בש"פ 251/14 מדינת ישראל נ. פלוני

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר הורה על שחרורם של המשיבים מבית מעצר ל'מעצר בית'.

עיקרי כתב האישום

1.

שני המשיבים, קטינים – האחד יליד 2.6.1997 ובן-דודו יליד 31.5.1999 –

הואשמו בעבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, בחבלה בכוונה מחמירה, בקשירת קשר לביצוע פשע, בחבלה במזיד ברכב ובייצור נשק.

2.

על-פי כתב האישום, סמוך ליום 26.11.2013 נפגשו שני המשיבים וחמישה אחרים באזור בית הספר אבן רושד, שם קשרו קשר לזרוק אבנים לעבר אוטובוסים המסיעים יהודים, בעקבות מותם של שני פלסטינים בחברון. מתוך שנאה ליהודים ובמטרה לפגוע בכלי הרכב ובנוסעיהם, גמלו השבעה בליבם יחדיו כי ביום 28.11.2013 לקראת רדת החשכה יזרקו אבנים אל עבר מכוניות חולפות באזור היציאה מצור באהר. המשיב 1 ושלושה מן האחרים סיכמו להכין בקבוק תבערה על מנת לגרום להתלקחותה של אש אשר תאט את תנועת כלי הרכב ותגביר את סיכויי הפגיעה בהם.

3.

אחר הצהריים נפגשו בני החבורה בכיכר "אשהיד" שבצור באהר. המשיב 2 קנה ביחד עם אחר חומר דליק בחנות לחומרי בניין בצור באהר, כדי להכין את בקבוק התבערה. כעבור דקות אחדות ירדו בני החבורה אל הואדי שבין צור באהר לבין ציר אשר וינר, כ- 150 מטר

מערבית לכיכר המחברת בין הפניה לצור באהר לבין הפניה לארמון הנציב. המשיב 2 ערם ביחד עם אחר, סלעים, על כבישי העפר בוואדי, על מנת למנוע מהמשטרה לעבור, ולעכּבהּ אם תגיע לשם, וכך יוכלו לברוח בּבִטחה. המשיבים והאחרים התמקמו בשתי קבוצות, כשהמשיב 2, ושניים מן האחרים היו רעולי פנים. שתי הקבוצות עמדו במרחק של כשני מטרים זו מזו, במרחק שבין שניים לששה מטרים מהכביש, ואחד מן האחרים עמד במרחק של כ- 10 מטרים ותִצפת לעבר הכביש כדי להזהיר את השאר אם תגיע משטרה.

4.

סמוך לשעה 17:10 הצית אחד מן האחרים בקבוק תבערה, מסר אותו לאחר, וזה זרקוֹ אל הכביש. הבקבוק התלקח על הכביש, עד שכבה לאחר כשתי דקות. או אז החלו המשיבים והאחרים לזרוק אבנים לעבר כלי הרכב אשר נסעו לאורך הכביש במהירות גבוהה. כל אחד מבני החבורה זרק מספר אבנים, גודלה של כל אחת בין שבעה לעשרה סנטימטרים. מכונית שחורה מסוג קאיה האטה בשל התלקחות האש על הכביש, ונהגהּ הבחין באבנים על הכביש. אבן נזרקה לעבר המכונית, פגעה בדלתהּ הימנית האחורית וגרמה לנזק בפח. מכונית שנסעה בעקבותיה נפגעה גם היא בצידה הימני, כשאבן נתקעה בין השמשה לבין מכסה המנוע. אבן שזרק אחד מן האחרים פגעה במכונית שלישית. חלונהּ האחורי-ימני התנפץ, והאבן המשיכה במעופה ופגעה בראשה של פעוטה בת שנתיים, בצדו הימני. זו איבדה את הכרתה ונגרמו לה שבר בגולגולת וחתכים בקרקפת. למכונית נגרם נזק בדלת הימנית האחורית. אבנים שיידו המשיבים והאחרים הצטברו על הכביש וגרמו לעצירתה של מונית. נהגהּ ושלושת נוסעיה יצאו, קללו את המשיבים ואת האחרים בערבית, ואלה ברחו בחזרה לצור באהר.

