בש"פ 2304/09 מדינת ישראל נ. אמיר מחמוד

1.

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת נ' בן-אור ) בגדרה הורה בית המשפט על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר.

רקע עובדתי וההליכים עד כה

2.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים המייחס לו מעורבות בשלושה אירועי הפרות סדר, שאירעו בכפר מגוריו של המשיב עיסאוויה, על רקע ההתנגדות למבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה בשלהי חודש דצמבר 2008 ובמהלך חודש ינואר 2009. על פי עובדות כתב האישום, המשיב השתתף בתאריך 27.12.2008 בהתפרעות שבמהלכה הבעיר צמיגים ויידה אבנים לעבר כוחות הביטחון שהיו במקום. כמו כן, נטען כי בתאריך 29.12.2008 שב והשתתף המשיב בהתפרעות וגם במהלכה יידה אבנים לעבר כוחות הביטחון במקום. באישום נוסף נטען כי המשיב השתתף, בתאריך שאיננו ידוע למדינה, בהתפרעות בכפר מגוריו במהלכה יידה אבנים לעבר כוחות הביטחון והשליך בקבוק תבערה לעבר כלי רכב צבאיים שהיו במקום. העבירות המיוחסות למשיב הן ניסיון תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 274(2) ל חוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן – החוק ), התפרעות לפי סעיף 152 לחוק וכן ניסיון הצתה לפי סעיף 448(א) בצירוף סעיף 25 לחוק וכן החזקת נשק לפי סעיף 144(א) רישא לחוק.

3.

עם הגשת כתב האישום התבקש גם מעצרו עד תום ההליכים של המשיב. בית המשפט הנכבד קמא קבע כי קיימות כאן ראיות לכאורה, הנשענות על הודאתו של המשיב בחקירתו – ראשית בחקירתו בשירות הביטחון כללי ולאחר מכן בפני חוקר משטרתי, בגדרן סיפר כי גויס לפני כחמישה חודשים לחוליית פת"ח, מסר את שמו של האדם שגייס אותו ואת שמות חברי החוליה, בהם אדם אחר בשם מוחמד עביד (להלן – עביד ). המשיב אמנם חזר בו מהודאתו לאחר מכן, אך ההודאה נתמכת באירועים עצמם המתועדים בדו"חות פעולה של שוטרי מג"ב. בית המשפט הנכבד קמא התייחס לטענות ב"כ המשיב בדבר קבילותו של זיכרון הדברים שנכתב על ידי חוקר שירות הביטחון הכללי ולטענתו בדבר הפער בין גרסתו של המשיב לבין גרסתו של אותו עביד וקבע כי הדבר ייבחן בהליך העיקרי, כמו גם קבילותו של זיכרון הדברים הנ"ל.

לעניין קיומה של עילת מעצר, קבע בית המשפט הנכבד קמא כי קמה מאליה עילת מעצר של מסוכנות, בשים לב לריבוי המעשים ולטיבם המסוכן.

4.

לאחר הקביעות הללו בית המשפט ציין כי ביקש לבחון קיומה של חלופת מעצר, לנוכח גילו הצעיר יחסית של המשיב (20) והעובדה שעברו נקי. בתסקיר שירות המבחן שנערך למשיב נאמר כי המסוכנות הנשקפת מן המשיב הינה בינונית-נמוכה, ונראה כי חוויית המעצר היוותה גורם מרתיע ומציב גבולות עבורו. עוד נקבע כי הוריו של המשיב יכולים להוות חלופת מעצר ראויה ויש בחלופת המעצר המוצעת בבית הוריו של המשיב בעיסאוויה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו. בשים לב לאמור בתסקיר, ונוכח עברו הנקי של המשיב, החליט אם כן בית המשפט הנכבד קמא להורות על שחרורו לחלופת מעצר בבית הוריו, בפיקוח מלא של אחד מהוריו בכל שעות היממה. כן הורה בית המשפט המחוזי הנכבד כי המשיב יפקיד סכום של 5,000 ש"ח להבטחת התייצבותו למשפט ועמידתו בתנאי השחרור וגם יחתום על ערבות אישית בסכום זהה. הוריו של המשיב נדרשו לחתום, כל אחד, על ערבות אישית בסך 5,000 ש"ח ונקבע כי המשיב יהיה כפוף לפיקוח מעצרים, כהמלצת שירות המבחן, למשך חצי שנה. לבקשת המדינה עיכב בית המשפט הנכבד קמא את ביצוע החלטתו למשך 48 שעות לצורך הגשת ערר זה שלפני.

