פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
6606/08
בפני:
כבוד השופט י' דנציגר
העוררים:
1. מחמוד שוויקי
2. בלאל וערי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 8.7.08 בב"ש
7085/08 שניתן על ידי כבוד השופט י' נועם.
תאריך הישיבה:
ג' באב התשס"ח (4.8.08)
בשם העוררים:
עו"ד ל' צמל
בשם המשיבה:
עו"ד ש' כהן
החלטה
ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 8.7.2008 בב"ש 7085/08 (כבוד השופט י' נועם), אשר דחה את בקשת העוררים לעיון חוזר בהחלטתו מיום 17.3.2008 בב"ש 7030/08 במסגרתה נקבע כי העוררים יעצרו עד תום ההליכים נגדם.
העובדות
1.
כנגד העוררים הוגש כתב אישום המייחס להם סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, עבירה לפי סעיף 332(3) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן - חוק העונשין ), חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 239(א)(2) לחוק העונשין ותקיפת עובד ציבור, עבירה לפי סעיף 381(ב) לחוק העונשין.
2.
לפי כתב האישום, ביום 3.3.2008 בשעה 12:00 או בסמוך לכך, נחסם רחוב צלאח א-דין בירושלים בידי מספר צעירים באמצעות גרירת מכולות אשפה, העמדתן במרכז הכביש והבערתן. זמן קצר לאחר מכן, במסגרת תפקידם כפקחים במחלקת הפיקוח על החנייה בעיריית ירושלים, נסעו הפקחים משה אפרים ושלומית בן אבו (להלן - המתלוננים ) ברחוב ברכב המשמש את עיריית ירושלים.
3.
כשהגיעו המתלוננים בסמוך למחסום, אשר גרם להם להאט את מהירות נסיעתם, החלו להתאסף במקום מספר רב של צעירים, ביניהם העוררים, אשר זיהו כי המתלוננים הינם פקחי עירייה. המתפרעים החלו ליידות אבנים לעבר הרכב, אשר היה בנסיעה איטית באותה העת, כאשר נהגו מחפש נתיב הימלטות. במהלך ההתפרעות, נטל העורר 1 אבן, רץ אחרי הרכב וממרחק של כשני מטרים יידה את האבן בעוצמה לעבר החלון האחורי של הרכב. כתוצאה מפגיעת האבן, נופץ החלון האחורי לרסיסים. בה בעת, נטל העורר 2 אבן וממרחק של כ- 10 מטרים
יידה אותה בכיוון הרכב ופגע בחלקו האחורי. הקטין ב.ע., הנאשם 3 בכתב האישום, ניגש אל הרכב והחל לחבוט בחלונותיו באמצעות אלת עץ.
4.
רק לאחר כדקה, הצליח נהג הרכב, כשהוא עולה על המדרכה, לעקוף את מכולות האשפה הבוערות שחסמו את הרחוב ולהיחלץ מהמקום. כתוצאה מיידוי האבנים והחבטות בו ספג הרכב פגיעות קשות ושמשותיו האחורית והקדמית נופצו.
הליכים קודמים
5.
במקביל להגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה להארכת מעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם. בית המשפט קמא ציין כי אין מחלוקת כי בחומר החקירה קיימות ראיות לכאורה לביסוס התשתית העובדתית המתוארת בכתב האישום, אשר כוללת, בין היתר, את הנצחת האירוע בסרט וידאו ואת ההודאות שמסרו העוררים בחקירתם במשטרה. בית המשפט קמא קבע כי המעשים המיוחסים לעוררים מצביעים על מידת מסוכנות גבוהה הנשקפת מהם לביטחון הציבור. נקבע, כי תעוזתם של העוררים, כפי שהונצחה בסרט הוידאו, מלמדת על סיכון ממשי שיצרו לביטחונם של המתלוננים. בנוסף, ציין בית המשפט קמא כי במעשי העוררים היה טמון סיכון של ממש לליבוי ההתפרעות האלימה עד כדי תקיפתם הפיזית של המתלוננים, אלמלא נחלצו מהמקום.
6.
לאור מעשיהם, קבע בית המשפט קמא כי העוררים אינם זכאים לאמונו של בית המשפט כי יקפידו לקיים אחר תנאי השחרור בערובה או כי לא יסכנו את ביטחון הציבור באם ישוחררו ממעצר. בית המשפט קמא שקל לזכות העוררים את גילם הצעיר ואת העובדה כי אין להם עבר פלילי, אולם חרף זאת, לא מצא כי יש בשיקולים אלו כדי לגבור על מסוכנותם המחייבת את מעצרם עד תום ההליכים. בית המשפט קמא הביא בחשבון במסגרת מכלול שיקוליו כי ההליכים צפויים להסתיים בתוך פרק זמן קצר לאור התשתית הראייתית הקיימת בתיק. על כן, הורה בית המשפט קמא ביום 17.3.2008 כי העוררים יעצרו עד תום ההליכים נגדם. באשר לנאשם 3, קבע בית המשפט קמא כי שאלת חלופת המעצר בעניינו תידון לאחר קבלת תסקיר מעצר לאור בקשתו בנושא ונוכח העדר התנגדות מצד המשיבה.
