בש"פ 6031/12 פלוני נ. מדינת ישראל

א.

עררים על החלטות בית המשפט המחוזי במחוז מרכז (השופטת ברנט ) מן הימים 25.6.12 ו-12.7.12 במ"ת 12284-04-12, לפיהן הוחלט על מעצרם עד תום ההליכים של העוררים, קטינים, בעקבות כתבי אישום המייחסים להם עבירות הריגה, החזקה ונשיאת נשק שלא כדין, הדחה בחקירה, היזק לבעל חיים ויריות באזור מגורים; כל אחד לפי חלקו באישומים.

רקע והליכים

כתבי האישום

ב.

תחילה יפורטו בקצרה העובדות, כפי שתוארו בשני כתבי האישום שהוגשו כנגד ארבעת העוררים, שהם חלק משמונת הנאשמים בפרשה. כתב אישום מתוקן מיום 21.3.12 הוגש כנגד העורר בבש"פ 6031/12 (להלן העורר 1 , יליד 11.7.95 ) וכנגד העורר בבש"פ 6033/12 (להלן העורר 2 , יליד 23.5.96 ) ושני אחרים (נאשם 1 בכתב האישום המתוקן (להלן הנאשם ) ; וייאמר כאן, כי הוא שירה בקרבן הפרשה כפי שיפורט); ונאשם 4 בכתב האישום המתוקן (להלן נאשם 4); וכתב אישום מיום 5.4.12 הוגש כנגד העוררים בבש"פ 6052/12 (להלן העוררים

4-3 , ילידי 14.9.95 ו- 6.1.97 בהתאמה); וכנגד שני אחרים (להלן נאשם 7 ו נאשם 8 ).

ג.

עסקינן בשרשרת אירועים מצערת עד מאוד מיום 11.3.12, שבסופה קיפח את חייו על לא עוול ג'ורג' בן נחום סעדי ע"ה ( להלן

הקרבן ) . לפי כתב האישום פגשו העוררים 2 ו-3 ונאשם 4 בקרבן בפרדס בפאתי העיר רמלה בעת שטייל עם כלבו, התעמתו עמו וקיללו אותו; לאחר מכן עזבו את המקום. בהמשך אותו ערב, התקשר העורר 2 לנאשם, בנוכחות נאשם 4 והעורר 3, סיפר לו על התקרית, וביקש שיביא עמו אקדח ויחבור אליו ואל האחרים, במטרה לפגוע בקרבן. בעקבות זאת התקשר הנאשם לנאשם 7, וזה סייע לו בהשגת אקדח שהיה מוחבא קודם לכן במקום מסתור בידיעתו. אז, לבקשת הנאשם, הביא העורר 1 כדורי תחמושת לאקדח, ובדרכם להיפגש עם שאר בני החבורה, ירו השניים מספר יריות באויר, בנוכחות העורר 4. בהמשך לכך, חברו העוררים 4-1, הנאשם ונאשם 4, והמשיכו בדרכם בחזרה לאזור בפרדס בו פגשו את הקרבן קודם לכן. בעת ההיא היה הנאשם מצוי בתנאי מעצר בית מלא בגין מעורבותו בתיק אחר. בהגיעם לאזור, נטל העורר 2 את האקדח, דרך אותו ואמר, כי הוא רוצה לירות בקרבן; גם העורר 3 נטל את האקדח ודרך אותו פעם נוספת.

ד.

לאחר מכן פגש הקרבן בבני החבורה שהמתינו לו במטרה להתעמת אתו, והתפתחו חילופי דברים; הנאשם, העוררים 3-2, ונאשם 4 קיללו את הקרבן, וצעקו לעברו אמירות גזעניות. העורר ונאשם 4 בעטו בכלבו של הקרבן ויידו לעברו אבנים. במהלך חילופי הדברים אמר הנאשם, כי הוא רוצה לירות בקרבן, ובתגובה לכך אמרו לו העוררים 4-3: "חראם, אל תעשה את זה". העורר 2 לעומת זאת, אמר לנאשם שיירה ברגליו של הקרבן, וכי אם מפחד הוא לעשות זאת - יעשה זאת הוא במקומו. לאחר מכן פנה הקרבן לעזוב את המקום לעבר ביתו והחל להתרחק מבני החבורה. בשלב זה שלף הנאשם את האקדח וירה יריה אחת לעבר פלג גופו העליון של הקרבן. כתוצאה מכך נפגע הקרבן בצדו הימני של גבו, קליע הכדור ריטש את כבדו ויצא מבית החזה מימין מתחת לקשת הצלעות; הקרבן התמוטט ונפל ארצה, ואילו הנאשם התקרב אליו, וירה שתי יריות נוספות לעברו ולעבר כלבו; אחת היריות פגעה בכלב וגרמה למותו, והיריה השניה החטיאה את מטרתה. לאחר מכן נמלטו בני החבורה מהמקום בעוד הקרבן מתבוסס בדמו, מבלי שאיש מהמעורבים הזעיק עזרה או דיווח לרשויות על שהתרחש. לבסוף הצליח הקרבן להגיע בכוחותיו האחרונים לרחוב סמוך בעיר, שם נמצא באקראי על ידי עובר אורח והובהל לבית החולים, אך למרבה הצער מת מפצעיו כעבור שעות ספורות.

הליכי המעצר

ה.

מעצרם של העוררים הוארך לתקופת קצרות עד להגשת כתבי האישום כנגדם. עם הגשת כתבי האישום, הוגשה בקשה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים. הליכי המעצר כנגד כל שמונת הנאשמים בפרשה אוחדו בפני השופטת ברנט בבית המשפט המחוזי. בבקשת המדינה נטען לקיומן של ראיות לכאורה, ובהן הודאות חלק מן המעורבים בפרשה (הנאשם ועוררים 4-3). טרם נדון בעניינו של כל אחד מארבעת העוררים, יצוין כי נאשם 7, שחלקו קשור באספקת האקדח ובאירועים שלאחר הירי שוחרר לחלופת מעצר (בש"פ 4966/12 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), החלטת השופטת חיות מיום 10.7.12). אביע כאן תודה לשירות המבחן לנוער, שעשה מלאכתו הנאמנה מתוך העמקה.

