פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
2403/13
לפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
דור פרי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות לערור לפי סעיף 53(א1)(1)
לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 על החלטתו של
בית
המשפט
המחוזי
בתל אביב-יפו מיום 19.3.13 בעמ"י 27305-03-13 שניתנה על ידי כבוד השופט צ'
קאפח
בשם המבקש:
עו"ד אסף אלוויה
החלטה
לפניי בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 19.3.2013 (עמ"י 27305-03-13, כבוד השופט צ' קאפח ), במסגרתה התקבל ערר המשיבה על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 13.3.2013 (מ"ת 27106-02-13, כבוד השופטת מ' בן ארי ) לשחרר את המבקש לחלופת מעצר בתנאים מגבילים.
ביום 14.2.2013 הוגש נגד המבקש ואחר נוסף (להלן: האחר ) כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפת סתם, על פי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); פציעה כשהעבריין מזוין, על פי סעיף 335(א)(1) בצירוף סעיף 29(א) לחוק העונשין; החזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה, על פי סעיף 186(א) לחוק העונשין; שיבוש הליכי משפט, על פי סעיף 244 לחוק העונשין; איומים, על פי סעיף 192 לחוק העונשין ותקיפה על ידי שניים או יותר, על פי סעיף 382(א) לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום, ביום 26.1.2013 ישבו מספר מתלוננים וביניהם קטינים, כאשר למקום הגיע האחר וביקש לראות את הקעקוע של המתלונן א'. משסרב א' החל להתקרב לעברו בצורה מאיימת. המתלונן ר' נעמד לצד א' ומשסרב לשבת החל האחר חונק את א'. משהבחין המבקש במתרחש הגיע למקום בריצה ביחד עם שניים נוספים כשהוא ואחד מהנוספים אוחזים בידם סכין. המבקש והאחר החלו לתקוף בצוותא חדא, בעזרת אגרופים ובעיטות את המתלוננים ר', י' ואת הקטין א' ע'. הם החלו מכים את המתלוננים באמצעות גיטרה שהיתה במקום ודקרו את המתלונן נ' באמצעות הסכין. לאחר מכן ברחו השניים מהמקום. כתוצאה מהמעשים נגרמו למתלונן נ' פגיעות שונות בראשו וצווארו והוא פונה לבית החולים שם הוא נותח. השניים חזרו למקום ואיימו על המתלוננים שאם יאמרו את שמם במשטרה הם יהרגו אותם. האחר אמר למתלונן י' ש"יסתום" או שהוא ידקור אותו בסכין, תוך שהוא מצביע על כיסו. כן אמרו השניים למתלוננים "אנחנו אמרנו את שלנו".
ביום 14.2.2013, הוגשה לבית המשפט בקשה על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים המתנהלים בעניינו. ביום 21.2.2013 הורה בית המשפט לשירות המבחן להגיש תסקיר בעניינו של המבקש, זאת, נוכח גילו הצעיר. ביום 6.3.2013 הוגש תסקיר מבחן, לפיו ניכר שהמבקש מקל בחומרת המעשים המיוחסים לו ומשליך את האחריות להתנהגותו על המתלוננים. להתרשמות קצינת המבחן, המבקש מתקשה בשליטה עצמית ועלול להגיב באופן אימפולסיבי ואלים. על כן, ובהתחשב במצבו המשפחתי והתעסוקתי ובכך שזהו מעצרו הראשון, הוערכה מסוכנותו כבינונית-גבוהה. לפיכך, הוערך כי ניתן לשחררו רק בכפוף לפיקוח סמכותי וצמוד. לאור המפקחים שהוצעו הומלץ על שחרורו לבית הוריו ובפיקוח שירות המבחן למשך שישה חודשים. ביום 13.3.2013 הורה בית המשפט על שחרורו של המבקש למעצר בית מלא בתנאים מגבילים ביניהם איזוק אלקטרוני וערבות עצמית בסך של 30,000 ש"ח. בית המשפט ציין כי בא כוח המבקש הסכים לקיומן של ראיות לכאורה בכל הנוגע לעבירת האיומים, תקיפה ושיבוש הליכי משפט. ביחס לעבירות הפציעה ועבירת הסכין, בית המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה אולם ביחס לעבירת החזקת הסכין ציין כי קיים כרסום במידת מה בכל הנוגע להוכחת הידיעה של המבקש על הבאת הסכין לזירה. בית המשפט שקל את חומרת העבירה שהיא חלק מתופעת הסכינאות והאלימות ומחייבת גישה מחמירה וכן את הפציעה הקשה שנגרמה למתלונן נ'. כן, התייחס בית המשפט לכך שלמבקש רישום פלילי ללא הרשעה בגין מספר עבירות. מאידך, שקל בית המשפט את גילו הצעיר של המבקש ולכך שבעקבות זאת נודעת חשיבות יתרה לתסקיר שירות המבחן, הממליץ על שחרורו. בית המשפט נתן משקל בנוסף לכך שהמבקש מגלה תובנה למצבו, מצוי לראשונה במעצר, והוצעה חלופה איכותית למעצרו, ממנה התרשם שירות המבחן.
