פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
בש"פ
6722/06
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
העוררת:
מדינת ישראל
נ ג ד
המשיבים:
1. פלוני
2. פלוני
3. פלוני
4. מוחמד אבו חדיר
ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי
בירושלים בב"ש 394/06 מיום 17.8.06 שניתנה על ידי כבוד השופטת ג'
כנפי-שטייניץ
תאריך הישיבה:
כ"ד באב התשס"ו (18.8.2006)
בשם העוררת:
עו"ד דותן רוסו
בשם המשיבים 1-2:
עו"ד מחמוד חסן
בשם המשיב 3:
עו"ד מוחמד מוקבל
בשם המשיב 4:
עו"ד ואסים דראוושה
החלטה
א.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לנוער (השופטת ג' כנפי- שטייניץ ) מיום 17.8.06 בב"ש 394/06, בגדרה נדחתה בקשת העוררת לעצור את המשיבים עד לתום ההליכים המתנהלים נגדם בת"פ 729/06.
ב.(1) ביום 26.7.06 הוגש כתב אישום כנגד המשיבים בבית המשפט המחוזי בירושלים. כתב האישום, המונה שלושה אישומים מייחס למשיבים עבירות של יצור נשק לפי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק ), סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(3) לחוק והצתה לפי סעיף 448(א) סיפא לחוק. למשיבים 1, 2 ו-4 יוחסה גם עבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק.
(2) באישום הראשון נטען, כי ביום 15.7.06 נפגשו המשיבים 1-3, קטינים, והחליטו ליידות בקבוקי תבערה לעבר כלי רכב נוסעים. לצורך מימוש החלטתם הכינו שלושה בקבוקי תבערה באמצעות בנזין ובד מתלקח. נטען, כי במועד האמור, בשעה 23:30 לערך, יידו המשיבים 1-3 את בקבוקי התבערה מגשר עוזי נרקיס בירושלים לעבר אוטובוס שעבר תחת הגשר. בקבוקי התבערה נפלו סמוך לכביש והתלקחו.
לפי הנטען באישום השני, ביום 16.7.06 נדברו המשיבים 2-4 לידות בקבוקי תבערה לעבר "שכונת היהודים" ברכס שועפט בירושלים. המשיבים 2-4 הכינו בקבוקי תבערה באופן שתואר לעיל, ובשעה 00:15 הגיעו לשכונה, ויידו את בקבוקי התבערה לעבר בית כנסת, בו שהו מתפללים באותה שעה. אחד מבקבוקי התבערה התלקח בסמוך לבית הכנסת, ובקבוק נוסף התלקח בתחנת אוטובוס סמוכה.
באישום השלישי נטען, כי ביום 17.7.06 נדברו המשיבים 1, 2 ו-4 לידות בקבוקי תבערה מגשר עוזי נרקיס לעבר כלי רכב שחלפו תחתיו. דפוס הפעולה ותוצאותיה תוארו באישום הראשון, וגם במקרה זה התלקחו הבקבוקים על הכביש. עוד נטען, כי לאחר שנודע להם שזומנו לחקירה במשטרה, נדברו משיבים אלה ביניהם כי במידה שייחקרו יאמרו, כי בליל האירוע שהו עם חברים בשכונה.
(3) עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים. בבקשה נטען, כי בידי העוררת ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למשיבים, לרבות הודאותיהם, וכי העבירות המיוחסות להן מקימות חזקה שמהמשיבים נשקפת סכנה לשלום הציבור ועל כן קיימת עילה למעצרם לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו- 1996.
(4) החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה ביום 17.8.06. בהיעדר מחלוקת כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות למשיבים, וכן קיימת עילת מעצר בעניינם, התמקדה ההחלטה בשאלת קיומה של חלופת מעצר. בהחלטתו סקר בית המשפט את תסקירי שירות המבחן בעניינם של המשיבים. בתמצית ייאמר, כי המלצת שירות המבחן לגבי ארבעת המשיבים הייתה שחרור למעצר בית בפיקוח הוריהם. צוין, כי המדובר במשפחות חיוביות, המהוות גורם סמכותי בעבור המשיבים, והמוכנות לשתף פעולה עם שירות המבחן וליטול אחריות על המשיבים. כן צוין עברם הנקי של המשיבים. עוד נאמר, כי נוכח גילם הצעיר של המשיבים 1-2 הומלץ לקצוב את מעצר הבית לתקופה של חודש וחצי, שבמהלכה תיעשה התערבות טיפולית מסוג ק.ד.ם (קבוצת דיון משפחתית) בשיתוף גורמים קהילתיים רלבנטיים, ותיבחן תכנית כוללת של חלופת מעצר.