בש"פ 6031/12 – העורר 1

ו.

כנגד העורר 1 נטען, כי מעורבותו לכאורה בעבירות נשוא כתב האישום המתוקן מקימה חזקת מסוכנות סטטוטורית לפי סעיפים 21(א)(1)(ג)(4) ו-21(א)(1)(ג)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996. מתסקיר המעצר מיום 17.4.12 עלה, כי העורר 1 נעצר לראשונה בחייו (צוין, כי הופנה בעבר לשירות המבחן בעקבות נשירתו ממסגרות החינוך); וכי הוא בן למשפחה קשת יום המונה 8 נפשות. נאמר, כי העורר 1 סבל לאורך השנים מקשיים בלימודים, ועם זאת לא דווחו בעיות תפקוד חריגות. צוין, כי משפחתו של העורר 1 מנהלת אורח חיים נורמטיבי, ועוברת משבר ממשי בעקבות מעצרו; שירות המבחן סבר, כי משפחתו היא מקור תמיכה חיובי וערכי (המשפחה גינתה באופן מלא את העבירות המיוחסות לו), ועשויה להעיד על פוטנציאל שיקומי. לפיכך, ונוכח הפער המשמעותי בין האמור לבין חומרת העבירות המיוחסות לעורר 1, נתבקשה חוות דעת פסיכו-דיאגנוסטית.

ז.

תסקיר משלים (מיום 12.6.12) המתייחס לחוות הדעת האמורה, העלה תפקוד קוגניטיבי בטווח הנמוך של הנורמה, לצד יכולות תקינות להבנה ויישום של נורמות חברתיות; וכן, כי לא נצפו תהליכי חשיבה המעידים על דפוסים אימפולסיביים, והעלולים לסבך את מערך ההתמודדות של העורר 1. בתסקיר צוין, כי כאשר העורר 1 מורחק מסביבה הגוררת לעבירות על מסגרת החוק והנורמה, הוא מסוגל לבחון את מעשיו, להפנים ולהכיר בגבולות ונורמות חברתיות. כיון שאין צפי סביר לקליטת העורר 1 במסגרת חוץ ביתית בחסות הנוער שתשמש עבורו כחלופת מעצר (נוכח רשימת המתנה ארוכה כפי שנתברר בתסקיר), ונוכח התרשמות חיובית מן המפקחים המוצעים מבני משפחתו של העורר 1, הומלץ לבחון בחיוב שחרורו לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית מלאים בבית קרובי משפחה בכפר קאסם. זאת - בפיקוח חמישה מפקחים, בנוסף לפיקוח אלקטרוני ובכפוף לערבויות מתאימות, וכן צו פיקוח מעצרים של שישה חודשים.

ח.

בדיון בפני בית המשפט המחוזי טענה המשיבה, כי חומרת המעשים והתנהלות העורר 1 אינם מאפשרים לתת בו אמון; העורר לקח חלק דומיננטי ביותר בפרשה, הוא סיפק את התחמושת לירי והותיר את הקרבן למותו מבלי להזעיק עזרה; כן נמנע עורר 1 משיתוף פעולה מלא עם המשטרה, שמר על זכות השתיקה, ולאחר מכן נתן הודאות הסותרות את חומר החקירה שהצטבר. לשיטת המשיבה, גם האמון במפקחים שהוצעו אינו מעלה או מוריד לעניין החלופה, שכן העורר 1 הצליח לאגור תחמושת בביתו עובר לאירועים, תחת עיניהם של אותם מפקחים. נטען איפוא, כי אין מקום לאפשר חלופת מעצר, לבטח לא כזו המותירה את העורר 1 בתוך קהילתו. מצד העורר 1 נטען, כי בשלב זה של הליכי המעצר. בהתאם לדין, על בית המשפט לבחון חלופת מעצר, גם במקרים בהם קיימת חזקת מסוכנות, וזאת באמצעות תסקיר המבחן; במקרה זה המליץ השירות במפורש על חלופת מעצר נוכח נסיבותיו האישיות של העורר 1 ולאחר בחינה דקדקנית של אפשרויות החלופה והמסוכנות הנשקפת מן העורר; העורר 1 מצוי במעצר זה כמה חודשים ואם לא יתקבל הערר, יישאר במעצר זמן רב עד לסיום משפטו; במצב זה, כאשר חלופת המעצר מכבידה ומסוגלת לאיין את מסוכנות העורר, גם לדעת שירות המבחן, יש לקבל - כנטען - את החלופה המוצעת.

ט.

בית המשפט המחוזי הורה על מעצרו של העורר 1 עד תום ההליכים והטעים, כי אכן המלצתו של שירות המבחן חיובית, אולם מהתסקיר עצמו עולה תמונה מדאיגה בדבר פוטנציאל גבוה להיגררות לעשיה שלילית; צוין, כי המלצתו הראשונית של השירות היתה להפנות את העורר 1 לחלופת מעצר מוסדית, אך נוכח סירובו של העורר 1, וכן בעקבות העומס הקיים במסגרות המוסדית, פנה השירות בלית ברירה לחלופה המוצעת בבית קרוביו. בית המשפט סבר, כי העורר לא הרים את הנטל הרובץ לפתחו להפריך את חזקת המסוכנות הסטטוטורית. נאמר, כי מדובר, בין היתר, בעבירות נשק אשר בהן ממעטים בתי המשפט לשחרר לחלופת מעצר. הוטעם, כי חרף גילו של העורר, היעדר עבר פלילי, ההתרשמות החיובית מן המפקחים המוצעים והחשש מהימשכות ההליכים - אין בחלופת המעצר כדי להפיג את מסוכנותו. לבסוף התייחס בית המשפט לפסיקה שהוגשה וקבע, כי אין מתקיימות במקרה דנא נסיבות שיאפשרו את הבחירה בחלופה. בית המשפט המחוזי ציין, כי אין בקביעה זו כדי להשפיע על בחינת חלופת מעצר מוסדית, אם תתאפשר בעתיד, ובהתאם להמלצת שירות המבחן.