4.

המדינה טוענת בעררה כי שחרורו של המשיב ממעצר מסכן את הציבור בכלל ואת אנשי כוחות הבטחון בפרט – בסיכון בלתי סביר. המדינה לומדת על מסוכנותו הרבה של המשיב משילוב בין כמה גורמים: נכונותו לפגוע באנשי כוחות הבטחון הממלאים את תפקידם; מריבוי המקרים שבהם השתתף בהתפרעויות ובחברותו מזה כמה חודשים בחולית פת"ח, עליה מסר בהודעות שנגבו ממנו וכן מן הרקע האידיאולוגי-לאומני לביצוע המעשים. המדינה טוענת כי לא ניתן לאיין את המסוכנות הרבה הנשקפת מן המשיב בחלופת מעצר והחלופה שעליה הורה בית המשפט הנכבד קמא איננה נותנת מענה מלא לחששות האמורים. לשיטת המדינה, כלל לא ניתן ליתן במשיב את האמון הנדרש לשם שחרור לחלופת מעצר, בשים לכך שפעולתו כוונה כנגד שלטון החוק ונציגיו – אנשי כוחות הבטחון. פגם נוסף בחלופת המעצר מוצאת המדינה בכך שהמשיב שוחרר לכפר מגוריו, שבו גם בוצעו לכאורה המעשים נשוא כתב האישום ושם חבר לאחרים כדי לבצע את המעשים האמורים.

5.

בתאריך 13.3.2009 קיימתי דיון בערר, בנוכחות הצדדים והמשיב. בדיון שבעל פה חזר ב"כ המבקשת על הטענות שבהודעת הערר והדגיש כי החלטת בית המשפט הנכבד קמא איננה מתחשבת, לשיטת המדינה, במידה הראויה בארבעה גורמים:

ראשית ,

ריבוי המקרים שבהם מעורב המשיב. אלה מלמדים על כך שלא פעל מתוך סערת רגשות רגעית.

שנית ,

מטרת התקיפה של המשיב היתה אנשי כוחות הביטחון והדבר מצביע על יחסו המזלזל של המשיב לשלטון החוק.

שלישית ,

ההסלמה בדרגת האלימות. דבר זה מצביע על מסוכנות רבה הנשקפת מן המשיב. לעניין זה הדגיש ב"כ המדינה כי בתחילה היה מעורב המשיב, על פי הנטען, בהשלכת אבנים והדבר הסלים, לשיטת המדינה, עד כדי השלכת בקבוק תבערה, המהווה נשק לכל דבר ועניין.

רביעית , המסוכנות הנשקפת מן המשיב בשים לב לאופי העבירות, איננה כזו שניתן להפיגה בחלופת המעצר שנבחרה על ידי בית המשפט הנכבד קמא.

עוד התייחס ב"כ המבקשת לעניין שצוין בהחלטת בית המשפט הנכבד קמא (אף שלא היווה טעם להחלטה לשחרר את המשיב לחלופת המעצר) והוא מקום מעצרו של המשיב. מתברר כי המשיב המשיך להיות מוחזק באגף החקירות של שירות הביטחון הכללי – אף שחקירתו הסתיימה לפני שלושה שבועות. ב"כ המבקשת הסביר כי מדובר בתקלה מצערת אמנם, אך ככזו שלמיטב הבנתו איננה שיטתית ואיננה משקפת תופעה רחבת היקף. מכל מקום תקלה חד-פעמית שכזו איננה אמורה להוות עילה לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. ב"כ המבקשת טען עוד בקצרה ביחס לראיות לכאורה שבתיק זה, והדגיש כי להבנתו קיימות כאן ראיות לכאורה וכי הטענות שהועלו בבית המשפט הנכבד קמא על ידי ב"כ המשיב בהקשר זה הינן טענות שראויות להתברר בהליך העיקרי.