לאחר ששקל את חומרת המעשים המיוחסים למשיבים ואת העובדה כי מדובר במספר מעשים מזה, ואת המלצותיו של שירות המבחן מזה, הורה בית המשפט המחוזי על שחרורם של המשיבים בתנאים הבאים:
המשיב 1, נער כבן חמש עשרה, ישוחרר למעצר בית בפיקוח הוריו בביתם בשכונת שועפט. כן יפקיד המשיב 5,000 ₪ במזומן. עוד הורה בית המשפט להוריו של המשיב ולאחיו להפקיד ערבות צד ג' בסך 20,000 ₪ כל אחת.
המשיב 2, נער כבן שש עשרה וחצי, שוחרר בתנאים דומים: מעצר בית מלא בבית הוריו בפיקוחו של אביו, והפקדת מזומן והמצאת ערבויות כאמור.
המשיב 3, בן שמונה עשרה, והמשיב 4, בגיר כבן תשע-עשרה שוחררו למעצר בית מלא בבתי הוריהם בשועפט. כן הורה להם בית המשפט להפקיד 15,000 ₪. בנוסף, הוריהם של המשיבים הללו וערב נוסף יחתמו על ערבות בסך 20,000 ₪ כל אחת להבטחת תנאי שחרורם.
כן קבע בית המשפט דיון בעניינם של המשיבים 1-2 ליום 25.9.06, וזאת נוכח המלצת שירות המבחן, לפיה עד למועד זה יוגש תסקיר משלים בעניינם של משיבים אלה.
ג.מכאן הערר דנן, בו נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו, לפיה ניתן לאיין את מסוכנות המשיבים באמצעות חלופות המעצר שנקבעו. לטענת העוררת, המעשים המיוחסים למשיבים מלמדים על מידת מסוכנותם של המשיבים לציבור ועל הקושי הרב שיש בשחרורם לחלופת מעצר. בהקשר זה צוין, כי מסוכנותם נלמדת מהעובדה שאין המדובר במעידה חד פעמית אלא במעשים חוזרים ונשנים, וכן מהעובדה כי המניע למעשיהם של המשיבים היה לאומני. באשר לתסקירי שירות המבחן נטען, כי בתסקירים אלה אין כל התייחסות למידת מסוכנותם של המשיבים, אשר אין בכוחן של החלופות שהוצעו כדי לאיין אותה. קביעה זו מקבלת משנה תוקף – כך נטען – נוכח העובדה שחלופות המעצר מבוססות על המקומות, מהם יצאו לבצע את המיוחס להם.
ד.(1) בדיון טען בא כוח המדינה, כי השלכת בקבוק תבערה כמוה כרימון; הקרבנות הפוטנציאליים – הנוסעים בכביש, מתפללי בית הכנסת – חשופים למסוכנות גבוהה. החלטת בית המשפט קמא, כך נטען, אינה נותנת מענה למניע ולסיכון. הדברים נעשו כנגד יהודים באשר הם. ועוד, המדובר בתיק שהדיון העיקרי בו לא יימשך זמן רב.
(2) באי כוח המשיבים טענו, כי אין המדובר במניע לאומני אלא בקלות דעת, שכן המשיבים לא השתייכו לארגון כלשהו ולא שקלו את מעשיהם. בא כוח משיבים 2-1 ציין כי שולחיו קטינים, והמעצר גרם להם להפנים את לקחם. בא כוח המשיב 3 ציין כי לא נגרם נזק לגוף ולרכוש מן המעשים, שנבעו מחוסר מעש וממצב סוציו-כלכלי נמוך; משיב 3 גם הביע חרטה עמוקה על טעותו. בא כוח משיב 4, ששולחו עבר את העבירה כבגיר, טען כי חומרת המעשים היא במדרג הנמוך, וכי שולחו לא חונך למעשים כאלה; והוא ממילא יתקשה אף בהפקדה הנדרשת. עוד ציין בא-כוח משיב 4, כי ניתן גם להזמין תסקיר משלים ולשקול חלופה אחרת.