7.
לאחר שהחליפו ייצוג, הגישו העוררים, באמצעות באת כוחם החדשה, עו"ד ל' צמל, בקשה לעיון חוזר לבית המשפט קמא. בית המשפט קמא דחה בקשה זו של העוררים וקבע כי לא קמה עילה לעיון חוזר הואיל והבקשה הייתה צריכה להיות מוגשת כערר לבית משפט זה.
טענות העוררים
8.
לטענת העוררים - באמצעות באת כוחם, עו"ד ל' צמל - הם הודו באופן מיידי בעבירות המיוחסות להם, זאת בניגוד לנאשם 3 אשר הכחיש את המעשים המיוחסים לו והודה רק לאחר שהוצגו בפניו תמונותיו שצולמו במצלמת הוידאו, כאשר מעשיו של הנאשם 3 חמורים ממעשיהם. כמו כן, טוענים העוררים כי הנאשם 3 פעל בתגובה לאירועים בעזה, בעוד שהעורר 2 טען כי עשה את המעשים המיוחסים לו הואיל והפקח משה אפרים רשם לחובתו דו"חות בשלושה מקרים שונים ואילו העורר 1 טען כי פעל ב"להט הרגע".
9.
עוד טוענים העוררים כי הם צעירים בגיל ללא עבר פלילי וכי הם עובדים בחנויות השייכות למשפחותיהם, עוזרים להן בפרנסתן וחיים חיים נורמטיביים.
10.
בנוסף, טוענים העוררים כי יש לשחררם לחלופת מעצר, הואיל ובית המשפט קמא הסתפק בקיומן של ראיות לכאורה לשם השארתם במעצר, כאשר סעיף 21(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן - חוק המעצרים ) מורה כי בית המשפט לא יורה על מעצר אלא אם נוכח כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרכים אשר פגיעתן בחירותם של נאשמים פחותה.
לטענתם, בית המשפט קמא קבע כי יש להשאירם במעצר ללא בדיקה אמיתית של חלופת מעצר, כאשר במקרים בהן התקיימו נסיבות חמורות מהמקרה שבפניי, הורה בית המשפט לשחרר נאשמים למעצר בית. באת כוח העוררים, עו"ד ל' צמל, הגישה לעיוני מספר החלטות של בית משפט זה, ביניהן את בש"פ 4467/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.5.2008) (להלן - עניין פלוני ) ואת בש"פ 4469/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.5.2008) וטענה כי על רקע החלטות אלה לא ניתן להתעלם מתחושת האפליה הקיימת במקרה שבפניי.
11.
ממשיכים העוררים וטוענים כי היה על בית המשפט קמא לבקש תסקיר מעצר של שירות המבחן הואיל וסעיף 38 לחוק העונשין והכרזת שר המשפטים (לפיה יש לקבל תסקיר של קצין מבחן כאשר מטילים עונש של מאסר בפועל על נאשם שבעת ביצוע העבירה טרם מלאו לו 21 שנים) סותרים את הנחתו כי אין משמעות לאבחנה בין נאשמים בגירים ובין צעירים. לטענתם, מעצר עד תום ההליכים הינו שהות בין כותלי הכלא ועל כן היה על בית המשפט קמא לבקש תסקיר בעניינם.
12.
מוסיפים העוררים וטוענים כי הם אינם אנשים מסוכנים ונסיבותיהם האישיות מעידות על כך: הם עשו את המעשים המיוחסים להם ב"להט הרגע"; לאירוע לא היה כל המשך; אין להם עבר פלילי; המעשה נעשה ללא קשירת קשר מוקדמת בין הצדדים לביצועו ופעולות יידוי האבנים בוצעו בזמן עצירתו המוחלטת או הכמעט מוחלטת של הרכב ויש בכך כדי להשליך על חומרתה ומסוכנותה של עבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה.
13.
לבסוף, טוענים העוררים כי בית המשפט קמא הורה על מעצרם עד תום ההליכים בהתחשב בכך שההליכים בתיק יסתיימו תוך פרק זמן קצר. לטענתם, הם יושבים במעצר מזה
חמישה חודשים ולא ברור על מה הסתמך בית המשפט קמא כאשר הגיע למסקנה זו, הואיל והשופט שישב במותב בדיון בשלב המעצר אינו השופט שידון בתיק העיקרי. לטענתם העוררים, מעצר אינו מהווה "מקדמה על חשבון העונש" ומשכך, יש לשקול חלופת מעצר ולהורות על שחרורם.