הליכי המעצר

5.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביום 12.12.2013, הגישה העוררת בקשה למעצרם של המשיבים והאחרים עד תום ההליכים. בדיון בבקשת המעצר, ביום 17.12.2013, הסכים ב"כ המשיבים לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתם, ולקיומה של עילת מעצר. לנוכח הסכמה זו, ובהיות המשיבים קטינים, הורה בית המשפט המחוזי לשירות המבחן לנוער להכין תסקירי מעצר בעניינם.

6.

תסקירי המעצר מלמדים על הרקע האישי והמשפחתי של המשיבים. הראשון, בן למשפחה בת 8 נפשות, מתגוררת בבית פרטי בצור באהר, מצבה הכלכלי בינוני, הורים משכילים, עובדים, מגנים את מעשי בנם. השני, בן למשפחה בת 9 נפשות, מצבה הכלכלי בינוני, הורים עובדים, משקיעים בחינוך בנם ומופתעים ממעצרו. לגבי שני המשיבים התרשם שירות המבחן מפער גדול בין הדיווחים החיוביים עליהם לבין חומרת העבירות המיוחסות להם. לגבי המשיב 1 הוצעו שתי חלופות מעצר: בבית דודתו בג'בל מוכבר, או בבית דודו, בפאתי צור באהר. גם לגבי המשיב 2 הוצעו שתי חלופות מעצר: בבית סבו בצור באהר, או בבית דודתו – שהיא גם דודתו של המשיב 1 – בג'בל מוכבר. החלופה בבית הדודה צויינה כעדיפה, בהיותה מחוץ לצור באהר, ומשום אחריותה של הדודה, אך צויינה בעייתיות לגבי האפשרות ששני המשיבים ישהו יחדיו באותו בית. צוינה גם בעייתיות לגבי בית הדוד ובית הסב, באשר הם ממוקמים בצור באהר, היא זירת ביצוע העבירות. שירות המבחן התלבט רבות לגבי שחרורם של השניים לחלופת מעצר, נמנע מהמלצה, והותיר לשיקול דעת בית המשפט.

7.

בהחלטה מיום 1.1.2014 ציין בית המשפט המחוזי כי לנוכח העובדה ששירות המבחן נמנע מהמלצה חד-משמעית, וכן "לנוכח השקפתי כי בכל מקרה בנסיבות העניין חלופה הקרובה או צמודה למקום מגורי המשיבים אינה מתאימה... אני מאפשר לב"כ המשיבים להציע לשירות המבחן לנוער חלופות אלטרנטיביות" . בתסקיר משלים מיום 8.1.2014 נאמר כי ב"כ המשיבים לא פנה לשירות המבחן, ונמנע מיצירת קשר גם לאחר פניה יזומה מצדה של קצינת מבחן. בשיחה עם אביו של המשיב 2 ציין נכונות לשכור דירה לבנו הרחק מצור באהר. בנסיבות אלה, לא בא שרות המבחן בהמלצה על חלופת מעצר אחרת.

8.

בהחלטה מיום 9.1.2014 עמד בית המשפט המחוזי על חומרת העבירות, ואמר כי אילו מדובר היה בבגירים, היה מורה על הארכת מעצרם עד תום ההליכים המשפטיים. בית המשפט המחוזי ציין כי החלופות אינן אידיאליות, אך בהתחשב עם האפקט המרתיע של המעצר עד כה, ובשל עלויות כספיות הכרוכות בשכירות של בית הרחק מצור באהר, הרי שבשקלול הנסיבות מצא את חלופות המעצר שהוצעו כרע במיעוטו. לפיכך החליט בית המשפט לשחרר את המשיב 1 לחלופת מעצר בבית דודתו בג'בל מוכבר, ואת המשיב 2 לחלופת מעצר בבית סבו בצור באהר, שניהם בתנאי 'מעצר בית' מלא וערבויות כספיות מאת ההורים ומאת המפקחים. מכאן הערר.