הערר והדיון

י.

על החלטה זו הוגש הערר שבפני ובו נטען, כי טעה בית המשפט המחוזי בשעה שלא קיבל את המלצת שירות המבחן. נאמר, כי התסקירים העלו תמונה חיובית באשר להשתלבות העורר 1 בבית המעצר, לממצאי האבחון הפסיכולוגי, וביחס לחלופות המוצעות. עוד נטען, כי טעה בית המשפט המחוזי בשעה שראה בהמלצת שירות המבחן "המלצה דואלית"; והרי השירות בחן את החלופה המוסדית וקבע שאינה אפשרות מעשית, ומשכך בחן את החלופה השניה, מעצר בית, ומצא אותה ראויה לכשעצמה. כן נטען, כי טעה בית המשפט המחוזי שהתייחס לפוטנציאל גבוה להיגררות למעשים שליליים, אשר לכאורה עולה מן התסקיר, שהרי שירות המבחן התייחס לפוטנציאל זה וקבע, כי בשעה שהעורר 1 מורחק מסביבה שלילית, קטן החשש. נתבקש שחרור לחלופה, כהמלצת שירות המבחן.

י"א.

בדיון חזר בא כוחו של העורר 1 על עיקרי הדברים בהזכירו כי המדובר בקטין, שנאמר לגביו כי חומרת מעשיו פחות משל העורר 2, על המשתמע מבחינת הדין לגבי קטינים; בתסקירים מושקעים של שירות המבחן הומלץ על שחרור; כי בעת שהביא עורר 1 את התחמושת דובר על ירי על כלבים ולא על ירי באדם. עוד נטען, כי לאחר חמישה וחצי חודשי מעצר למד העורר 1 לקח. טיעוני באת כוח המדינה יובאו במאוחד בסיפת טיעוני העוררים.

בש"פ 6033/12 – העורר 2

י"ב.

גם כנגד העורר 2 נאמר, כי מעורבותו לכאורה בעבירות נשוא כתב האישום המתוקן מקימה חזקת מסוכנות סטטוטורית. מתסקיר המעצר מיום 17.4.12 עלתה תמונה דומה לאמור בתסקיריו של העורר 1. צוין כי העורר 2 נעצר לראשונה בחייו; וכי הוא בן למשפחה קשת יום המונה 12 נפשות. שירות המבחן התרשם, כי זו משפחה חמה ותומכת, שעל אף קשיים כלכליים מנהלת אורח חיים נורמטיבי. השירות סבר, כי הפער בין אורח חייו החיובי של העורר 2 עובר לאירועים המתוארים, מצריך בדיקה מעמיקה יותר של גורמי מקצוע פסיכולוגיים.

י"ג.

תסקיר משלים מיום 7.6.12 לאחר קבלת חוות הדעת המקצועית העלה, כי אין לעורר 2 הפרעות בשיפוט או בחשיבה; יכולתו לשלוט על דחפיו אמנם חלקית, אך הוריו נתפסים כדמויות משמעותיות המסוגלות לספק תמיכה והכלה. נאמר כי במעצרו היתה תחילה מתיחות בין העורר לנערים יהודים עמם שוכן לבקשתו, אך משהועבר נעשה תפקודו תקין, ללא עבירות משמעת ותוך יציבות וארגון. בדומה לעורר 1 נאמר בתסקיר, כי אין אפשרות לקלוט את העורר 2 באחת מהמסגרות המוסדיות הקיימות. צוין גם, כי להערכת מפקחת ההשמה בחסות הנוער, נוכח כתב האישום. לא ניתן לאיין את מסוכנות העורר 2 כלפי חוסים אחרים במוסד. מכל מקום, שירות המבחן התרשם באופן חיובי מהוריו של העורר 2 וסבר, כי אלה עשויים לשמש מפקחים ראויים. בשקלול הסיכון שנשקף מן העורר, חומרת המעשים המיוחסת לו וחלופת המעצר המוצעת המליץ השירות, כי העורר 2 ישוחרר למעצר בית מלא בדירה מחוץ לעיר רמלה בפיקוח הוריו, ובתנאים מגבילים נוספים, ובהם פיקוח אלקטרוני, ערבויות וצו פיקוח לארבעה חודשים.

י"ד.

בדיון בבית המשפט המחוזי חזרה המשיבה על עמדתה כפי שהוצגה בעניינו של העורר 1; נטען, כי יש לבחון לא רק את העושה אלא גם את המעשה - כלומר יש לתת דגש לחומרת המעשים ולחלק הארי של העורר 2 בפרשה. לעניין זה נטען, כי מעמדו של העורר 2 גבוה יותר לעומת העורר 1, שכן העורר 2 הוא שהזמין את הנאשם (היורה) להתערב בעימות עם הקרבן; העורר 2 אף דחק בנאשם לירות בקרבן, ולאורך כל התפתחות האירועים ניתן להיוכח בהתנהגותו הדומיננטית. מסוכנותו של העורר 2, כך נטען, זועקת מאופי התנהגותו. לגבי התסקיר נטען, כי אין לעת הזאת ברשות המשפחה דירה מחוץ לעיר מגוריה רמלה, והחלופה המוצעת תאורטית בלבד (במיוחד נוכח מצבה הכלכלי של המשפחה). עוד צוין, כי גם מתוך התסקיר המשלים עולה מסוכנותו של העורר 2, ששיתף פעולה רק באופן חלקי עם המאבחן הפסיכולוגי. כן צוין, לגבי אפשרות החלופה במסגרת חוץ ביתית מוסדית, מעבר לעומס המוכר במקומות אלה - כי בעניינו של העורר 2 עלה חשש שהמעון עצמו לא יוכל להתמודד עמו (לפי התרשמותה של המפקחת על ההשמה בחסות הנוער). מנגד נטען מטעם העורר, כי היה בן 16 בלבד בעת האירועים, ויש לתת את הדגש המתאים לשיקול זה, במיוחד נוכח התסקירים שהוגשו בפני בית המשפט. עוד נטען, כי חלקו של העורר 2 התבטא ב"דיבורים" בלבד; וכי התסקיר ממליץ מפורשות על שחרור, לאחר שנלקחו בחשבון חוות הדעת המקצועיות (שם נקבע, כי העורר 2 מסוגל לשלוט על דחפיו). לבסוף נטען, כי הוריו של העורר 2 נמצאו כמי שמסוגלים למלא את התפקיד הנדרש ממפקחים במעצר בית.

