בש"פ 1655/07 מחמד עויסאת נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' נועם ) בב"ש 1655/07 מיום 19.2.07, אשר על פיה הוארך מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בת"פ 3013/07.

כנגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום, המייחס לו ביצוע עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332 (3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); וכן התפרעות לפי סעיף 152 לחוק העונשין;

לפי הנטען בכתב האישום, ביום ה-9.2.07, בסמוך לשעה 14:30, ברח' סולטן סולימאן בירושלים, השתתף העורר בהתפרעות אלימה והמונית, שבמהלכה יידה אבנים לעבר רכב משטרתי שחלף במקום ונסע מכיוון מוזיאון רוקפלר לשער שכם. זאת, מתוך כוונה לפגוע ברכב ובנוסעיו השוטרים. האבנים שיידה העורר פגעו ברכב.

עוד נטען בכתב האישום, כי העורר השתתף בהתקהלות אסורה אשר מטרתה הפרת שלום הציבור, שיש בה כדי להטיל אימה על הציבור, וכן בזריקת דבר לעבר כלי התחבורה שבנתיב התחבורה נועד בכוונה לסכן חיי אדם בנתיב תחבורה.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה (להלן: המדינה ) לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה למעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגד העורר.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' נועם ) הורה, ביום 19/2/07, לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, לאחר שמצא, כי כנגד העורר קיימות ראיות לכאורה, לפיהן הוא ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום וכי קיימת עילת מעצר, לאור המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו .

בית המשפט המחוזי סקר את הראיות שהונחו בפניו וציין, כי התשתית הראייתית המסבכת את העורר בהשתתפות בהתפרעות ובידוי האבנים, נסמכת על דו"חות פעולה שרשמו שני שוטרים סמויים: הראשון - המכונה "25", ששימש כתצפיתן ודיווח לחבריו ברשת הקשר האלחוטית על מעשיהם של המתפרעים, ובכללם העורר. והשני – המכונה "170" , אשר על-פי הוראות שקיבל משוטר 25 ברשת הקשר, ניגש אל העורר ועצר אותו בזירה.

בית המשפט המחוזי ציין וקבע, כי גרסותיהם של שני השוטרים בדו"חות שערכו, מבססים סיכוי סביר להרשעתו של העורר בעבירות שיוחסו לו.

זאת ועוד, בית המשפט המחוזי קבע, כי העבירות המיוחסות לעורר מקימות נגדו עילת מעצר לפי סעיף 21 (א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו-1996, זאת מחמת החשש הנשקף ממנו לביטחון הציבור הנלמד מאופי המעשים המיוחסים לו.

עוד הוסיף וקבע בית המשפט המחוזי, כי בעניינו של העורר לא קיימת כל חלופת מעצר שתבטיח את תכלית המעצר. בית המשפט המחוזי ציין כי המעשים המיוחסים לעורר מצביעים על מידת מסוכנות גבוהה הנשקפת ממנו לביטחון הציבור והתרשם, כי בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, העורר אינו ראוי כלל ועיקר לאמון שחלופת המעצר מותנית בו. העורר במעשיו גילה כי מורא החוק וגורמי אכיפת החוק הוא ממנו והלאה, ובנסיבות אלו קבע, כי לא ניתן לאיין את מסוכנותו בחלופת מעצר כלשהי.

מכאן הערר שבפני.

עיקר טענת העורר הוא, כי אין בראיות שבידי המשיבה כדי לשמש ראיות לכאורה לצורך הרשעתו בעבירות המיוחסות לו וכי על בית משפט קמא מוטל היה לשקול שחרורו לחלופת מעצר, וכן להורות על קבלת תסקיר מעצר בעניינו, שעה שעסקינן בבחור צעיר, נטול כל עבר פלילי וזאת אף נוכח חולשת הראיות לכאורה העומדות כנגדו. עוד טען, כי אין להפלות בינו לבין נאשמים אחרים אשר נעצרו באירועים האחרונים בירושלים ולגבי חלקם ניתנו החלטות המורות על שחרורם.

מנגד, תומכת בא-כוח המדינה בהחלטת בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר. לטענתה, חומר הראיות שבידיה מבוסס דיו. לעניין העובדה שהיו נאשמים אחרים בעבירות דומות, אשר שוחררו ממעצר, עניין זה אינו מספיק. עסקינן בעבירה חמורה מאוד. מדו"חות הפעולה של השוטרים שהיו באירוע עולה תמונה קשה מאוד של התקפה המונית על כוחות משטרה המנסה להשליט סדר.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטת בית המשפט המחוזי ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות.

בענייננו, מחומר החקירה עולה, כי המעשים המיוחסים לעורר הינם חמורים וזאת במיוחד בימים אלה, שבהם מדינת ישראל שרויה בימים שאינם כתיקונם.

יפים לעניין זה דברים שנאמרו בבש"פ 5426/05 נדב טייכמן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), ניתן ביום 21.6.05:

"אי אפשר לדון בעניינם של העוררים במנותק מאירועי הזמן והתקופה..אין המחאה מכשירה ביצוע עבירות פליליות..חובת הציות לחוק עומדת מעל כל המחלוקות וחלה על כולם באופן שווה, ובמסגרתה ניתן להביע עמדה או מחאה. לא ניתן לחצות קווים אדומים תוך נשיאת דגל של השקפת עולם...".