טענות המשיבה
14.
לטענת המשיבה - באמצעות בא כוחה, עו"ד ש' כהן - במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי, לא חלקו העוררים על כך כי קיימות נגדם ראיות לכאורה.
לטענתה, בהודעת הערר בבית המשפט קמא לא טענו העוררים כי אינם מסוכנים אלא טענו כי במידה ומה שיוחס להם הוא נכון, קמה נגדם עילת מעצר. על כן, טוענת המשיבה כי טענת העוררים כעת כי הם אינם מסוכנים מהווה "שינוי חזית".
15.
באשר לטענת העוררים כי הם מופלים לרעה אל מול הנאשם 3 בתיק, טוענת המשיבה כי הנאשם 3 הינו קטין שנעצר עד תום ההליכים, אשר הגיע להסדר טיעון במסגרתו נקבע כי הוא יירצה עונש מאסר בן תשעה חודשים בפועל. לטענת המשיבה, בית המשפט המחוזי דחה את הסדר הטיעון והחליט להעמיד את עונשו של הנאשם 3
על 18 חודשי מאסר בפועל. לטענת המשיבה, בניגוד לנאשם 3, העוררים במקרה שבפניי הינם בגירים וראוי להחמיר עימם.
16.
באשר לטענת העוררים כי הם מופלים לרעה בהשוואה לצעירים יהודים, ובפרט בהשוואה לאלו שביצעו לכאורה לינץ' בשני ערבים במרכז שכונת פסגת זאב זה לא מכבר, טוענת המשיבה כי במקרה הנ"ל שוחררו כל הקטינים שהיו מעורבים בפרשה למעצר בית, אולם בית המשפט הורה על מעצרם של כל הבגירים במקביל לשליחתם לקבלת תסקיר מעצר. לטענת המשיבה, אותם בגירים שוחררו למעצר בית רק לאחר שהתסקיר בעניינם הוגש לעיונו של בית המשפט.
17.
עוד טוענת המשיבה כי מדובר באישום הכולל התפרעות חמורה בהשתתפות מספר גדול של אנשים ולא ניתן להתייחס לכל מעשה אלימות בנפרד, כפי שטוענים העוררים. מדובר בהתפרעות המונית, כאשר ניתן רק לשער מה היה קורה לולא הצליח נהג המכונית להימלט.
18.
לבסוף, טוענת המשיבה כי כבוד השופט י' נועם בבית המשפט קמא העריך כי המשפט לא ייארך זמן רב לאור קיומן של ראיות לכאורה טובות בתיק ואף באת כוח העוררים, עו"ד ל' צמל, ציינה זאת בדיון בפני בית המשפט קמא. לטענתה, המועד שנקבע לדיון הינו ביום 27.8.2008 ונקבע כי מדובר בדחייה האחרונה.
לאור כל האמור לעיל, מבקשת המשיבה לדחות את הערר.
דיון והכרעה
19.
לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובנספחיה ולאחר ששמעתי את הצדדים בדיון שנערך בפניי הגעתי לכלל מסקנה כי אין בשלב זה כעת לשחרר את העוררים לחלופת מעצר, אולם יש להגיש בעניינם תסקיר מעצר לבחינה כאמור.
20.
אין חולק כי קיימות בתיק ראיות לכאורה כי העוררים ביצעו את המעשים המיוחסים להם. העוררים לא חלקו על עובדה זו ובהודעת הערר ובדיון שנערך בפניי העוררים אף הודו במעשים המיוחסים להם. המחלוקת בין הצדדים צומצמה לשאלת המסוכנות העולה מן העוררים והאם היא מקימה נגדם עילת מעצר.
21.
סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים קובע כי בית המשפט רשאי לצוות על מעצרו של נאשם במידה והעבירה המיוחסת לו הינה "עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם;". האלימות בה נקטו העוררים התבטאה ביידוי אבנים על הרכב, פעולה העולה כדי שימוש בנשק קר כמשמעותו בחוק המעצרים אשר טמון בה סיכון גבוה לשלום הציבור [ראו למשל: בש"פ 1655/07 עויסאת נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.3.2007); בש"פ 7171/00 מדינת ישראל נ' חאמד , פ"ד נד (4) 729 (2000) (להלן - עניין חאמד )]. אכן, כל אחד מן העוררים זרק אבן אחת בלבד ולאחר מכן חזר מיד לעיסוקיו, אולם לא ניתן להתעלם מן העובדה כי העוררים היו חלק מהתפרעות המונית אשר היה בה כדי לאיים על שלומם של המתלוננים. האבנים שאותן יידו העוררים פגעו ברכב בו נהגו המתלוננים וסיכנו באופן ממשי את שלמות גופם. ב עניין
חאמד
ציין כבוד השופט מ' חשין כי "העזרה ההדדית והעידוד ההדדי שפורעים עוזרים ומעודדים איש את רעהו יש בהם אפקט סינרגטי והסיכון לשלום הציבור גובר והולך". סבורני כי דברים אלו יפים גם למקרה שבפניי ועל כן ולא ניתן לקבל את טענת העוררים כי הם אינם מסוכנים לשלום הציבור הואיל וכל אחד מהם זרק אבן אחת בלבד או כי מעשיהם נעשו ב"להט הרגע" ללא קשירת קשר מוקדמת.
