בש"פ 9529/07 עמיר ולמר נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לפיה נעצרו העוררים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם.

כנגד העוררים הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו המונה 27 אישומים כנגד העורר 1 ו-26 אישומים כנגד העורר 2, המייחסים להם עבירות קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); עבירות גניבה בידי מורשה לפי סעיף 393 לחוק; עבירות ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 סיפא בצירוף סעיף 25 לחוק; עבירות סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק; עבירת סחיטה בכח לפי סעיף 429 סיפא לחוק; עבירות איומים לפי סעיף 192 לחוק; עבירת תקיפה לפי סעיף 380 לחוק; ועבירת תקיפה הגורמת חבלה ממשית לפי סעיף 380 בצירוף סעיף 382(א)(2) לחוק.

לפי הנטען בכתב האישום, העוררים הינם בעלי חברה לסחר, השכרה והפעלת מוניות. במסגרת פעילות החברה, הונו השניים לקוחות רבים בכך שמכרו להם רכבים אשר היו משועבדים כנגד הלוואות שלקחו מחברת מימון. כמו כן מואשמים העוררים בכך שלאחר שהחברה נקלעה לקשיים כלכליים, שכרה את שירותיו של נאשם שלישי בפרשה (האני אבו-זייד), לצורך הרתעת לקוחות החברה ונושיה. במהלך מספר חודשים בשנת 2007 איימו העוררים על לקוחות החברה ונושיה כי יפגעו בהם ובמשפחתם אם יפעלו כנגד החברה. כמו כן העוררים, לעיתים באופן אישי ולעיתים בצוותא עם הנאשם השלישי בפרשה, תקפו חלק מהנושים וגרמו לשניים מלקוחותיהם לחבלות של ממש.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם.

ביום 23.10.2007, לאחר שקיבל לידיו את תסקירי שירות המבחן בעניינם של העוררים, החליט בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ג' נויטל) להורות על מעצרם עד תום ההליכים המשפטיים בעניינם. בהחלטתו הדגיש בית המשפט את המסוכנות הנשקפת מצד העוררים כפי שעולה הן משני חלקי כתב האישום והן ממזכרים שהוגשו בעניין חששם של עדים להעיד כנגד העוררים. עוד קבע בית המשפט כי קיים חשש סביר לשיבוש הליכים במידה והעוררים ישוחררו. כמו כן ציין בית המשפט כי תסקירי שירות המבחן אשר המליצו על חלופת מעצר לא נתנו משקל מתאים לאופי העבירות שבכתב האישום. לאור זאת הכריע בית המשפט כי אין בחלופת המעצר בכדי לאיין את מסוכנותם של העוררים כמו גם את החשש מפני שיבוש הליכי משפט ומשכך הורה על מעצרם עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

מכאן הערר שבפניי.

לטענת בא-כוח העוררים שגה בית המשפט המחוזי משדחה את המלצת שירות המבחן לחלופת מעצר. מדובר באנשים בלתי מסוכנים אשר הסתבכו עקב עסקים כושלים וביצעו עבירות אשר בוצעו כמעט ללא הפעלת אלימות וללא נזקים פיזיים של ממש. נסיבותיהם האישיות אינן מצדיקות מעצר עד תום ההליכים שכן השניים נעדרים עבר פלילי, שניהם נשואים והעורר 1 אב לשני ילדים. עוד ציין בא-כוחם כי לאור הכמות הרבה של החומר בתיק ניכר כי עניין לנו בתיק מסובך אשר יימשך זמן רב.

מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטתו של בית-המשפט המחוזי וטוענת כי אין מחלוקת בין הצדדים לעניין הראיות לכאורה ואילו כתב האישום מלמד על מסכת שיטתית של אלימות ממשית מצד שני העוררים. אל מול מסוכנות זו לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר.

לאחר עיון בערר, בהחלטות הערכאה קמא ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להדחות.

המחלוקת בין הצדדים כפי שזו נפרסה בפניי נעוצה בשאלת מידת המסוכנות הנשקפת מצד העוררים, ממנה נגזרת שאלת חלופת המעצר. במחלוקת זו מקבל אני את עמדת המשיבה כי בפנינו מסכת חמורה ביותר של מעשים המצביעה על מסוכנות גבוהה. חומרת המעשים המיוחסים לעוררים באה לידי ביטוי הן באופי העבירות, הן במספרן, הן בהימשכותן לאורך תקופה של עשרה חודשים והן בהיקפן אל מול נושים ולקוחות רבים. כך למשל, ניתן לראות לעניין אופי העבירות כי ככל שהלכו והסתבכו העוררים כך עלו הם במדרגת חומרת העבירות אשר ביצעו לכאורה. בתחילה "הסתפקו" בעבירות מרמה ובהמשך, כאשר לקוחות שונים החלו לדרוש את כספם, פעלו העוררים תוך סחיטה ואיומים ואף תוך נקיטה באלימות כפי שנטען באישום 19 סעיף 9. מאישום 19 אפשר אף ללמוד על בוטות אופי העבירות של העוררים אשר לא חששו לאיים ולהכות שני מתלוננים לאור יום, וכל זאת בזמן שעל פי

הנטען, ידעו על חקירה המתנהלת כנגדם. די במסוכנות זו כדי להצדיק את מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי אין מקום להסתפק בחלופת מעצר בעניינם.

בנוסף נראה כי קיים חשש סביר לשיבוש הליכי משפט במידה וישוחררו העוררים לחלופת מעצר. חשש זה עולה הן מהמזכרים שהוצגו בפניי בדבר חששם של מתלוננים מלהעיד כנגדם אולם הוא עולה גם, כפי שקבעה הפסיקה בעבר (בש"פ 3355/04

חמודה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (18.4.2004)) אף מעצם אופיים של עבירות האיומים והסחיטה אשר בחלקם כוונו במפורש כנגד האפשרות כי תוגש תלונה נגדם במשטרה (אישום 25 וכן אישום 22 לגבי עורר 1).

לבסוף איני מוצא לנכון להיכנס לשאלת היקפם ועומקם של תסקירי שירות המבחן אשר הוגשו בפני בית משפט קמא. בית המשפט קמא שיקלל את המידע ואת מסקנות תסקירי שירות המבחן לצד שיקולים נוספים אשר מניתי בחלקם לעיל ולבסוף הגיע למסקנה סבירה ואף מתבקשת בתיק זה.

סוף דבר, החלטתו של בית המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת היטב ולא מצאתי מקום להתערב בה.

אשר על כן, הערר נדחה.