ט"ו.

בית המשפט המחוזי הורה על מעצרו של העורר 2 עד תום ההליכים והטעים, כי מעשה ההריגה המיוחס לו מקים חזקת מסוכנות אשר לא היה בכוחו של העורר 2 להפריך; הכלל בעבירות נשק נוטה כנגד שחרור לחלופה. לגבי העורר 2 הוטעם, כי נסיונו להדיח את שאר הנאשמים ורצונו בתיאום גרסאות בעת מנוסתם (חלקו האחרון של כתב האישום המתייחס לאירועים לאחר הירי בקרבן) מעיד על מסוכנות גבוהה הנשקפת מן העורר 2. עוד הוטעם, כי העורר 2 שתק בחקירתו (דבר בעל משקל גם בהליכי מעצר – בש"פ 1748/11 יחזקאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בית המשפט בחן את התסקיר החיובי ואת הפסיקה שהציג בא כוחו של העורר 2 וקבע, כי בשקלול הנתונים לא הופרכה חזקת המסוכנות, ויש לעצור את העורר 2 עד לתום ההליכים.

הערר והדיון

ט"ז.

על החלטה זו הוגש הערר שבפני, ובו חזר העורר על עיקרי טיעוניו בפני בית המשפט המחוזי. נטען, כי טעה בית המשפט המחוזי משהסתמך על חומרת העבירות המיוחסות לעורר 2 ועל התייחסות המפקחת על ההשמה. בא כוח העורר 2 הדגיש את גילו הצעיר ואת חוית המעצר הקשה, את הנורמות המחריגות התייחסות לקטינים בהליכי מעצר, ואת החשיבות שיש לתת לתסקיר המבחן בהקשר זה. לגבי התרשמותה של המפקחת על ההשמה נטען, כי היתה בלתי אמצעית, ולכן אין לתת לה משקל מהותי בהחלטה (במיוחד נוכח חוות הדעת המפורטת של השירות). לבסוף נטען, כי ההליכים בתיק העיקרי צפויים להימשך זמן רב, דבר המגביר את החשש לפגיעה בעורר 2.

י"ז.

בדיון בפנינו חזר בא כוחו של העורר 2 על עיקרי הדברים, וטען כי יש סתירה בין החלטות בית המשפט המחוזי במקרים השונים באשר ליחס לתסקירי השירות; הוטעמו הגיל הצעיר של העורר בשעת האירועים, עבר נקי ומשפחה נורמטיבית חרף קשיים; שתיקתו בחקירה, הוסבר, נבעה מפחד להעיד על אחרים, אך הוא דיבר בפני המדובב. אין כל צפי להפרות בפיקוח הדוק. נאמר גם, כי הטענה לגבי תיאום גרסאות מתמצה בדיבורים. אכן מדובר במקרה מזעזע, אך השאלה היא הניתן להגן על הציבור תוך שחרור הקטין לאחר חמישה חודשי מעצר; ענישה, ככל שתבוא, מקומה בסוף המשפט.

בש"פ 6052/12 - העוררים 4-3

י"ח.

העוררים 4-3 הואשמו כאמור, בכתב אישום נפרד יחד עם נאשמים 8-7. בבקשת המעצר נטען, כי מעורבותם לכאורה בעבירות נשוא כתב האישום מקימה חזקת מסוכנות סטטוטורית לפי סעיפים 21(א)(1)(ג)(4) ו-21(א)(1)(ג)(2) לחוק המעצרים.

י"ט.

באופן דומה לאמור ביחס לעוררים 2-1 נשלחו העוררים 4-3 לתסקירי מבחן ובהם עלה, הצורך בחוות דעת פסיכו-דיאגנוסטית נוכח הפערים בין המעשים המיוחסים להם ובין הרקע הנורמטיבי שלהם. בתסקירים לגבי העורר 3 צוין כי ערב מעצרו היה תלמיד בית ספר, בבדיקה הפסיכולוגית אובחנה אפשרות להפרעה פוסט-טראומטית (ראו עוד להלן). נאמר כי במעצר תפקודו של העורר 3 חיובי; היה תחילה איום באבדנות, אך החשש הוסר. נבדקו חלופות (בהעדר מקום בחסות הנוער); הוצעה חלופה בבית גרושת האב ברמלה (לא בכפר ג'ואריש), אך לא הומלץ עליה, כיון שילדיה הצעירים של הגרושה מתגוררים במקום. לגבי העורר 4 תוארו משפחה נורמטיבית ביסודה, ותפקוד חינוכי סביר; באבחון נאמר כי דרגת המסוכנות נמוכה, אף כי שירות המבחן לא היה שותף להערכה זו. השתלבות העורר 4 במעצר חיובית; הוצעו מטעמו חלופות בבית דוד ברמלה, אך השירות לא המליץ, בשל שהות בחדר עם נער בן 12. גם כאן אין אופציה מוסדית, שהעורר ממילא גם הסתייג ממנה. היו הליכי ביניים נוספים שלא אפרט, כדי שלא להלאות.