6.

ב"כ המשיב ביקש לדחות את הערר וסמך ידיו על החלטת בית המשפט הנכבד קמא. הוא הדגיש כי התקלה בהעברת המשיב מאגף החקירות למעצר בתנאים רגילים איננה תקלה חד פעמית, אלא תופעה רחבת היקף. לגופו של עניין שב וטען ב"כ המשיב כי בשים לב להמלצה החיובית שנתן שירות המבחן, לתקופת המעצר שכבר ריצה המשיב ונתנה בו את אותותיה ולחולשת הראיות שבתיק – יש לדחות את הערר ולהותיר על כנה את החלטת בית המשפט הנכבד קמא.

7.

לאחר הדיון הנ"ל הוריתי על מעצרו של המשיב עד להחלטה אחרת ועתה אני נפנה להחליט במכלול.

דיון והכרעה

8

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ושמעתי את טיעוני הצדדים, מסקנתי היא כי דין הערר להתקבל, כך שהמשיב ייעצר עד תום ההליכים בעניינו (בכפוף לאמור בסעיף 12 סיפא שלהלן) . להלן אבהיר טעמי למסקנתי זו.

בהליך שהתנהל בפני בית המשפט הנכבד קמא נקבע כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס מה שמיוחס למשיב בכתב האישום, וכי קיימת עילת מעצר. על קביעות אלה לא ערער המשיב, כך שעיקר הדיון בפני התמקד בשאלה האם חלופת המעצר שעליה הורה בית המשפט הנכבד קמא אכן מאיינת את המסוכנות הנשקפת מן המשיב. באשר לשאלת הראיות לכאורה, שעלתה בכל זאת בדיון שנערך בפני אבקש לציין כי מקובלת עלי קביעת בית המשפט הנכבד קמא, שהטענות המועלות בהקשר זה על ידי המשיב, כפי שפורטו לעיל, ראויות להתברר במסגרת ההליך העיקרי (ראו: בש"פ 4487/04 יוסף נ' מדינת ישראל (לא פורסם,

7.6.2004 ); בש"פ 2846/08 אדטו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.4.2008)), שהרי בשלב זה של ההליך ניתן לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה במשמעות ההלכה שנקבעה ב-בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148 (1996).

9.

העבירות המיוחסות למשיב הינן משמעותיות. נסיבות ביצוען הנטענות מלמדות על זלזול בחוק ובאמונים על אכיפת החוק וכן מצביעות על עזות מצח מצד המשיב, אשר, לשיטת התביעה, השתתף בשלושה אירועי הפרות סדר שונים והסלים את התנהגותו בין אירוע לאירוע, עד שהגיע כדי השלכת בקבוק תבערה כלפי כלי רכב צבאיים שהיו במקום. השלכת בקבוק תבערה, כמו גם יתר העבירות המיוחסות למשיב, הינן עבירות המסכנות את הציבור וכבר נקבע כי " מעשים מן הסוג שביצע המשיב, גם אם היו מתרחשים בימים של רגיעה מוחלטת, חומרתם הינה מופלגת ומצדיקה מעצר. יידוי אבנים ובקבוקי תבערה עלול לקפח חיים, ואם המבצע פועל ממניעים אידאולוגיים סכנתו גדולה שבעתיים" (בש"פ 8576/00 מדינת ישראל נ' אלג'מל, פ"ד נד(5) 817, 819 (2000); השוו עוד: בש"פ 6722/06 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 20.8.2006)). דברים דומים נאמרו גם לגבי השלכת רימון, מעשה שאמנם איננו מיוחס למשיב אך ניתן להקיש ממנו לענייננו. ב-בש"פ 2719/07 מדינת ישראל נ' משה (לא פורסם, 23.3.2007) נקבע כי: "המעשה של השלכת רימון לעבר אדם אחר מצביע על מסוכנות ברמה גבוהה. אפשר שהמטרה של השלכת הרימון הייתה הפחדה בלבד. ברם לא ניתן להתעלם מן הסיכון לחיי אדם שעה שרימון מושלך בקרבתם של אנשים. אף אם המטרה אינה לפגוע ביעד, הרי התוצאה עלולה להיות פגיעה, פגיעה חמורה או אף מוות. לכן, מקרה דוגמת זה בו אנו עוסקים חייב להביא, דרך כלל, למעצר של הנאשם, כל זאת בהנחה כמובן שקיימות ראיות לכאורה" (השוו גם: בש"פ 3198/08 פרקש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.5.2008)).

