בש"פ 498/06 פלוני נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת מ' מזרחי), בתיק ב"ש 219/05 מיום 4.1.2005, לפיה הוארך מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר, קטין, הוגש לבית-המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום, המייחס לו, יחד עם ארבעה קטינים נוספים, עבירה של יצור נשק, לפי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק), עבירה של הובלת נשק, לפי סעיף 144(ב) לחוק, עבירה של הצתה, לפי סעיף 448(א) לחוק, עבירה של היזק בזדון, לפי סעיף 452 לחוק ועבירה של חבלה במזיד לרכב, לפי סעיף 413ה לחוק.

לפי הנטען בכתב האישום, העורר, יחד עם ארבעת הקטינים, הכינו, ביום 26.11.2005, שני בקבוקי תבערה והשליכו אותם לעבר בית ברחוב אגרות משה בירושלים. כן נטען, כי ביום 24.11.2005, העורר, יחד עם שניים מהקטינים, יידו אבנים לעבר חלונות בית-כנסת שברחוב אגרות משה בירושלים. האבנים ניפצו שניים מחלונות בית-הכנסת וכן שמשה של רכב, אשר חנה בסמוך לו.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בירושלים, בקשה למעצרם של הנאשמים ובהם העורר, עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. בהחלטתו מיום 4.1.2006 קיבל בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת מ' מזרחי) את הבקשה, בציינו, כי אין בטענותיהם של הנאשמים כנגד חומר הראיות כדי לשלול את כוחו הלכאורי להביא להרשעתם. כן ציין בית-המשפט, כי העבירות המיוחסות לנאשמים מקימות חזקה שהם מסכנים את שלום הציבור ובטחונו.

מכאן הערר שבפני.

לטענת העורר, שגה בית-המשפט המחוזי משלא העדיף בעניינו חלופת מעצר. העורר טוען, כי יש לראות בתסקיר שירות המבחן תסקיר חיובי, המתאר את חלופת המעצר בבית הוריו כמאיינת את מסוכנותו. עוד טוען העורר, כי אין בידי המשיבה ראיות לכאורה בכל הנוגע לעבירת ייצור הנשק וההצתה, אלא רק לגבי זריקת האבנים, שכן הודאתו של העורר בעבירות אלו לא ניתנו בצורה חופשית.

מנגד, טוענת המשיבה, כי אין בחלופת המעצר שהוצעה על-ידי שירות המבחן כדי לאיין את מסוכנותו של העורר וכי אף שירות המבחן עצמו קובע בתסקיר שאין הוא יכול לחוות דעתו בעניין.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בראיות שלפני, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי.

מדובר בעורר, אשר הודה בייצור ובהשלכת בקבוקי תבערה וביידוי אבנים. טענותיו של העורר כנגד קבילותן של הודאותיו אינן מורידות מעוצמתן הראייתית ומקומן אינו בפני, אלא במסגרת משפט זוטא, כחלק מהדיון העיקרי בעניינו של העורר (ראו בש"פ 4526/92 ישי חדד נגד מדינת ישראל (לא פורסם )).

לא ניתן גם לקבל את טענותיו של העורר בנוגע לאיון מסוכנותו על-ידי חלופת המעצר המוצעת. שירות המבחן לנוער התקשה לנקוט בעניינו עמדה ולגבש המלצה בנוגע לחלופת המעצר. לאור זאת, אין ביכולתי לומר בלב שלם, כי באם ישוחרר העורר ממעצר, לא יהווה סכנה לביטחון הציבור. המעשים בהם הודה העורר הינם חמורים ביותר וכבר קבעה הפסיקה, כי "מעשים מן הסוג שביצע המשיב, גם אם היו מתרחשים בימים של רגיעה מוחלטת, חומרתם הינה מופלגת ומצדיקה מעצר. יידוי אבנים ובקבוקי תבערה עלול לקפח חיים, ואם המבצע פועל ממניעים אידאולוגיים סכנתו גדולה שבעתיים" (בש"פ 8576/00 מדינת ישראל נ' אלג'מל , פ"ד נד(5) 817, 819; וראו גם בש"פ 8090/05 מדינת ישראל נ' ענבתאוי (לא פורסם)). כן נאמר כבר, לעניין עבירת ההצתה, כי "עבירת הצתה הינה מן החמורות שבעבירות – שיודע אתה את תחילתה ואין אתה יודע את סופה, ומי שמתיר לעצמו לסכן בדרך זו רכוש וחיים - ובעניינו,כאמור, בשל דבר של מה בכך - עשוי להוסיף, לסכן את זולתו גם בנסיבות אחרות" (בש"פ 6527 מוחמד בן אעיד אלענמי נ' מדינת ישראל , (לא פורסם)).

סוף דבר, החלטתו של בית-המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת ולא מצאתי מקום להתערב בה. על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.