כ.

ביום 12.7.12 החליט בית המשפט המחוזי על מעצר העוררים 4-3 עד לתום ההליכים; עוד בהחלטה קודמת מ-25.6.12 עלה החשש שמא יכנס העורר 3 למצב בלתי נשלט ואף יתפרץ בתוקפנות כלפי עצמו וכלפי הסובבים אותו. צוין, כי מן האבחון שנערך לו עלה שפוטנציאל השיקום של העורר 3 מותנה בהשמה במסגרת מגדירה גבולות, וכי השירות לא המליץ על החלופה שהוצעה, וכך גם לגבי העורר 4.

כ"א.

אזכיר בקצרה, כי העוררים 4-3 חלקו בבית המשפט המחוזי על קיומן של ראיות לכאורה וטענו, אינן מקימות פוטנציאל הרשעתי לעניין עבירת ההריגה המיוחסות לעוררים. עוד נטען, כי מעבר לחולשה הראייתית, מן הראיות עולה שלמעשה פעלו העוררים על מנת למנוע את הירי בקרבן (בהתייחס לאמירתם "חראם, אל תעשה את זה" ונסיונם להרחיק את שאר המעורבים מן הקרבן בעת העימות); וכי נוכחותם של העוררים היתה טכנית בלבד. כן נטען, כי מדובר באירוע שארך כשמונה דקות בלבד; כי העורר 3 כלל לא הבין שהעורר 2 מזמין את הנאשם להביא אקדח, וכי הראיות אינן מצביעות על כך שהעורר 4 ידע על מטרותיו של הנאשם ומטרת ההתכנסות. לעניין גרסתו המתפתחת בחקירה של העורר 4 נטען, כי מהרגע שבו החליט לספר על האירוע מסר גרסה אחידה וקוהרנטית. לבסוף נטען, כי חרף ההמלצות הלא חיוביות של שירות המבחן, ובהתחשב בגילם של העוררים 4-3 והיעדר עבר פלילי לחובתם, יש בחלופות המעצר כדי לאיין את מסוכנותם.

כ"ב.

מנגד נטען על-ידי המדינה, כי העוררים 4-3 לקחו חלק ביצירת המצב המסוכן (גם אם פחות ביחס למעורבים האחרים), וכאשר בחרו שלא להזעיק עזרה הובילו, בדרך של מחדל, למותו של הקרבן. בשורה התחתונה נטען, כי עוררים אלה ידעו על יכולתו של הנאשם להשיג אקדח (העורר 3 אף נכח בעת השיחה בין הנאשם לעורר 2, כאמור, והעורר 4 ידע, כי הנאשם חזר מביתו של נאשם 7 "מצויד"). צוין, כי העורר 4 גם נכח בעת הירי באויר של הנאשם והעורר 1. שניהם הם היו מודעים להצהרות הנאשם בזמן ההמתנה לקרבן, ובחרו בצורה מודעת שלא לעשות דבר.

כ"ג.

בית המשפט המחוזי דן בקיומן של ראיות לכאורה, ובחן את מודעותם של העוררים 4-3, נוכח הנתונים שאינם במחלוקת בין הצדדים (נוכחות בזירה ולאורך התפתחות האירועים, כפי שפורט בטענות המשיבה מעלה). נקבע, כי העורר 3 מסר בהודעתו (מיום 26.3.12) "כן הבנתי שהוא אמר לו תביא את הדבר איתך, ידעתי שהוא רוצה להביא נשק", וכי היה מודע לעימות שנערך קודם לכן. לפיכך המסקנה המתבקשת היא, כך נקבע, כי העורר 3 היה מודע לטיב המעשה, לאפשרות גרימת התוצאה ולמטרה שבעבורה הוזמן הנשק. העורר 4 נכח בסמוך לנאשם בשיחה הטלפונית בינו לעורר 2, והיה מודע לנשיאת הנשק על ידי הנאשם (ראו הודעת הנאשם מיום 14.3.12 ש' 507-502 "אמרתי לו שאני הולך ל... [נאשם 7] ...[שהוא] יודע איפה הנשק"). אמת כי העורר 4 צפה בנאשם 1 ובעורר 1 בעת שבחנו את האקדח וירו בו באויר בדרכם למפגש עם האחרים. נקבע, כי הדברים האמורים מובילים למסקנה שהעורר 4 היה מודע לטיב המעשה ותוצאותיו האפשריות, כנדרש ראייתית בשלב הנוכחי, ואף מעבר לכך.

כ"ד.

ביחס לצפיית תוצאת ההריגה הוטעם, כי מחומר הראיות בתיק (הודעות המדובב) הצהיר העורר 2 בפני כל העוררים שהוא מעוניין לירות בקרבן, בנוסף לכך שגם הנאשם הצהיר בעת האירוע על כוונתו לירות בו; חרף התנגדות העוררים 4-3, עצם אמירתם מחזקת את העובדה, שצפו את תוצאת ההריגה. בית המשפט המחוזי דחה את טענות העוררים בדבר משך הזמן הקצר שבו אירע האירוע שכביכול, שלטענתם לא איפשר להם לעכל ולהבין את ההתרחשות סביבם. נאמר כי לעוררים 4-3 היו הזדמנויות רבות במהלך האירוע לעזוב את המקום, במיוחד נוכח נסיונו של הקרבן לסיים את האירוע; נדחתה הטענה לנוכחות "טכנית", לפי השתלשלות האירועים.

כ"ה.

בנוגע לעילת המעצר ותסקירי המבחן הוטעם, כי הוצגו טעמים כבדי משקל המצדיקים סטיה מהמלצותיו הלא חיוביות של השירות; ואולם, בית המשפט המחוזי, קבע כי מעורבותם של השניים אכן פחותה ביחס לעוררים האחרים, אולם גבוהה מזו של נאשמים 8-7; ובשקלול חוות הדעת המקצועיות שניתנו בעניינם, חומרת העבירה ואופיה המסוכן, למול גילם הצעיר והיעדר עבר פלילי לחובתם הוחלט לעצור את העוררים 4-3 עד תום ההליכים. לבסוף צוין, כי "שערי החלופה המוסדית לא ננעלו בפניהם של המשיבים, ואין בקביעתי בכדי לשלול בחינת חלופה מעין זו".

