בש"פ 8576/07 רמזי בן אחמד סלאמה נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופט ג' נויטל ) מיום 11.10.07, לפיה בוטלה החלטת בית משפט השלום בכפר-סבא (כבוד השופט ד' גדול ) בגדרה הורה בית משפט השלום על שחרורו של העורר למעצר בית בבית הוריו, בתקופה שמיום 11.10.07 ועד יום 16.10.07 וכן על חיוב שירות המבחן בתשלום הוצאות בסך 3000 ש"ח.

1.

ביום 13.8.07 הוגש לבית משפט השלום בכפר-סבא כתב אישום בגדרו נטען כי בתאריך 10.8.07, נהג העורר במשאית כשהוא מצוי בגילופין, וסטה ממסלולו למסלול בו נהג אותה עת אברהים אזברגה (להלן: "המתלונן") ברכבו הפרטי. כתוצאה מכך התפתח בין השניים ויכוח, אשר במהלכו ירדו מכלי רכבם. בהמשך, חזר העורר למשאיתו, הוציא מתוכה סכין, והחל לתקוף את המתלונן. המתלונן ניסה להתגונן, וכתוצאה מכך נגרמו לו פציעות באצבעותיו. בדיעבד התברר, כי במשאיתו של העורר נמצאו שני סכינים נוספים. בהמשך, הכה העורר את המתלונן באגרופיו, ואף גרם לו לשריטה מדממת מעל עינו. לאחר מכן, עזב העורר את המקום והמשיך בנסיעתו תוך שהוא פוגע בשני כלי רכב נוספים וגורם להם נזקים.

בגין כל אלה יוחסו למערער עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות; תקיפה הגורמת חבלה; החזקת סכין שלא כדין; גרם תאונת דרכים ונהיגה בשכרות, עבירות לפי סעיפים 335(א)(1), 344, 380 ו-186(א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961, 32(3) ו-39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 19.8.07 קיבל בית המשפט את הבקשה, בקובעו כי המשיבה הציגה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר בעבירות המיוחסות לו, וכי קיימת עילת מעצר סטאטוטורית מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996, שכן העבירות המיוחסות לעורר בוצעו תוך שימוש בנשק קר ובאלימות. ערר שהגיש העורר על החלטה זו התקבל חלקית על ידי בית המשפט המחוזי

בתל-אביב- יפו (כבוד השופט ג' נויטל ) ביום 9.9.07. נקבע, כי הדיון יוחזר לבית משפט השלום לצורך הגשת תסקיר שירות המבחן ובחינת חלופת מעצר. במהלך התקופה, דחה בית המשפט את מועד הגשת התסקיר מספר פעמים, בעקבות הודעותיו של שירות המבחן כי הוא נזקק לפרק זמן נוסף לצורך הכנת התסקיר. בצד האמור, הסתייג בית המשפט מאי עמידת שירות המבחן בלוח הזמנים שנקבע. לבסוף נדחה מועד הדיון ליום 9.10.07.

בדיון ביום 9.10.07, שהתקיים בסמוך לאחר סיומה של חופשת הסוכות, ועובר לחג "עיד אל פיטר", התייצבה נציגת שירות המבחן והודיעה כי על אף חופשת הסוכות נשלח תורן של שירות המבחן לפגוש את העורר בבית המעצר "ניצן", אך לא היה בידו לאתרו. בנסיבות אלה ביקש שירות המבחן כי תנתן לו ארכה נוספת של עשרה ימים להכנת התסקיר. בית המשפט שב והביע מחאתו בנושא התנהלות השירות והוסיף כי: "אם יש מקום להפלות, אזי דווקא בימים אלו שהם ערב חג כה חשוב לבני העדה המוסלמית יש לדון בעניינם של המוסלמים על חשבון עניינם של יהודים שכן אלו סיימו כבר את תקופת החגים". בהמשך קבע בית המשפט כי "לא נותרה לי ברירה אלא ליטול את האחריות לעצמי ולשמוע את הבקשה לעיצומה", והורה על שחרורו של העורר למעצר בית מלא בבית הוריו לתקופת החג המוסלמי, שבין יום 11.10.07 ליום 16.10.07, בכפוף להפקדת ערבויות על ידי אביו ואחיו. כן הורה בית המשפט לשירות המבחן לשלם לבא כוחו של העורר הוצאות משפט בסך 3000 ש"ח.

