקבע את פירוט התנאים, ועד להחלטתו בקשר לאמור יישאר העורר במעצר.