הערר והדיון

כ"ו.

על החלטה זו הוגש הערר שבפני. בא כוח העוררים חזר על עיקרי טענותיו בפני בית המשפט המחוזי והדגיש, כי לא ניתן משקל הולם לנסיונם למנוע מתחילה את הירי בקרבן, וטעה בית המשפט המחוזי משדחה את טענתם בעניין. נטען, כי "הרי שלא רק שלא קיימות כנגדם ראיות לכאורה, אלא אם קיימות כנגדם ראיות לכאורה חלשות, לא מתקיימת כנגדם עילת מעצר של מסוכנות". בדבר הראיות לכאורה נטען, כי העובדה שהעורר 3 האזין לשיחת הטלפון בין העורר 2 לנאשם אינה יוצרת נפקות פלילית לגביו. עוד נטען, כי לא ניתן משקל הולם לקטינות העוררים לפי הנורמות הקבועות בחוק הנוער (שיפוט, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971; וכי בית המשפט המחוזי התעלם מפסיקות קודמות של בית משפט זה בענייני קטינים. כן נטען, כי תסקירי המעצר טעו בכך שהתמקדו בחומרת העבירות, וכי בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל למשך הזמן הממושך הצפוי למשפטם של העוררים 4-3.

כ"ז.

נטען בלהט מטעם העוררים 4-3 כנגד עצם כתב האישום, נוכח העובדה שהשניים התנגדו לירי וביקשו למנעו, וחטאם הוא נוכחות פסיבית; הם לא תיארו לעצמם שיופעל האקדח; ואילו עזבו מוקדם, לא היה איש מנסה למנוע את המעשה. מדובר - כך נטען - בקטינים נורמטיביים וכך גם משפחתם, והם בודאי אינם במעגל הפנימי של הפרשה, ועל כן, מחצית שנה במעצר היא רבה מדיי; לפי חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971. יש להימנע ככל האפשר ממעצר קטין, והיה משגה בהפניה לבדיקה פסיכו-דיאגנוסטית. נתבקש שחרור מלא או למעצר בית חלקי או מלא.

עמדת המדינה

כ"ח.

באת כוח המדינה התייחסה להתפתחות האירוע הקשה, בהתאם לכתב האישום, ועמדה על חלקם של העוררים; באשר לעוררים 4-3 נאמר, כי אין להיאחז באמירתם "חראם, אל תירה", לעומת כל שאר סעיפי כתב האישום. כל העוררים, כך נטען, זלזלו בחיי אדם, אם באמירות ואם באדישות ברמה גבוהה. יש לזכור, כך נטען, המנוח שכב ודימם עד מותו, בלא עזרה. לגבי כל העוררים נבדקו חלופות, אך דווקא כיון שלפי עברם אין להסביר את התנהגותם, אין מקום לסיכון מעבר לזה של חלופה מוסדית. אמנם יש דרגות סיכון שונות בין העוררים, והעוררים 4-3 ברמה נמוכה יותר, אך כולם במעגל הפנימי, וחרף הקטינות, יש ללכת בדרכו של בית המשפט המחוזי.

צוין גם, כי רשימת ההמתנה למעונות חסות הנוער במגזר הערבי כוללת 40 נערים, אך כך אף במגזר היהודי, והמעון הנעול אינו מכל מקום חלופת מעצר "רגילה", אלא חלופה ארוכת טווח.

הכרעה

כ"ט.

אפתח ואציין כי לא יתכן חולק על חומרת הפרשה, בה קיפח המנוח את חייו, ככל העולה מכתב האישום, לכאורה, בשל גחמת נערים שחלקם נהגו באכזריות וברוע לב בלתי נתפס, ובחלקם באדישות, ללא טעם וללא תכלית, והמת מוטל לפנינו. חבל חבל על דאבדין. כמובן, שעתו של הפרשה כולה להתברר בדיון בתיקים העיקריים, ואשר יוכרע בהם יקום.

ל.

אנו עסקינן בדיני המעצרים, אין כל ספק בעילת המעצר, שהיא המסוכנות העולה מכתבי האישום. השאלה היא – משעסקינן בקטינים – יישומו של סעיף 10א לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), שכותרתו "מעצר קטינים כאמצעי אחרון ושיקולים למעצר", ולפיו "לא יוחלט על מעצרו של קטין אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחרות פחותה, והמעצר יהיה לפרק הזמן הקצר ביותר הנדרש לשם השגת המטרה כאמור; בקבלת החלטה על מעצרו של קטין יובאו בחשבון גילו והשפעת המעצר על שלומו הגופני והנפשי ועל התפתחותו". סעיף זה הוא גירסה מותאמת לקטינים של סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996, שלפיה יוחלט על מעצר רק אם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחרותו של הנאשם פחותה". וכדברי השופט פוגלמן בבש"פ 6502/10 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם):

"בשיטתנו המשפטית, אין דינו של נאשם שביצע את העבירה בהיותו בגיר, כדין נאשם שהיה קטין בעת ביצוע העבירה. לגבי זה האחרון, יש לבצע בדיקה דקדקנית ומוקפדת, שמא ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרך של חלופה, שכן אספקלריית הטיפול בקטינים נושאת עימה ייחוד ומעניקה דגש מוגבר לשיקול השיקומי".

