בש"פ 3355/04 כארם חמודה נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט א' אברהם) מיום 1.4.04, בה הורה על מעצר כארם בן וליד חמודה (להלן: "העורר") עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

2.ביום 22.3.04 הוגש כתב אישום נגד העורר הכולל שני אישומים, בהם הואשם העורר בביצוע עבירות של סחיטה באיומים בנסיבות מחמירות נגד שני מתלוננים. יחד עם כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים. העורר התנגד לבקשה. הוא טען כי אין ראיות לכאורה במידה המספיקה לצורך מעצרו, כי לא קיימת עילת מעצר וכי קיימת חלופת מעצר.

על פי הנטען באישום הראשון, העורר, שעיסוקו בגביית חובות באמצעים פסולים, איים מספר פעמים על אחד רמזי עוואד, והורה לו לפרוע את הכספים שהוא "חייב" לאחד תאופיק חאמד. על פי הנטען באישום השני, העורר, במסגרת עיסוקו, איים על אחד אחמד עואד בדרישה כי יפרע שיקים שהוא משך. העורר, כך נטען, דחף את עואד לשולחן, פגע בראשו, ואיים לירות בו.

3.לאחר עיון בחומר הראיות הרב שבתיק החקירה, הורה בית המשפט המחוזי על מעצר העורר עד תום ההליכים. אמנם, כך קבע, קיימות בחומר הראיה סתירות לכאורה, אלא שאין בהן כדי לשלול את הפוטנציאל הראייתי להוכחת העובדות הצריכות לאישום.

4.בית המשפט המחוזי קבע כי קיימת עילת מעצר המבוססת על הסכנה הנשקפת מן העורר לציבור בכלל ולמתלוננים בפרט, אם ישוחרר העורר ממעצרו. למרות שהאלימות הפיזית שהופעלה לכאורה לא היתה חמורה מבחינה פיזית, הרי שבעברו של העורר נמצאו הרשעות בעבירות אלימות, ובכללן דקירה בסכין. מכאן החשש, כך נקבע, כי אם ישוחרר ממעצרו, עשוי העורר להיפרע ממי שהביאו להעמדתו לדין. כך גם קיים חשש מפני השפעה פסולה על עדים, ובתוכם שני המתלוננים.

5.עבירות מן הסוג הנדון – כן קבע בית המשפט - טומנות בחובן מסוכנות מטעם הנאשם ואינן מתאימות לחלופת מעצר. העובדה ששותפו של העורר לדבר העבירה (כנגדו הוגש כתב אישום נפרד) - תאפיק חאמד, שוחרר ממעצר, אינה רלוונטית.

6.על החלטה זו מוגש הערר. העורר מאשר את התרחשותם של המפגשים הנטענים באישום הראשון, אך טוען כי לא היו בהם איומים. לטענתו, בית המשפט קמא לא בחן את חומר החקירה בצורה מספקת, לא נימק את החלטתו בצורה ראויה ולא נתן משקל מספיק לסתירות המהותיות הנמצאות בחומר הראיות: בהודעות העד תאפיק חאמד נפלו סתירות מהותיות, ואין מדובר "בהתפתחות 'טבעית' של גרסת חשוד במהלך חקירתו במשטרה, שתחילה הוא כופר בכל שמיוחס לו, ואחר כך נכנע ומבקש לספר את האמת" כפי שקבע בית המשפט. היה על בית המשפט קמא ליתן את הדעת להודעות עדים נוספים ולהקלטות שערכה המשטרה בשני המפגשים האחרונים, מהן עולה שהעורר לא איים, לא תקף ולא נהג במתלונן כאמור בכתב האישום הראשון.

7.עוד טוען העורר כי בית המשפט קמא לא נימק את קביעתו, לפיה האישום השני מוכח מן העדויות בתיק. לטענתו, משקל עדות המתלונן נמוך מאחר ומדובר בעדות כבושה. מעורבים נוספים בפרשה לא נחקרו. הימנעות מביצוע פעולות חקירה שיש בהן כדי לאמת ו/או לשלול את גרסת הנאשם, יש בה כדי להשמיט את הקרקע מתחת לאישום זה.

