בש"פ 2719/07 מדינת ישראל נ. משה משה

1.

המשיב מואשם בבית המשפט המחוזי בנצרת בביצוע עבירות אלה: היזק בחומר נפץ, החזקת נשק, הובלה והסעה של נשק, קשירת קשר לפשע, הדחה בחקירה והחזקה ושימוש בסם מסוכן לצריכה עצמית. משהוגש כתב האישום נתלוותה לו בקשה למעצר עד תום ההליכים. בית המשפט החליט, לאחר מספר דיונים, לשחרר את המשיב לחלופת מעצר בתנאים שונים. מכאן הערר שהגישה המדינה.

2.

כתב האישום כולל שלושה אישומים, שהחמור שבהם הינו האישום הראשון. אישום זה מספר על כך שנתגלע סכסוך בין שני אחים לבין אדם כלשהו. המשיב הוא בן דודם של האחים. האחים קשרו קשר עם המשיב ועם אדם נוסף. על פי הקשר שנקשר אמור היה המשיב לקבל לידיו רימון יד על מנת שישליך אותו לעברו של יריבם של האחים. המשיב קיבל לידיו את הרימון וביום 25.1.07 השליכו לעבר היעד. זאת, לאחר שהצטייד בכובע גרב ובכפפות. הרימון התפוצץ ונגרם נזק רב למכוניתו של היעד ולכלי רכב נוסף. האישום השני עוסק בעבירה של הדחה בחקירה ואילו האישום השלישי בעבירה של החזקת סם מסוג חשיש לצריכה עצמית.

3.

בבית המשפט דלמטה הסכים הסניגור כי קיימות ראיות לכאורה וכן עילת מעצר. בעניין זה יש לציין, כי המשיב הודה בחקירתו בהשלכת הרימון ובנסיבות סביב עניין זה. לדבריו, הרימון הושלך אך על מנת להפחיד את היעד ובלא כל כוונה לפגוע בו. לפני בית המשפט המחוזי הונח תסקיר מעצר. התסקיר המליץ על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר. בתסקיר נאמר כי החלופה שהוצעה, הכוללת מעצר בית מלא, יש בה כדי להפחית את הסיכון להישנות של העבירות. בית המשפט המחוזי ראה לנכון לקבל את המלצתו של שירות המבחן. בית המשפט הדגיש, בין היתר, כי עסקינן בצעיר בן 22 שנים שאין לו כל עבר פלילי. עוד צוין בהחלטה כי המשיב סובל ממצב רפואי מסוים, אליו אתייחס בהמשך. מכל מקום, לדעת בית המשפט קמא החלופה שהוצעה יש בה כדי להפחית את המסוכנות הנשקפת מן המשיב.

4.

אין בידי להסכים עם בית המשפט המחוזי. המעשה של השלכת רימון לעבר אדם אחר מצביע על מסוכנות ברמה גבוהה. אפשר שהמטרה של השלכת הרימון הייתה הפחדה בלבד. ברם לא ניתן להתעלם מן הסיכון לחיי אדם שעה שרימון מושלך בקרבתם של אנשים. אף אם המטרה אינה לפגוע ביעד, הרי התוצאה עלולה להיות פגיעה, פגיעה חמורה או אף מוות. לכן, מקרה דוגמת זה בו אנו עוסקים חייב להביא, דרך כלל, למעצר של הנאשם, כל זאת בהנחה כמובן שקיימות ראיות לכאורה.

5.

השאלה היחידה שנותר לדון בה הינה האם מצבו הרפואי של המשיב מצדיק סטייה מן הכלל אותו ציינתי. עיון במסמכים השונים שהוצגו לפניי מגלה כי המשיב סובל מבעיה כרונית במערכת העיכול. בילדותו הוא עבר ניתוח עקב חסימת מעיים. בתקופת מעצרו הוא אושפז בבית חולים למשך שישה ימים. המסמכים הרפואיים אינם מצביעים על כך שקיים סיכון משמעותי עקב שהייתו של המשיב במעצר. לפיכך, הנני בדעה שהמצב הרפואי אינו מצדיק סטייה מן הכלל. כמובן שאם חס וחלילה יורע מצבו של המשיב ניתן יהיה להגיש בקשה לעיון חוזר.

6.

אשר על כן הנני מקבל את הערר, מבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי ומורה על מעצרו של המשיב עד תום משפטו.