השופט פוגלמן הוסיף שם, עם זאת, כי גם קטין אינו חסין מפני מעצר במקומות המתאימים ובעת סיכון לציבור; ראו האסמכתאות שם בנקודות השונות. זו איפוא נקודת המוצא לבחינת הדברים: השאלה, האם ניתן להשיג את מטרת המעצר על-ידי חלופה. אכן, יתכנו גם לגבי קטינים מקרים שבהם המסוכנות העולה מן המקרה ומן הנפשות הפועלות, מן המעשה ומן העושה, היא ברמה גבוהה עד כדי כך שאין להפיגה בחלופה.

ל"א.

בבש"פ 5353/07 מאור כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם) נזדמן לי לציין, כי:

"האינטואיציה הערכית והמוסרית מתלבטת בין חזקת החפות לבין שאט הנפש הטבעי, האינטואיטיבי, מכך שאדם שאולי עתיד לשבת שנים ארוכות במאסר משוחרר בעוד הקרבנות – או משפחותיהם כבמקרה דנא – מביטים ועיניהם כלות".

ועוד בבש"פ 1464/06 מדינת ישראל נ' נאשף (לא פורסם):

"האינסטינקט האנושי ממקד את הדברים בחומרת העבירה; קרי, אם ניטלו חיי אדם בעבירה חמורה, ראוי לו - על פי תחושה זו - שייעצר ויורחק מבני אדם ומסיכון הבריות... .

התביעה, בראיית אינטרס הציבור, לשיטתה, מעוניינת על פי רוב לראות נאשמים בעבירות חמורות מאחורי סורג ובריח גם בעת ההליכים המשפטיים, כך שהציבור יהא פטור מחשש פגיעתם הרעה. ואולם, וכבר ציין בית משפט זה לא אחת ולא שתיים, המחוקק לא בחר להשית את חומרת העבירה כעילת מעצר (ראו למשל בש"פ 699/04 נעיראת נ'

מדינת ישראל (לא פורסם) השופט ג'ובראן , ועוד החלטות דומות רבות), אלא ציין עילות כמו מסוכנות....

וכן קבע חזקה סטטוטורית של מסוכנות בעבירות כגון בטחון, אלימות מסוגים חמורים וסמים (סעיף 21 לחוק המעצרים). אמנם, פשיטא שחומרת העבירה יכולה להוות אינדיקציה למסוכנות, ולהישקל בין שאר גורמים".

אזכיר כי עילות אלה חלות גם לגבי קטינים, מכוח סעיף 10 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול). אך גם לא למותר לציין, כי עוד לפני תיקונו של חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) בתשס"ח ותוספת סעיף 10א נהגו בתי המשפט, כידוע, ברוח המייחדת קטינים.

ל"ב.

זהו איפוא הבסיס הנורמטיבי בענייננו, שאף בו שאט הנפש מהקלת הראש הטרגית בחיי אדם כמובן מצוי בתודעתי, כשם שהיה בתודעת בית המשפט קמא, והוא משמיע מסוכנות (בשתי דרגות שונות לגבי העוררים). השאלה היא האם ניתן להפיגה גם בידיעה שאין "הרמטיות" בחלופה כמו במעצר מאחורי סורג ובריח, אך ניתן להפחית כראוי את הסיכון כאן באים אנו לתסקירי שירות המבחן, ואף כאן נאמר פעמים רבות, והדבר הוא בחינת מושכל יסוד, כי לתסקיר חשיבות רבה ככלי עזר לבית המשפט, ולדידי הוא "עיניו ואוזניו הנוספות" במקומות שבהם דרושות כאלה, והוא נערך על-ידי אנשי מקצוע שזו אומנותם. אין בית המשפט מחויב להמלצות התסקיר, אך הוא יתן להן את המשקל הראוי; ואמנם כששירות המבחן, כסמן שיקומי, ממליץ שלא בחיוב, יבדוק בית המשפט היטב ובדקדוק מיוחד בטרם יפעל בניגוד להמלצות; ראו למשל החלטת השופטת חיות בבש"פ 4966/12 פלוני נ' מדינת ישראל הנזכר, שהוא תיק אחר בפרשה זו. לכל אלה סימוכין רבים נוספים בפסיקה, שכדי שלא להלאות לא אחזור עליהם (ראו למשל בבש"פ 1232/07 פלוני נ' מדינת

ישראל (לא פורסם) בהחלטת השופטת ארבל ; בש"פ 264/12 פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם), ציין השופט עמית לעניין קטין כלהלן:

"המחוקק יצא מנקודת הנחה כי הנזק הנגרם לקטין עקב מעצרו עולה על זה הנגרם לנאשם בגיר...".

ואטעים שוב ולא אלאה: חומרת העבירות צריך שתמצא ביטויה בענישה בתיק העיקרי, ככל שיורשע הנאשם, בגיר או קטין; כל עוד לא שינה המחוקק את הדין, הריהו מחייב אותנו כנתינתו. מה שעלינו לבחון בגדרי המעצרים, בודאי לגבי קטין, אם ניתן להפיג את העולה מעילות המעצר, יהיו אשר יהיו, ובראשן כמובן המסוכנות, על-ידי חלופה, על פי העושה והמעשה, והדבר כמובן תלוי מקרה. בענייננו, כאמור, המדובר במעשה נבזי שבו אדם תמים קיפח את חייו על לא עוול; לבית המשפט בתיק העיקרי פתרוני ענישה למי מן הנאשמים שיורשע ולפי חלקו, וכמובן איני נוטע מסמרות בענין זה.

ל"ג.