22.
אין די בקביעה כי נגד העוררים קמה עילת מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים, לשם השארתם במעצר עד לתום ההליכים. שומה על בית המשפט לבחון האם קיימת אפשרות להפיג את מסוכנותם על ידי שהייתם בחלופת מעצר אשר מחד תשיג את מטרת המעצר ומאידך, תפגע בחירותם באופן מידתי.
כפי שציינתי לעיל, סבורני כי מעשיהם של העוררים מעידים על מסוכנותם הרבה לשלום הציבור ולא מצאתי כי יש בכוחה של חלופת מעצר כלשהי כעת כדי להפיג את מסוכנותם, חרף העובדה כי הם נעדרים הרשעות קודמות.
23.
בדיון שנערך בפניי טענו העוררים כי הם מופלים לרעה פעמיים. פעם אחת, טוענים המעוררים כי הם מופלים לרעה אל מול הנאשם 3 ופעם שנייה טוענים העוררים כי הם מופלים לרעה אל מול מקרים אחרים, חמורים יותר, דומים בנסיבותיהם למקרה שבפניי.
דינה של טענת האפליה אל מול הנאשם 3, להידחות. בניגוד לעוררים שהינם בני 20 ו-30, הנאשם 3 הינו קטין בן 16 שנעצר עד תום ההליכים נגדו. יתר על כן, הנאשם 3 הורשע לפי הודאתו בבית המשפט, כפי שסוכם עימו במסגרת הסדר טיעון, אולם במקום לרצות עונש של תשעה חודשי מאסר, בהתאם להסדר הטיעון, החמיר עימו בית המשפט וגזר עליו 18 חודשי מאסר בפועל. החמרה זו בעונשו של הנאשם 3, בנסיבות העניין, מחלישה אף היא את טענת העוררים כי הם מופלים לרעה.
באשר לטענת העוררים כי הם מופלים לרעה בהשוואה לצעירים יהודים שתקפו לכאורה במרכז שכונת פסגת זאב בתחילת חודש אפריל השנה שני צעירים ממוצא ערבי וחבטו בהם במוטות ובקרשים עד זוב דם, כששניים מהתוקפים דקרו בסכין את אחד הצעירים הערבים בגבו; גם דינה של טענה זו להידחות. מן ההחלטות אותן הגישה לעיוני באת כוח העוררים, עו"ד ל' צמל, עולה כי בפרשה מעוררת שאט הנפש הנ"ל,
הנאשמים אשר שוחררו למעצר בית היו קטינים, כאשר הנאשמים הבגירים נעצרו עד לתום ההליכים, כפי שנקבע במקרה שפניי. רק לאחר שהתקבלה בעניינם של הנאשמים הבגירים באותה פרשה המלצה חיובית בתסקיר המעצר, הם שוחררו למעצר בית מלא בכפוף למגבלות רבות.
24.
יוער כי בהחלטתי זו הבאתי בחשבון, בין היתר, גם את העובדה כי משפטם של העוררים לא צפוי להמשך זמן רב, הואיל והם הודו במעשים המיוחסים להם והואיל והתיק קבוע לדיון בסוף חודש אוגוסט (כאשר בית המשפט קמא קבע כי לא תהיינה דחיות נוספות).
25.
לבסוף, סבורני כי לאור העובדה כי העוררים אינם בעלי עבר פלילי ובהתחשב, בנוסף, בגילם הצעיר, יש מקום להורות על הכנת תסקיר של שירות המבחן בעניינם, אשר יבחן את מסוכנותם ואת אפשרות שחרורם לחלופת מעצר.
26.
לאור כל האמור לעיל הערר נדחה. עם זאת, שירות המבחן יגיש לבית המשפט המחוזי, בהקדם האפשרי, תסקיר בעניינם של שני העוררים, במסגרתו תיבחן, בין היתר, האפשרות לשחררם לחלופת מעצר. לאחר הגשת תסקיר כאמור, ומבלי לקבוע כל מסמרות בעניין, ייבחן בית המשפט המחוזי את אפשרות שחרורם של העוררים לחלופת מעצר.
ניתנה היום, ה באב התשס"ח (6.8.08)
ש ו פ ט