בש"פ 51/10 יהושוע אקרמן נ. מדינת ישראל

ע רר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 31.12.09 (כב' השופטת ז' בוסתן), בתיק מ"ת 96-12-09, בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.

1.

נגד העורר ונגד אדם נוסף בשם שלומי בשרן (להלן: שלומי ) הוגש כתב אישום המייחס להם עסקה בנשק – עבירה לפי סעיף 144(ב2) ל חוק העונשין , התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ).

על פי הנטען בכתב האישום, העורר החזיק בדירתו בתל-אביב לבנת חבלה המכילה כחצי קילוגרם חומר נפץ מרסק, המחוברת למערכת המיועדת להצמדתה לאובייקט מסוג עץ או ברזל ("מטען עלוקה") (להלן: לבנת החבלה ). בנוסף, החזיק העורר אצבע חבלה המכילה כ- 100 גרם חומר נפץ מרסק מסוג C4 (להלן: אצבע החבלה ). ביום 16.11.09 מסר העורר את לבנת החבלה ואת אצבע החבלה לשלומי, לפי בקשתו של האחרון, לאחר שהלה הבטיח לו כי "יסתדרו" בהמשך. בכך, לטענת המאשימה, עשה העורר עסקה שיש עמה העברת החזקה בנשק לאדם אחר, בין בתמורה ובין שלא בתמורה, בלא רשות על פי דין. שלומי נטל את לבנת החבלה ואצבע החבלה ונסע במכוניתו ליישוב נווה מונוסון, שם אסף לרכבו אדם אחר, ומשם נסעו השניים ליישוב לוד, כשלבנת החבלה ואצבע החבלה מונחות בתיק במושב האחורי של המכונית.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים ולהסרת צו איסור פרסום. בהחלטתה מיום 29.12.09, נעתרה כב' השופטת בוסתן לשתי הבקשות, והורתה על הסרת איסור הפרסום ועל מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

בהחלטתה, ציינה כב' השופטת בוסתן שאין מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה. בהתייחס לטענת העורר כי שלומי איים עליו, נקבע כי מקומה של טענה זו להתברר במסגרת ההליך העיקרי, ודי בכך שהעורר החזיק בדירתו ביודעין חומרי נפץ שלא כדין ומסרם לשלומי שהבטיח לו כי יסתדרו בהמשך לגבי התמורה הכספית. עוד נקבע, כי נסיבות המקרה מעידות על מסוכנות העורר כדי כך שאין מקום לשקול חלופת מעצר.

על החלטה זו נסב הערר שבפני, שהתמקד בנסיבות ביצוע העבירה ובנסיבותיו האישיות של העורר.

3.

אקדים ואומר כי על פניו, התמונה הכללית המצטיירת מחומר הראיות, ביחס למעשי העורר, הינה בגוון פחות חמור מכפי שניתן להתרשם מכתב האישום. העורר הודה מייד בתחילת חקירתו בכך שהעביר את לבנת החבלה ואצבע החבלה לשלומי. העורר הסביר כי חומרי הנפץ הושארו בדירה על ידי שותפו לדירה השוהה בחו"ל,

וכי הלה הראה לו בשעתו את חומרי הנפץ ואמר לו מספר פעמים כי בכוונתו להחזירם בהזדמנות לצבא.

העורר טען לגבי הנסיבות והמניע להסכמתו למסור את חומרי הנפץ לשלומי. בהודעתו במשטרה סיפר העורר כי הכיר את שלומי בתקופה בה עבדו בשעתו כמאבטחים בחברת אבטחה. משך זמן רב שלומי "נדנד" לו פעם אחר פעם שיביא לו תחמושת או חומרי נפץ מהמילואים והעורר דחה אותו בנחרצות, עד שבאחת הפעמים הפטיר משהו בנוסח "עזוב את המילואים יש לי משהו בבית. אני אראה לך ותעזוב אותי". לאחר מכן המשיך שלומי להפציר בו, ללחוץ עליו באגרסיביות ואף הגיע אליו מספר פעמים לדירה ודיבר בטון מאיים ובכעס. באחת הפעמים שלומי "גם הרים את היד, לא בקטע של להרביץ לי אבל זה היה בקטע של לאיים". בהודעתו סיפר העורר כי לבסוף שלומי נטל את לבנת החבלה ואצבע החבלה כמעט בכוח מהדירה, בעוד העורר מנסה לחסום את דרכו. לדברי העורר, מאחר ששלומי הצטייר בעיניו כמי שמתרועע עם עבריינים, הוא נכנע ואפשר לו לקחת את חומרי הנפץ. העורר נקב בשמה של בת זוג ללימודים, כמי שהייתה עדה לכך שהיה לחוץ ונסער באותה תקופה עקב הלחצים שהפעיל עליו שלומי.