10.

בשים לב לחומרת העבירות המיוחסות למשיב, לא אוכל לומר כי שחרור המשיב לחלופת המעצר בבית הוריו בכפר עיסאוויה, שם אירעו הפרות הסדר נשוא כתב האישום – אין בו משום פגיעה בביטחון הציבור. הקושי העיקרי שמוצא אני בשחרורו של המשיב לחלופת המעצר המוצעת נעוץ בעצם החזרתו למוקד שבו החלו האירועים – שם בוצעה גם התנהגותו הפלילית הנטענת כנגד כוחות הביטחון, כמתואר לעיל. החשש מן הקרבה הגיאוגרפית בין מקום חלופת המעצר למקום בו התרחשו האירועים נשוא כתב האישום נובע מכך שה"פיתוי" לחרוג מתנאי חלופת המעצר גדול יותר כאשר יש סמיכות בין המקומות (ראו: בש"פ 590/08 מדינת ישראל נ' מריסאת (לא פורסם, 21.1.2008)).

עלי להעיר עוד כי החשש הנשקף מן המשיב, שפעולותיו נעשו על רקע אידיאולוגי, איננו ניתן להפגה באמצעות החזרתו לכפר – אף שאין חולק שהוריו, המפקחים המוצעים, הם אנשים אחראיים שמבינים את משמעות תפקיד המפקח, כאמור בתסקיר המעצר וכעולה מהחלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד.

כאן המקום לציין כי בתשובה לשאלתי, ציין ב"כ המשיב שניתן אולי להציע חלופת מעצר אחרת אצל קרובת משפחתו של המשיב המתגוררת בשכונה מרוחקת יותר בירושלים, ראס אל-עמוד. עם זאת, האפשרות של חלופת מעצר בבית הקרובה לא נבחנה על ידי שירות המבחן, או על ידי בית המשפט הנכבד קמא.

11.

בשולי הדברים אעיר כי התקלה שאירעה במקרה דנן באי העברתו של המשיב מאגף החקירות של שירות הביטחון הכללי, גם לאחר שהסתיימה חקירתו – מצריכה בירור מקיף על ידי העוררת, הן במקרה פרטני זה והן כדי למנוע הישנות מקרים דומים בעתיד. על המדינה האחריות לדאוג לקיום ההוראות הקבועות ב תקנות סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תנאי החזקה במעצר), התשנ"ז – 1997 ומבוטחני כי פרקליטות המדינה תראה לברר הדברים לפרטיהם ולוודא כי לא יישנו.

12.

אשר על כן מן הטעמים המפורטים לעיל – דין הערר להתקבל במובן זה שהמשיב ימשיך לשהות במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. למשיב שמורה עם זאת, כמובן, הזכות להציע בכל שלב חלופת מעצר אלטרנטיבית, אשר תנסה לענות על הקשיים אשר צוינו בהחלטתי זו, ותבקש ליתן מענה הולם למסוכנות הנשקפת מן המשיב (למשל: באיזור גיאוגרפי מרוחק יותר, בפיקוח הדוק יותר וכו').