ה.(1) לאחר העיון נראה לי כדלקמן: מחד גיסא, העבירות לכאורה משדרות מסוכנות, ולא בכדי נזעקה המדינה לערור. הסניגורים המלומדים תיארו, כאמור, את המעשים כקלות דעת. אכן יש בהם קלות דעת של נעורים. אך יש בהם הרבה מעבר לכך, רוח לאומנות המתבטאת בנכונות לגרום נזק שתוצאותיו עלולות לעלות בחיי אדם. המעשים כוונו נגד ישראלים-יהודים הגם שיכלו בחלקן להלכה, כשהמדובר בכביש, לפגוע בערבים; אך אין ספק, נסיון פגיעה בבית כנסת מדבר בעדו, ומצביע על רוח רעה. פן זה מצטרף לפסיקה שהגישה המדינה (בש"פ 7196/97 מדינת ישראל נ' פלוני ואח' (לא פורסם) (השופטת שטרסברג-כהן); בש"פ 7627/00 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט – כתארו אז – חשין); בש"פ 498/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופט ג'ובראן)). במקרים אלה נעצרו עד תום ההליכים מיידי בקבוקי תבערה (במקרה האחרון – בסביבה בה עסקינן. ואולם, תוך תסקיר שלא המליץ על חלופה).
(2) מאידך גיסא, מטרת המעצר עד תום ההליכים היא מניעתית, בראש וראשונה (בש"פ 1464/06 בילאל נאשף נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 6427/06 נימר חמדאן נ' מדינת ישראל ). בשלב זה לא עסקינן בשאלת העונש, המדובר בצעירים בעלי עבר נקי, ממשפחות נורמטיביות, אשר יש לכאורה, כך יש לקוות, סיכוי לכך שלא יחזרו לסורם, אחר שטעמו טעמו של מעצר, ומובן כי איני מביע דעה בתיק העיקרי לגופו. תסקירי שירות המבחן – ולכך יש משקל רב, פירטו את הטעון פירוט והמליצו בפה מלא על חלופה. בכך מתייחד תיק זה, כך דומני. לכן סבורני שאין מקום לשלול חלופה על הסף. ואולם, החלופות שהוצעו בבתיהם של המשיבים אינן טובות דיין כל עיקר, לא רק כיוון שההורים לא היוו חסם למעשי עבירה עד הנה, אלא גם שבהקשר המניעתי חזרה לסביבה המוכרת מהווה מטבע הדברים חשש ליצירת חממה של המשך עיסוק במעשי עבירה לאומניים, בשיחות עם אחרים הבאים לבקר גם כשמתקיים מעצר הבית כהלכתו.
(3) לפיכך סבורני, כאמור, כי כדי לשכנע בהפגת המסוכנות דרושות חלופות אחרות. המשפחות יעשו להצעת חלופות כאלה שאינן בבית המשפחה ובשכונת המגורים. אלה ייבדקו על-ידי שירות המבחן ויונחו לפני בית המשפט המחוזי בתוך 21 יום ככל שהדבר ניתן. אוסיף את שלושת אלה:
א.באשר למשיבים 2-1, הצעת שירות המבחן היתה, כי החלופה תהא זמנית עד לתסקיר משלים. אציע כי הבדיקות הללו ייערכו תוך כדי המעצר הנוכחי, כך שתוגש הצעה משלימה שתכלול חלופה אחרת.
ב.נראה לי כי אם יוחלט על חלופה, על ההפקדה לגבי משיבים 2-1 צריך שתהא גבוהה יותר, בסך 10,000 ₪.
ג.מעבר לכך, נוכח כל הנסיבות, סבורני כי טוב יעשה בית המשפט המחוזי אם יקבע בהקדם את מועד שמיעתו של התיק העיקרי, הן כיוון שהמדובר בקטינים שלעת הזאת עודם במעצר, והן כיוון שההנחה היא כי אין המדובר בהליכים ממושכים.
ו.הערר מתקבל איפוא חלקית בהתאם לאמור, עד להחלטה אחרת של בית המשפט המחוזי יהיו המשיבים במעצר.
ניתנה היום כ"ו באב התשס"ו
(20.8.2006).
ש
ו פ ט