8.לטענת העורר חזקת מסוכנות אינה מתקיימת במקרה דנן מנימוקים אלה: בית המשפט קמא עצמו קבע כי מבחינה פיזית לא היה מעשהו של העורר חמור, בשתי הפרשיות; ניתן משקל יתר או משקל בלתי מוצדק לעברו הפלילי של העורר, שאינו רלוונטי; החשש מהשפעה על המתלוננים וסיכון ביטחונם, כשאחד מהם שוהה זמן ממושך בגרמניה, הינו חשש שווא; מאז האירוע האחרון מיום 3.2.04 לא קרה דבר; יש ליתן את הדעת להודעת אשתו של המתלונן באישום השני, לפיה הבטיח העורר שלא ייפגעו; ועוד: אין להפלות בינו ובין שותפו לעבירה אשר שוחרר למעצר בית, חרף היותו השותף היחיד שקיבל טובת הנאה מהאירוע; חלופת המעצר שהוצעה - איתנה ואמינה.

9.עיינתי אף אני בחומר הראיות ודעתי כדעת הערכאה הראשונה כי יש ראיות לכאורה. העדות המרכזית היא, אמנם, עדות המתלונן. לעדות זו חיזוקים בעדותו השנייה של חאמד. תמלילי הקלטות בעניין המפגשים האחרונים מלאים בקטעים שלא ניתן היה לתמללם, והם נקובים ככברה. עם זאת, מהמעט שניתן לקלוט ברור שהמתלונן מבקש לברר את המחלוקת בדרך משפטית, ואילו העורר מודיע לו כי יש לפתור את הנושא בלי בתי משפט. הדבר עולה בקנה אחד עם הודעת המתלונן. בית המשפט לא חייב היה למנות אחת לאחת את הסתירות בגרסאותיו של חאמד. אכן, יש אי התאמה בין שתי הגרסאות, אך אין לשכוח שחאמד נחשד גם הוא בעבירה. חאלד מתאר בהודעה השניה שכאשר המתלונן "חזר בו" מ"הסכם" לפיו ישלם 300,000 ₪ הושיב אותו העורר בכוח על כיסא ואמר "אתה לא גבר, אתה חוזר בך מהסכם ושגעת אותנו. פעם אחת אתה אומר לי שאתה משלם, וליד כולם אתה אומר שאתה רוצה . . . ." המתלונן, כך העיד חאמד, נראה מפוחד לאחר הדחיפה. חאמד עצמו היה בהלם. המתלונן היה חיוור וביקש מים. חאמד גם ציין בעדותו שפנה לעורר כיוון ששמע עליו שהוא עוזר לאנשים שחייבים להם כסף ודואג להביא להם את הכסף.

10.לכאורה אין לקבל את טענת ההגנה לפיה היה העורר בין מכובדי האיזור שביקשו ליישב את הסכסוך. מעדותו של חאמד עולה כי העורר לא היה מקובל על רמזי "כבורר". לכאורה, ולכך תימוכין בהקלטה, העורר החליט, קבע ופסק כרצונו במחלוקת הכספית, תוך שהוא מהלך אימים על המתלונן, החייב לעשות כרצונו.

11.בצדק ציינה הערכאה הראשונה כי האישום השני יש כדי לחזק את הראיות שבאישום הראשון, בעניין דרכי פעולתו של העורר.

12.אשר לעילת המעצר, בית משפט זה עמד כבר פעמים רבות על כך שבעבירה של סחיטה באיומים גלומה מעצם טבעה ואופייה מסוכנותו של הנאשם, וכי בדרך כלל עבירות של סחיטה באיומים, ועבירות בהם הנאשם מפיל חיתתו על קרבנו, אינן מתאימות לחלופת מעצר (ראה למשל: בש"פ 7415/03 מדינת ישראל נ' אבו מוך ואח' (לא פורסם) ופסקי דין נוספים המאוזכרים בו). כן נקבע כבר לא אחת כי בעבירות מסוג זה אף טבוע חשש לשיבוש הליכי משפט, בדרך של הטלת מורא על קרבן האיומים (בש"פ 1416/02 זינב נ' מדינת ישראל (לא פורסם), וכי העבירה של סחיטה באיומים אינה מתאימה בדרך כלל לשחרור לחלופת מעצר. ואכן, במקרה דנן מעשי העורר מקיימים חזקת מסוכנות שלא נסתרה. מעדות המתלונן עולה שהוא אחוז פחד מהעורר וכי שילם סכומים נכבדים מתוך פחד.

13. הערר נדחה.