בש"פ 1416/02 מחמוד זינב נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בו יוחס לו אישום בסחיטה באיומים שהביאה לידי מעשה, עבירה לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין. על פי טענת התביעה, לאחר שהמתלוננים – האחים לויאן – פתוח חנות ירקות ביפו, פנה אליהם העורר והציע את שירותיו. הצעתו היתה לשמור עליהם מפני אנשים "ששמו עין על החנות" ובכוונתם לגבות מהם דמי חסות ולקחת סחורה ללא תשלום. כך הסכימו המתלוננים לשלם לעורר דמי חסות כדי שיגן עליהם מפני גובי דמי חסות אחרים.

על פי המתואר בכתב האישום, לאחר מספר חודשים העלה העורר את גובה דמי החסות וכשלא יכלו לעמוד בדרישותיו ונמנעו מלשלם לו, נגרמו פגיעות ונזקים לחנותם. זמן מה לאחר מכן, ראו עצמם המתלוננים נאלצים לשוב ולשלם לעורר תשלום שבועי, וכן לתת לו סחורה בשווי עליו הסכימו. במשך שנה וחצי נהג העורר לקחת מהמתלוננים סחורה בשווי העולה על המוסכם, תוך שהוא מאיים עליהם אם יסרבו לתת את הסחורה. במועדים שונים במהלך חודש נובמבר העלה העורר דרישות נוספות מהמתלוננים, ואילו בניו, שהועמדו לדין בכתב אישום נפרד, הטילו חיתתם על המתלוננים בדרישות שונות לקבלת סחורה תוך איומים. הבנים אף פעלו באלימות נגד המתלוננים, ובשל כך הועמדו לדין גם בשורת עבירות אלימות ואיומים עקב כך. לאחר אירועים מסויימים פנו המתלוננים למשטרה ובמקום הוצבו מצלמות, וכן הוצב שוטר סמוי על מנת לתעד את האירועים. במעקב שנערך נראה העורר כמי שממלא סחורה ומסרב לשלם עבורה. כמו כן, נראה מקבל כסף, ולפי מזכר של שוטר, גם עשה העוויות מאיימות על פניו. לאחר הגשת כתב האישום נתבקש מעצרו של העורר ובית המשפט נעתר לבקשה. בהחלטתו, קבע בית המשפט קמא (השופט גורפינקל) כי נגד העורר יש ראיות לכאורה לביצוע העבירה המיוחסת לו. אשר לטענת העורר כי עבד בחנות כשומר, קבע השופט קמא כי גירסתו נסתרת בעדות המתלוננים ובעדויות הפועלים שעבדו תחתם. על פי חומר הראיות התרשם השופט קמא כי הארועים מתיישבים יותר עם הטענה שהמתלוננים שילמו לעורר כספים שבועיים כדמי חסות. כך קבע השופט קמא:

"העובדה שהמתלוננים נסחטו אינה עומדת בספק בשלב זה וככל שהדבר מתייחס למשיב (העורר), קיימות ראיות שהוא קיבל סכומי כסף מידי שבוע וכאשר לא קיבל נגרמו נזקים לחנות ואין לנתק את הקשר בין הנזקים לבין אי התשלום."

על פי ההנחיה שיצאה מלפני בית משפט זה, כי בדרך כלל בעבירה של סחיטה אין להסתפק בחלופה למעצר, הורה בית המשפט קמא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. העורר נמנע מלערור על החלטה זו לאחר שניתנה. לאחר זמן ולאחר ששוחררו נאשמים אחרים בעבירות מאותו סוג הקשורים לאותה פרשה, פנה בא-כוח העורר לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר, ומשנדחתה בקשתו, ערר עתה בפני על ההחלטות בעניינו. שתי טענות מרכזיות בערר שהוגש; האחת, כי אין די ראיות לכאורה נגד העורר, והאחרת, כי העורר הופלה ביחס לנאשמים אחרים הקשורים כולם בעבירות סחיטה כנגד אותם מתלוננים, ושוחררו על ידי בית המשפט.

לא מצאתי ממש בטענה בדבר העדר ראיות לכאורה. בהחלטה מיום 31.12.01 התייחס בית המשפט קמא בפירוט לראיות, בחן את כל טענות בא-כוח העורר לעניין זה, ובהחלטתו לא נפל כל פגם. אף עיינתי בהודעות המרכזיות שהגישה בעת הדיון באת-כוח המדינה, ועל פני הדברים נראה כי יש די ראיות שיש בהן פוטנציאל להרשעת העורר. בבש"פ 4107/95 מדינת ישראל נ' בוזגלו ואח' (טרם פורסם) עמד השופט זמיר על כך, כי עבירות מן הסוג של סחיטת כסף באיומים מבעלי עסקים הן עבירות מן הסוג המצדיק, בדרך כלל, מעצר עד תום ההליכים. גישה זו מאפיינת החלטות נוספות של בית משפט זה. אשר בכולן נאמר כי גביית דמי חסות באיומים היא עבירה המצביעה על מסוכנות מעצם טיבה. כמו כן, אין ספק כי טבוע בעבירה זאת החשש של השפעה על עדים ושיבוש הליכי משפט. המסוכנות הנשקפת ממי שמיוחסות לו עבירות של סחיטת דמי חסות היא ודאי רבה יותר כשמדובר על אדם בעל עבר פלילי הכרוך באלימות. לעורר 13 הרשעות קודמות, בין היתר בעבירות אלימות וסמים ותלויים ועומדים נגדו שני עונשי מאסר על תנאי בני הפעלה. בנסיבות אלה צדק השופט קמא בקובעו כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופה.

אשר לטענת ההפליה שהועלתה על ידי בא-כוח העורר עקב שחרורם של נאשמים אחרים שהואשמו בעבירות דומות, לא מצאתי לה בסיס. בית המשפט קמא הוא שהבחין בין העורר לבין האחרים. על פי קביעותיו, יש הבדל בין חומר הראיות שנצבר כנגד העורר לבין הראיות שהעלתה החקירה נגד האחרים. עניינם של האחרים לא הובא בפני, אולם נראה כי השופט קמא הבחין בין הנאשמים השונים, לא בהיבט העקרוני הנוגע לטיב העבירה ומסוכנותה. אלא אך ורק על פי חומר הראיות. בעניין זה איני רואה יסוד להתערב.

אשר על כן, הערר נדחה.