עיקרי נימוקי הערר

9.

ב"כ העוררת קובלת על החלטתו של בית המשפט המחוזי לשחרר את המשיבים לחלופת מעצר. לדבריה, נסיבותיה החמורות של הפרשה הנדונה, מחייבות את מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. מכוח להט אידיאולוגי ומניע לאומני חברו המשיבים אל אחרים ותקפו מספר כלי רכב במארב מתוכנן היטב, רב-שלבי ורב משתתפים, ואף פצעו פעוטה בת שנתיים בראשה באופן חמור. "מי שבזדון משליך אבנים לעבר כלי רכב ומסכן את התנועה בדרכים, היודה אבנים בשוטרים הבאים להשליט סדר במקום התפרעות, יהיו מניעיו וזהותו הלאומית אשר יהיו, יהא גיל ו אשר יהא, חייב לדעת מראש, כי מעלה הוא על עצמו כי מסוכן הוא ובהיותו כזה, הרי שבמידה וייתפס, סיכוייו להשתחרר ממעצר קלושים, וחלופת מעצר לא תאיין את מסוגלותו לשוב לסורו" (דברי השופט ס' ג'ובראן בבש"פ 1655/07 עויסת נ' מדינת ישראל (7.3.2007)). המשיבים התארגנו ורקמו תכנית עבריינית מפורטת הכוללת חלוקת תפקידים ברורה, הצטיידו בבקבוקי תבערה ובאבנים לצורך הוצאת מזימתם מן הכוח אל הפועל, ומעשיהם מלמדים על מסוכנותם

הרבה. לדברי ב"כ המדינה, אין בחלופת המעצר כדי לאיין את המסוכנות. קטינות איננה חסינות . החלטת השחרור מנוגדת לפסיקתו של בית משפט זה ולשכל הישר: "אכן, מדובר בקטינים, אך לא ניתן להתעלם מן האופי המסוכן של המעשה המיוחס להם. זריקה של בקבוקי תבערה יוצרת סיכון ברמה גבוהה ביותר. אמנם, הסיכון לא התממש, אך נתון זה כשלעצמו אינו מפחית באופן משמעותי מאופיו המסוכן של המעשה. הכלל במקרים כאלה, כך דעתי, כי יש להורות על מעצר אף כאשר מדובר בקטינים, אלא אם קיימות נסיבות יוצאות דופן" (דברי השופט (כתוארו אז) א' גרוניס בבש"פ 9307/11 פלוני נ' מדינת ישראל (21.12.2011)). בעניין דנן התממש הסיכון באופן חמור ביותר, ובחקירתם הודו המשיבים בביצוע המעשים ובמניע הלאומני שבבסיסם. "אבן הפוגעת בראשו של אדם עלולה להורגו נפש או להופכו נכה לכל חייו, וחלילה לנו כי נתעלם מסיכון זה... 'אבן אשר ידה אותה נער בן 15 פגיעתה רעה לא פחות מאבן אשר ידה אותה איש מבוגר'... אדם שהוכיח עצמו כי בכוונת-מכוון מרים הוא אבן על איש אשר החברה שלחה אותו להשליט משטר וסדר, חלופת מעצר לא תסכון למונעו לעשות שוב מעשה שעשה" (דברי השופט מ' חשין בבש"פ 7171/00 מדינת ישראל נ' חאמד

(8.10.2000)).

10.

ב"כ המדינה טענה עוד כי מספרם הרב של אירועי ידויי האבנים בירושלים, נגד שוטרים ונגד אזרחים, מחייב התייחסות מחמירה נגד מיידי האבנים. בשבוע האחרון של חודש דצמבר 2013 נמנו במחוז ירושלים 130 אירועים של ידוי אבנים. בית המשפט המחוזי עצמו ציין בהחלטה קודמת כי החלופות שהוצעו אינן מתאימות בשל קרבתן למקום מגורי המשיבים – שם פעלו כחוליה מתוכננת ומגובשת שהתלכדה לבצע את העבירות במקום – ולא ברור השינוי שחל בעמדתו. אין להחזיר את המשיבים אל הסביבה שבה קיבלו את הלהט לבצע את העבירות, את הכלים ואת המניע. גם לאור תסקירי שרות המבחן לא היה מקום לשחרר את המשיבים לחלופת מעצר. אין להשליך את הסיכון הטמון בהם לפתחו של הציבור, ואין הצדקה לחרוג מן הכלל המחייב מעצר עד תום ההליכים בעבירות הללו.