על החלטה זו הגישה המשיבה ערר בפני בית המשפט המחוזי, אשר התקבל ביום 19.3.2013. בשל טענת בא כוח המבקש בכל הנוגע לחולשה הראייתית הנוגעת לעבירת החזקת הסכין,
בית המשפט המחוזי סקר בהרחבה חלק נרחב מהראיות בתיק, ביניהן עדויות המתלוננים נ' ור' וקבע כי קיימות ראיות למכביר לכך שהמבקש אחז בסכין. בדונו במסוכנות המבקש ובחלופת המעצר שהוצעה בעניינו, סקר בית המשפט את התיקים שנידונו בעבר בעניינו של המבקש והכוללים עבירות איומים, ביניהם איום על תלמידה קטינה כי יהרוג אותה וכן על מאבטח, והעלבת עובד ציבור. בית המשפט הדגיש את הצורך שצוין בתסקיר שירות המבחן לפיקוח סמכותי וקבע כי מהתיקים הקודמים בעניינו ניתן ללמוד שמידת השליטה של המפקחים שהוצעו, הוריו ודודתו של המבקש, מלמדים כי הם אינם מסוגלים לפקח עליו. על כן, ובקובעו כי המבקש מסוכן ביותר, בית המשפט קבע כי המפקחים שהוצעו אינם עומדים בתנאי חלופת המעצר, והורה על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים בעניינו.
מכאן בקשת רשות הערר שלפניי. בקשת המבקש מושתתת על שלושה אדנים מרכזיים. ראשית, קביעת בית משפט המחוזי לפיה הוא החזיק סכין שגויה. זאת, משום שמבין העדין הרבים, לגרסתו, למאורע, קיימים עדים שלא ראו אותו מחזיק בסכין כלל. לטענתו, בית המשפט בחן אך את העדויות מהן עולה כי הוא מחזיק סכין ולא בחן את מכלול הראיות. עוד טען כי מתגלות טעויות שונות בסקירת העדויות כפי שהובאו על ידי בית המשפט. שנית, טוען המבקש כי שגה בית המשפט משנתן משקל חסר להמלצת שירות המבחן. לטענתו, עניין זה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית הנוגעת לשאלה מתי המלצה חיובית של שירות המבחן תטה את האיזון אל עבר שחרורו של נאשם. בעניינו הפרטני, הוא טען הוא כי היה מקום לתת משקל נכבד לתסקיר בו ניתנה המלצה כאמור לשחררו למעצר בית. עוד טען הוא כי שגה בית המשפט המחוזי משלא בחן, לטענתו, את המפקחים שהוצעו וזאת נוכח קביעתו כי הם אינם מאיינים את מסוכנותו בשל עברו.
דין הבקשה להידחות.
רשות לערור תינתן מקום בו מתעוררת שאלה בעלת חשיבות עקרונית, משפטית או ציבורית, אשר חורגת מעניינם של הצדדים להליך או כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות דיון בפני ערכאה שלישית (ראו למשל: בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל (17.4.2011); בש"פ 3391/11 פלוני נ' מדינת ישראל (3.5.2011); בש"פ 4029/11 סבג נ' מדינת ישראל (27.5.2011)). בענייננו, על אף נסיונותיו של המבקש לשוות לבקשתו נופך עקרוני, מדובר בבקשה הנוגעת לעניינו הפרטני, אשר אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות עקרונית כאמור. בנוסף, לא שוכנעתי כי מדובר במקרה חריג המצדיק דיון בפני ערכאה שלישית מטעמים של צדק או של עיוות דין.
למעלה מן הצורך, לאחר שעיינתי בהחלטות הערכאות הקודמות, אף לגופו של עניין לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי להורות על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים. באשר לראיות הנוגעות לתיק, בית המשפט המחוזי סקר אותן בהרחבה ולא מצאתי כי יש להתערב במסקנותיו בענין זה. באשר לתסקיר שירות המבחן, אכן, המלצתו הסופית של שירות המבחן הייתה כי יש לשחרר את המבקש לחלופת מעצר. זאת, על רקע המדיניות הכללית להתייחס בזהירות יתר למעצרם של "בגירים-צעירים" (ראו: ע"פ 7515/08 מדינת ישראל נ' גורין (05.01.2009 )). במקרים מעין אלו, שיקולי השיקום מקבלים משנה תוקף, כאשר לפני גילו של המערער קרוב לגיל הקטינות ולפניו פרושים כל חייו (ראו: בש"פ 6606/08 שוויקי נ' מדינת ישראל (6.8.2008)). עם זאת, אל מול שיקולי השיקום יש לשקול את מסוכנותו הפוטנציאלית. לאחר קריאה קפדנית של התסקיר, כפי שעשה בית המשפט המחוזי, לא ניתן לומר כי הוא חיובי. מסוכנותו של המבקש הוערכה כבינונית-גבוהה והובע חשש כי הוא יפעל באופן אלים נוכח מצבים רגישים. הלכה ידועה היא, כפי שציין ב"כ המבקש בבקשתו, כי בית המשפט אינו כבול להמלצת שירות המבחן. בודאי ישנם מקרים רבים בהם שירות המבחן בא בהמלצות חיוביות ובשל תמונה רחבה יותר שרואה בית המשפט, הוא לא יקבל המלצות אלה (ראו: בש"פ 4879/08 פלוני נ' מדינת ישראל (10.6.2008)). מששכלל בית המשפט את חומרתם הקשה של המעשים בהם מואשם המבקש ואת הראיות בתיק, ומולם בחן את הנסיבות המקלות ובראשן גילו הצעיר, לא נפל פגם בהחלטתו שלא לשחררו לחלופת מעצר.
סוף דבר, הבקשה נדחית.
ניתנה היום, כ"ח בניסן התשע"ג (8.4.2013).
ש ו פ ט