נציין כי שלומי, ששמר לכל אורך החקירה על זכות השתיקה, הגיב אך ורק לטענה כי איים על העורר, והכחיש טענה זו.

4.

די בהודעותיו של העורר במשטרה כדי לעמוד ברף של ראיות לכאורה. השלב של מעצר עד תום ההליכים אינו השלב המתאים לבירור הנסיבות המדוייקות בהן נמסרו חומרי הנפץ לשלומי. עם זאת, דומה כי האופן בו הוצגו הדברים בכתב האישום, לפיו מסר העורר את חומרי הנפץ כנגד הבטחה מצד שלומי שהם "יסתדרו", יוצרת קונוטציה של הבטחה לתמורה כספית שאינה מעוגנת בחומר הראיות. כאמור, שלומי שמר בחקירתו על זכות השתיקה, וכתב האישום בנקודה זו מבוסס באופן בלעדי על גרסת העורר בחקירתו במשטרה. בהודעתו במשטרה סיפר העורר כי כאשר שלומי נטל את חומרי הנפץ הוא אמר לו משהו בנוסח "אל תדאג, אם תרצה ישלמו לך על זה כסף", אך העורר הגיב על כך באומרו כי אין לו שום עניין בזה והוא לא רוצה לשמוע על כך. איני סבור כי ניתן להסיק מהדברים שבין הצדדים הייתה הסכמה שהעורר יקבל משלומי תמורה כספית עבור חומרי הנפץ. מכאן, שהמניע להסכמתו של העורר למסור לשלומי את חומרי הנפץ, עדיין לוט בערפל.

5.

אין חולק כי העבירה המיוחסת לעורר היא חמורה ומקימה עילת מעצר. ברם, גם בהתקיים עילת מעצר, שומה על בית המשפט לשקול אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר שפגיעתה בחירות הנאשם קטנה יותר.

כב' השופט הנדל, שדן בערר שהוגש על ידי שלומי על ההחלטה לעוצרו עד תום ההליכים, דחה את הערר וקבע בהחלטתו מיום 22.12.09, כי נוכח המסוכנות של הנלמדת ממעשיו של שלומי, אף אין טעם בקבלת תסקיר מעצר (בש"פ 10062/09).

איני סבור כי ניתן להשוות את העורר לשלומי, שחלקו בעבירה על פי המיוחס לו בכתב האישום, גדול מזה של העורר. שלומי שמר על זכות השתיקה בחקירתו, בעוד העורר שיתף פעולה עם חוקריו מהדקה הראשונה ומסר גרסה קולחת. עובר למעצרו של העורר, משטרת ישראל ניסתה לבצע עמו עסקה של רכישת חומרי חבלה, אך פנייתו של השוטר הסמוי לעורר נדחתה על ידו מייד באומרו כי אינו מבין מה הלה רוצה ממנו. יש בכך להעיד כי העורר לא שלח ידו במכירה של נשק או חומרי חבלה.

6.

העורר הוא יליד 1983, שירת ומשרת בצבא ביחידה מובחרת (בסדיר ובמילואים), סטודנט מצטיין בחוג לפסיכולוגיה שנה ב', מתנדב בפרוייקטים של חונכות לנוער במצוקה ולא הסתבך מעולם בפלילי קלה כבחמורה. העורר נתון במעצר מיום 25.11.09, פעם ראשונה בחייו, והתרשמתי כי הפנים את לקחו וייזהר עד מאוד שלא להפר את תנאי חלופת המעצר. בנסיבות אלה,

דומני כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר.

רשאי בית משפט לשלול חלופת מעצר גם מבלי להידרש לתסקיר קצין מבחן, מקום בו ברור שחלופת מעצר לא תסכון. בדומה, רשאי בית המשפט להורות על חלופת מעצר מבלי להידרש לתסקיר קצין מבחן, בעיקר כאשר נראה על פניו כי התסקיר יהיה חיובי, תו ך בחינה קונקרטית של החלופות המוצעות ועריכת האיזונים המתאימים (ראו, לדוגמה, בש"פ 8576/07 סלאמה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.10.2007) פסקה 3).

בהקשר זה אציין כי העורר הוא בן למשפחה נורמטיבית המתגוררת במושב המרוחק ממרכז הארץ, ובני המשפחה ואחרים הביעו נכונותם לפקח על העורר בתחומי המושב.

7.

סופו של דבר שאני מורה על קבלת הערר במובן זה שהעורר ישוחרר לחלופת מעצר. התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שייקבע דיון בהקדם האפשרי שבו ייבחנו תנאי החלופה והערבים המוצעים.