עיקרי נימוקי התשובה

11.

המשיבים טוענים באמצעות בא-כוחם כי החלטת בית המשפט המחוזי היא סבירה וראויה, וכי אין להתערב בה. החלופות שנבחרו ממלאות אחר תכלית המעצר,

והערבויות הכספיות מבטיחות שתנאי 'מעצר הבית' יקוימו. מכיוון שמדובר בקטינים, השיקול המרכזי צריך להיות השיקום, כפי שבא לידי ביטוי בהחלטת בית המשפט המחוזי. המעצר חושף את המשיבים לחברה שולית ועויינת, ומסכן את עתידם. המשיבים נגררו אחרי אחרים מבית ספרם, לא נטלו חלק מרכזי באירוע, לא הם זרקו את האבן שפגעה בראשה של הפעוטה, ולא את בקבוק התבערה.

12.

ב"כ המשיבים ביקש להבחין בין פסיקה שעניינה בזריקת בקבוקי תבערה, לבין פסיקה שעניינה ביידוי אבנים. ב"כ המשיבים ביקש גם להסתייג מפסיקה שעליה הסתמכה ב"כ המדינה, משום שזו התייחסה לתקופות של אינתיפאדה ומתיחות בטחונית. בימי שגרה, אין צורך במעצר, ומדובר באירוע בודד. להורי המשיבים אין עבר פלילי ולא בטחוני, מעולם לא נטלו חלק באירועים כגון דא. משהתגייסו ההורים להשגיח על המשיבים, ניתן לסמוך עליהם.

"אין פיקוח שגרתי של הורה על ילדו כפיקוח בנסיבות שבהן מודע ההורה למעשים קשים המיוחסים לילד" (דברי השופט ס' ג'ובראן בבש"פ 4345/13 מדינת ישראל נ' פלוני (19.6.2013)). אין הצדקה בנסיבות העניין למעצר, שכמוהו כמקדמה על חשבון העונש. אין טעם בהרחקת המשיבים ממקום מגורי משפחותיהם. עדיף שיהיו בבית הוריהם מאשר בבית הדודה או הסבא. לבטח מקומם איננו במעצר, לטענת ב"כ המשיבים, בשל השפעתו השלילית. "לעולם חלופת מעצר אינה מספקת את הבטחון ההרמטי שניתן להשיג באמצעות מעצר מאחורי סורג ובריח. על כן אין לתור אחר חלופה המספקת מענה מוחלט למסוכנות הנשקפת מן הנאשם" (דברי השופט ח' מלצר בבש"פ 6927/09 פלוני נ' מדינת ישראל (7.9.2007)). ב"כ המשיבים ביקש להותיר על כנה את החלטת השחרור.

דיון והכרעה

13.

היטב פרסו ב"כ הצדדים את השיקולים הצריכים לעניין כולם, מזה ומזה, כמתואר לעיל, אך מלאכת האיזון קשה. מסוכנות רבה מחד גיסא, וקטינוּת מאידך גיסא. בעניין אחר הזכרתי את נטייתנו הידועה, על-פי הנחיית החוק והפסיקה, לבכּר ככל הניתן שיקולי טיפול, שיקום וחינוך, ולא להכביד את עוּלוֹ של הדין הפלילי על קטינים. עתידם עוד לפניהם, והמגמה היא להטותם לדרך טובה. שהות בחברה עבריינית בבית המעצר, בדרך כלל אינה מיטיבה את אורחותיהם (בש"פ 9010/12 מדינת ישראל נ' פלוני (18.12.2012)). ברם, על-פי כתב האישום, חלקם של המשיבים במעשה כלל וכלל איננו שולי, גם קשה להלום טענה של היגררות אחרי אחרים, משום שרובם ככולם קטינים. אכן, רבים עד מאד ממיידי האבנים הם קטינים, והקטינוּת לא יכול שתשמש כתריס בפני מעצר.