המשיבה הגישה ערר על החלטה זו. ביום 11.10.07 – בהחלטה נושא ההליך שלפני – קיבל בית המשפט המחוזי את הערר וביטל את החלטתו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קבע כי היה מקום ליתן לשירות המבחן שהות סבירה לבצע את מלאכתו, ולא היה מקום "לדחוק" בו מדי שבוע. בית המשפט הוסיף ועמד על כך ששירות המבחן עשה כל שביכולתו על מנת לעמוד בלוח הזמנים שהוקצב לו. נוכח האמור, לא מצא בית המשפט עילה להטיל על שירות המבחן הוצאות. לעניין שחרורו של העורר לחלופת מעצר נקבע, כי אמנם יש סמכות לבית המשפט להורות על שחרור ללא תסקיר מעצר, אולם יש לבחון את החלופה המוצעת לגופה בהתייחס למסוכנותו של העורר, דבר שלא נעשה על ידי בית משפט השלום. עוד הודגש כי החג, לכשעצמו, אינו מהווה עילה מספקת לשחרורו של העורר. בית המשפט המחוזי ביטל אפוא את החלטתו של בית משפט השלום, והורה על המשך מעצרו של העורר עד להחלטה אחרת.

2.

מכאן הערר שלפני, בגדרו מבקש העורר לבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי. לטענת העורר, פעל שירות המבחן באופן בלתי סביר, שכן מאז החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 9.9.07 ועד היום לא הוגש תסקיר בעניינו. כן טוען העורר כי ראוי היה להותיר על כנה את החלטת בית משפט השלום בדבר שחרורו, כמו גם את חיוב שירות המבחן בהוצאות משפט.

המשיבה מצביעה על המסוכנות הנשקפת מן העורר נוכח חומרת העבירות המיוחסות לו – מסוכנות כלפי כולי עלמא – אשר לדידה לא ניתן לאיין באמצעות חלופת מעצר. נציגת שירות המבחן, גב' וינשטיין, אשר התייצבה אף היא לדיון שלפני, עמדה על העומס בו נתון שירות המבחן, בפרט נוכח העיצומים שננקטו בעת האחרונה, תקופת חגי תשרי העמוסה מטבעה, והעובדה כי תקנים רבים בשירות – שישים ושלושה במספר – אינם מאוישים. גב' וינשטיין עמדה על המאמצים שנעשו במקרה זה, כמו גם במקרים אחרים, למלא אחר החלטות בתי המשפט ועל השוויוניות הנוהגת בפעולתו של השירות.

3.

דין הערר להידחות. בראשית הדברים אבקש לעמוד על טרונייתו של העורר המכוונת לשירות המבחן, ועל אמירתו הביקורתית של בית משפט השלום, שניתן להסיק ממנה כי שירות המבחן לא פעל באופן שוויוני. לא היה מקום לאמירה אחרונה זו. שירות המבחן הינו ידו הארוכה של בית משפט, ובלשונו של השופט מ' חשין :

"שירות המבחן, אליבא דכולי עלמא, הינו ידו הארוכה של בית-המשפט, ותפקידו הוא, בין השאר, לבחון ולבדוק נושאים שבית-המשפט עצמו מתקשה לבחון ולבדוק. במובן מסויים ניתן לדמות את שירות המבחן לפריסקופ הנשלח מצוללת והמעביר אל קברניט הצוללת תמונות שהקברניט מתקשה לראותן בעיניו שלו." בש"פ 5859/04 מדינת ישראל נ' אבו סבייח (לא פורסם, 22.6.04)).