כמו בית המשפט המחוזי, גם אני סבור כי ישנן ראיות לכאורה המקימות סיכוי סביר להרשעתו של העורר בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. העובדה שהעורר לבש מכנסיים מסוג דגמ"ח (כפי שזוהו על ידי התצפיתן) אשר צבעם הנו אפור בהיר ולא לבן - כפי שנרשם בדו"חות השוטרים שנכתבו דקות ספורות לאחר המעצר - אין בה כדי לפגום בתשתית הראיות לכאורה. אין חולק, כי מי שנעצר היה העורר, אשר זהותו נתחוורה באמצעות תעודת זהות שהציג לשוטר. יודגש, כי העורר נעצר על ידי שוטר 170 בשעה שהמעצר נעשה בקשר עין מתמיד ורצוף עם שוטר 25 .

בשולי הדברים יוער, כי העורר זוהה על ידי התצפיתן כאדם הלובש חולצה בצבע שחור-לבן ובעת מעצרו, לבש חולצה בצבע שחור-לבן. כך או אחרת, אי דיוקם בצבע המכנסיים שהינו גבולי אינו משליך בהכרח על אמיתות דבריהם בעניין העורר, אמיתות שתיבדק על ידי השופט השומע את התיק. לא לי לקבוע את מהימנותם של דו"חות אלו. די בהאשמה של השלכת האבנים לעבר הרכב המשטרתי על מנת להקים עילת מעצר.

מסכים אני עם בית המשפט המחוזי, כי דו"חות הפעולה שנרשמו על ידי השוטרים לקוניים יחסית. אולם, נראה לי, כי בשלב זה, אין פגם זה מגיע לכדי פגיעה כוללת בעוצמת הראיות לכאורה, פגיעה המצדיקה שינוי בהחלטת בית המשפט המחוזי.

האירוע ההמוני האלים שארע במקרה זה היה בעל חומרה מיוחדת. אירוע זה הוא חוליה בשרשרת אירועים אלימים הפוקדים את העיר ירושלים. העורר, במסגרת הפרות סדר אלימות והמוניות, הגדיל לעשות ויידה אבנים, ללא מורא, לעבר רכב משטרתי שנסע בציר מרכזי במזרח ירושלים.

לאור זאת, אין ביכולתי לומר בלב שלם, כי באם ישוחרר העורר ממעצר, לא ישוב לסורו ולא יהווה סכנה לביטחון הציבור. מעשיו של העורר הינם חמורים ביותר ולעניין זה, קבעה הפסיקה זה מכבר, כי מעשים כגון דא, גם אם היו מתרחשים בימים של רגיעה מוחלטת, חומרתם הינה מופלגת ומצדיקה מעצר.

על חומרתם של מעשים כגון אלו המיוחסים לעורר עמד בית משפט זה בשורה של החלטות. בית משפט זה נתן דעתו אף לקושי העולה ממעצרו של קטין רך בשנים, דבר אשר לא קיים בעניינו, שהרי, העורר אינו קטין וחרף זאת קבע כי נוכח הסיכון הנשקף מהעבירות כגון דא אין מנוס מפני מעצר כדי למנוע את הסיכון הנשקף ממנו ומהתופעה של יידוי אבנים, בין היתר, לעבר כלי רכב. באשר "אבן אשר יידה אותה נער בן 15 פגיעתה רעה לא פחות מאבן אשר יידה אותה איש מבוגר" (ראו דברי כבוד השופט חשין בבש"פ 7171/00 מדינת ישראל נ' חאמד , פ"ד נד (4) 729. להלן: בש"פ 7171/00. בש"פ 7103/00 פלוני נ' מדינת ישראל תק-על 2000 (3) 1665. בש"פ 7979/96 פראח נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). ביצוע העבירה כלל יידוי אבנים שהם בבחינת נשק קר. כאמור, האבנים פגעו בכלי הרכב. על כן, אוסיף, כי קמה חזקת מסוכנות של העורר גם לפי סעיף 21 (א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו-1996. יהא הרקע למעשים אלה אשר יהא, יש בהם משום סיכון גדול לשלום הציבור. לטעמי, קיים במקרה זה חשש ממשי כי העורר ישוב על מעשיו, משתיקלע לידו הזדמנות חדשה וחלופת מעצר –אין בה ולא כלום .

מי שבזדון משליך אבנים לעבר כלי רכב ומסכן את התנועה בדרכים, היודה אבנים בשוטרים הבאים להשליט סדר במקום של התפרעות, יהיו מניעו וזהותו הלאומית אשר יהיו, יהא גילו אשר יהא, חייב לדעת מראש, כי מעלה הוא על עצמו כי מסוכן הוא ובהיותו כזה, הרי שבמידה וייתפס, סיכוייו להשתחרר ממעצר קלושים וחלופת מעצר לא תאיין את מסוגלותו לשוב לסורו (ראו בעניין זה, בין היתר, בש"פ 7171/00 דלעיל. בש"פ 496/89 מדינת ישראל נ' ירון בן דוד יונה , פ"ד מג (2) 450 . בש"פ 254/88 מדינת ישראל נ' ביאדסי , פ"ד מב (2) 87. בש"פ 279/89 כהן נ' מדינת ישראל , פ"ד מג (1) 573).

למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם הטענה לפיה אין לעורר עבר פלילי מתגמדת נוכח הסכנה שמעשיו יחזרו על עצמם .

נציג המדינה הודיע כי משפטו של העורר צפוי להסתיים בתוך פרק זמן קצר ולכאורה אין לחשוש להתמשכות יתירה של ההליכים.

סוף דבר: החלטתו של בית המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת ולא מצאתי מקום להתערב בה. על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.

5129371