14.

במהלך הדיון בערר הגישה ב"כ המדינה "דוח שבועי – ניתוח אירועי ידויי אבנים לתאריכים 25.12-31.12" ועל סמכוֹ טענה לעלייה במספר האירועים במחוז ירושלים, סך הכל 104 אירועים. סכימת האירועים בטבלה העלתה כי מדובר לכאורה ב-46 אירועים בלבד. ביקשתי הסבר מאת ב"כ המדינה, וזו הודיעה אתמול כי קיבלה מסמך הבהרה מאת ראש חוליית סדר ציבורי בחטיבת המודיעין במשטרת ישראל, וממנו עולה כי מספר האירועים בשבוע הנ"ל עמד על 130 אירועי ידויי אבנים במחוז ירושלים. הפער נובע מכך שבמסמך הקודם לא נכללו אירועים ספורדיים, וגם כמות האירועים המדוּוחת לא הייתה מלאה. ניחא. יהא המספר המדויק כאשר יהא, גם הגרסה הממעיטה חמורה דיה.

15.

העיקר, על-פי כתב האישום, לא באקראי ידו המשיבים אבן, אלא כמה וכמה; לא בעידנא דריתחא, ולא על דרך ההִזדמן. שבעת בני החבורה, ושני המשיבים בכללם, פעלו באופן מתוכנן ומאורגן, בנחישות, הקדימו מחשבה למעשה, בחרו את היעד, הצטיידו באמצעים, כלי משחית, חִלקו ביניהם תפקידים, עשו לעיכוב הגעת המשטרה, גרמו להאטת תנועת כלי הרכב על מנת להצליח לפגוע בהם, והמזימה הוכתרה ב"הצלחה": נזקים לכלי הרכב, פחד ובהלה, ושבר בגולגלתה של פעוטה. סכנת נפשות פשוטו כמשמעו.

16.

לא בכדי אפילו שירות המבחן גילה ספקנות, משום שאין בחלופות המעצר הרחקה די הצורך מזירת ביצוע העבירות. כדברי השופט א' רובינשטיין בעניין אחר : "החלופות שהוצעו בבתיהם של המשיבים אינן טובות דיין כל עיקר, לא רק כיוון שההורים לא היוו חסם למעשי עבירה עד הנה, אלא גם שבהקשר המניעתי חזרה לסביבה המוכרת מהווה מטבע הדברים חשש ליצירת חממה של המשך עיסוק במעשי עבירה לאומניים..." (בש"פ 6722/06 מדינת ישראל נ' פלוני (20.8.2006)). ברי כי הרחקתם של המשיבים משגרת חייהם במשפחותיהם ובבית הספר גובה מחיר, אך כורח המציאות הוא להבטיח את שלום הציבור ובטחונו. רחמנות יתרה על המשיבים, כמוה כהתאכזרות אל הציבור, וכזאת לא יֵעשה.

סוף דבר

17.

המסקנה הבלתי נמנעת היא כי דינם של המשיבים להעצר עד תום ההליכים. ברם, קטינוּתם תבוא לידי ביטוי באופן ניהול משפטם. בהתחשב עם חומר הראיות שאינו רב, דומני כי יש לתחוֹם את מִשכו של המשפט באופן שלא יארך יותר מ-75 יום מהחל ועד כּלה. התביעה מזה וההגנה מזה, בניהולו של בית המשפט המחוזי, ישקדו לעמוד ביעד הזה.

בהתאם לכך, החלטתי לקבל את הערר, לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי,

ולהורות על הארכת מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים; ואולם, אם לא יסתיים משפטם בתוך 75 ימים מהיום, תהא זו עילה לבקש עיון חוזר בסוגיית המעצר.