בטרם אמשיך אציין: לגבי העוררים עולה מדברי בית המשפט קמא כי היה נכון לשקול חלופה מוסדית, במעון נעול של חסות הנוער. הואיל והדבר אינו מעשי, על פי הודעת המדינה, איני צריך להידרש לשאלה הפרטנית, האם פלוני או אלמוני מן העוררים מתאים ספציפית למעון נעול, שאלה שעלתה לגבי עורר 2. אבל עלי לחזור במפגיע על דברים שאמר בית משפט זה לא אחת ולא שתיים, כמעט בתחינה כלפי רשויות המדינה, כי יש צורך בתוספת מקומות במעונות הנעולים, בחינת הצלת נפשות; חסות הנוער, ככל שלמדנו, מעוניינת בהגדלת המקומות שבראשותה, כדי להרחיב את אפשרויות הקליטה של נוער, יהודים וערבים, במעונות נעולים. ראו, רק כדוגמה בש"פ 6718/06 פלונים נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 4624/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה א' להערתי. המחוקק קבע מפורשות "יחס שיקומי" לנוער; ראו בין השאר הכרעת השופט דנציגר בע"פ 49/09 פלונים נ' מדינת ישראל (לא פורסם). ואם השאיפה היא כי פלוני קטין יהפוך לאזרח מועיל במקום לעבריין השב אל קיא העבירות, קיומה של מסגרת חינוכית שגם יש בה כדי להגן על הציבור בהיותה נעולה, הוא חיוני. בענייננו תוצאת היעדרם של מקומות במעון נעול היא חלופה פחות רצויה, אצל קרובי משפחה.

ל"ד.

ועתה לעוררים. כזכור, באשר לעוררים 2-1 היתה המלצת שירות המבחן, ואילו לגבי עוררים 4-3, שהם אמנם במדרג הקל יותר, לא הומלצו החלופות שהוצעו. בנסיבות, נראה לי, לא בלי התלבטות, כי יש מקום לקבל עקרונית את המלצות שירות המבחן באשר לעוררים 2-1, קרי, העוררים בבש"פ 6031/12 ובש"פ 6033/12. אציין כאן במפגיע, כי אינני רואה כתקפה את טענת הסניגורים שיש להתחשב בכך שההליכים יימשכו חודשים ארוכים. טענה זו מקוממת, שהרי בית המשפט המחוזי בתיק העיקרי, בהחלטה מ-12.7.12 ציין שהציע מועדים בספטמבר ואוקטובר, אך הסניגורים העמוסים לעייפה בתיקים אחרים של עצורים לא הסכימו, ועל כן נקבעו הישיבות בסוף חודש אוקטובר (אחת) ובדצמבר (חמש). אם כן, הַחלטתי באשר לשחרור היא חרף זאת, וכרוכה בקטינות העוררים עצמם מן השיקולים שפורטו. אציין, כי נדרשתי גם להחלטת השופטת חיות בבש"פ 4966/12 הנזכרת, שם שוחרר מי שסיפק את האקדח והיתה לו מעורבות בהקשר זה ועוד, אף כי לא היה במעשה עצמו, ואני ער לשוני.

ל"ה.

אומר מייד: אין בדעתי לאשר כל חלופה בעיר רמלה לאיש מן העוררים. השיקול של התרסה, גם בלא משים, מול משפחת המנוח, אף כשהעוררים במעצר בית, אינו מתיר לדעתי לעת הזאת הימצאות העוררים ברמלה.

ל"ו.

לענין עורר 1 (בש"פ 6031/12): ניתן לאשר את החלופה בבית המשפחה בכפר קאסם. הדברים נבדקו על-ידי שירות המבחן, לרבות המפקחים. האישור הסופי יהא על-ידי בית המשפט , ויכלול איזוק אלקטרוני, ערבויות והפקדות משמעותיות, צו פיקוח מעצר של שישה חודשים, הפקדת דרכון ככל שישנו ועיכוב יציאה, וכן יכולת המשטרה לבקר בכל עת לבדיקת קיומם של התנאים. העורר 1 מוזהר בהטעמה לקיים את כל התנאים ככל משפטם וחוקתם, ובא כוחו יסביר אותם כראוי למפקחים. יש לקוות כי כמעט מחצית שנה במעצר לימדה את העורר לקח, ולא יעז להפר את התנאים.

ל"ז.

הוא הדין לעורר 2 בבש"פ 6033/12 שישוחרר רק לאחר שתונח דעת בית המשפט לגבי שכירת דירה מחוץ לרמלה על פי המלצת השירות, וכל האמור בפסקה הקודמת. האמור לגבי עורר 1 יחול גם כאן על כל התנאים והאזהרות. בית המשפט יאשר את המפקחים לפי שיקולו. צו הפיקוח יהא לשישה חודשים (לא לארבעה כמומלץ). אף עורר זה מוזהר בכל לשון.

ל"ח.

אשר לעוררים 3 ו-4 (בש"פ 6052/12), סבורני כי בנסיבות, בהיותם במדרג נמוך יותר בפרשה מאשר עוררים 1 ו-2, יש מקום עקרונית לשחרר גם אותם לחלופה, והשאלה היא החלופה. ובהמשך לאמור, לא אוכל לאשר חלופות ברמלה כפי שהוצעו, ועל כן על העוררים להציע חלופות אחרות שמחוץ לרמלה ולא בבתי המשפחות ברמלה. שירות המבחן יתן חוות דעתו לבית המשפט בתוך שבועיים מהיום, ואני מקדים לו תודה. החלופות והמפקחים יאושרו על ידי שירות המבחן, וכל התנאים שנמנו לגבי עוררים 1 ו-2 יחולו, לרבות פיקוח מעצרים של שישה חודשים, גם על עוררים 3 ו-4, ואף עוררים אלה מוזהרים על קיומם. אטעים, כי בשונה מבש"פ 6067/12 עיסאוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שכלל עבירות נשק שלא במדרג הגבוה ובלא "קרבן ספציפי" (להבדיל מן הציבור הרחב), שם אושרה חלופה בכפר המגורים בשל העדר אפשרות אחרת, הנה במקרה דנא יש להרחיק את העוררים לא רק מזירת העבירה הקרובה, אלא מן העיר. כך נעשה גם בהחלטת השופטת חיות בבש"פ 4966/12, הנזכרת.

ל"ט.

העררים מתקבלים איפוא לפי האמור בכפוף לכל התנאים, והתיקים מוחזרים לבית המשפט המחוזי, אשר ימשיך בטיפול.