המלומדת חיה זנברג עומדת על כך כי אפיוני פעולתו "זיכו את שירות המבחן באמון רב מצד המערכת המשפטית, עד כדי כך שנוצר מצב שבו קציני המבחן יצאו מכלל עדים והפכו לדמות מיוחדת במינה:

"קצין המבחן אינו קטגור... קצין המבחן אינו סנגור... קצין המבחן אינו שופט. מי הוא, אפוא, קצין המבחן? אין לי אלא לומר שזהו תפקיד מיוחד במינו -

sui jeneris ... קצין המבחן הוא גורם עצמאי, המופיע על במת המשפט, על מנת לתת מידע, הערכה והמלצה, בדבר האמצעים שיש לנקוט כדי להחזיר את העבריין למוטב. אין הוא "עד" או "מומחה" במובן הרגיל של המילה. הוא דמות מיוחדת במינה, שהמצאנו אותה כדי לסייע במלאכת הענישה. הוא "קצין בית-המשפט" ( court the of Officer ), הוא עובד ציבור."

האמון הרב והמעמד המיוחד שרכש לעצמו - כמתואר - שירות המבחן, הם המעניקים למידע הכלול בתסקיר המבחן את הערובה הדרושה לאמינותו." (חיה כגן-זנדברג "על מעמדו של שירות המבחן בהליך הפלילי" משפטים כה 435, 457 (1995) מצטטת את דברי אהרון ברק במאמרו "התסקיר וקצין המבחן למבוגרים" חברה ורווחה ג(2) 162, 168), וראו דברים שאמרנו לאחרונה בע"פ 2765/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.8.07)).

גם במקרה זה לא חטא השירות לתפקידו. התחשבות בנתונים האובייקטיבים, עומס העבודה שהוגבר עקב העיצומים שהסתיימו לאחרונה, כמו גם פגרת חג הסוכות, הביאו אותו – מלכתחילה – לבקש מבית המשפט כי תסקיר המעצר יוגש כשבועיים לאחר תום חופשת הסוכות. גם משלא נענתה הבקשה, נשלח קצין מבחן תורן לבית המעצר, על אף שמטעמים שלא הובהרו עד תומם, לא היה בידו לפגוש בעורר. לא היה בנסיבות אלה מקום, להטיל דופי בשירות הממלא את תפקידו בשוויוניות ובמסירות. קל וחומר שלא היה יסוד לחיובו בהוצאות וצדק בית המשפט המחוזי בהכרעותיו בנושא זה.

זאת ועוד, העובדה שלא הוגש תסקיר מעצר אינה גוררת, מניה וביה, את המסקנה כי ראוי היה לשחרר את העורר. כפי שציין בצדק בית המשפט המחוזי, לבית המשפט נתונה הסמכות להורות על שחרור נאשם אף מבלי להיזקק לתסקיר מעצר, אולם סמכות זו יש להפעיל תוך בחינה קונקרטית של החלופות המוצעות ועריכת האיזונים המתאימים – ולכך אין ביטוי בהחלטת בית משפט השלום. קיומו של החג "עיד אל פיטר" כשלעצמו, אינו מהווה נימוק מספיק לשחרור העורר לביתו ללא בחינה מתאימה של החלופה (השוו: בש"פ 3648/03 מדינת ישראל נ' בלגזל (לא פורסם, 16.4.03)). כאן המקום להזכיר, כי העורר פעל באופן פרוע ונטול שליטה עצמית, וסיכן את שלומו של המתלונן בפרט ושל הציבור בכלל, וכל זאת בגין ויכוח פעוט בכביש. בנסיבות אלה, לא היה מקום לשחררו בערובה, ללא בחינה קונקרטית של חלופת המעצר ועריכת האיזונים המתאימים. בחינה כאמור תוכל להיערך בדיון שנקבע ליום 18.10.07.

סוף דבר, הערר נדחה.