בש"פ 3946/13 יוני אלרואי נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט נ' אבו טהה ) מיום 30.05.13 במ"ת 58291-05-13, במסגרתה נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטה לעוצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו שלושה אישומים בעבירה של סחיטה באיומים. על-פי עובדות כתב האישום, ביצע העורר יחד עם אחר, בשם אהוד בניסטי (להלן: בניסטי ), מעשי סחיטה כלפי אנשים המשתייכים למגזר הדתי, אשר בילו במועדוני לילה בתל אביב, ודרש שישלמו לו סכומי כסף תוך איום שאם הכסף לא ישולם כדרישתו דבר הבילוי יפורסם ברבים. לחיזוק האיומים הציג העורר עצמו לפני המתלוננים כחוקר פרטי וטען כלפיהם כי בידו צילומים המתעדים את הבילויים האמורים. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי נעתר בהחלטתו מיום 3.3.13 לבקשה, וזאת לאחר שבעניינו של העורר הוגש תסקיר שירות המבחן, אשר נמנע מהמלצה באשר לשחרורו לחלופת מעצר נוכח מעורבותו החוזרת בפלילים, היותו נוטה לאורך שנים להשתייך לחברה שולית, מאפייני אישיותו וקשייו להציב לעצמו גבולות. בהחלטתו האמורה דחה בית המשפט המחוזי את שתי החלופות שהוצעו על-ידי המשיב, קהילה טיפולית "רוח המדבר" ומעצר בית בבית רעייתו של העורר ובפיקוחה בירושלים. זאת, בשל הקושי ליתן במשיב אמון בסיסי הנדרש לצורך שחרורו לחלופה, קושי המתעורר לנוכח עברו הפלילי המכביד של העורר, הכולל 12 רישומים קודמים, מהם 9 הרשעות ושלושים רישומים ללא הרשעה, והערכתו של שירות המבחן באשר לסיכון להישנות העבירות.

2.

כעבור כחודש הגיש העורר לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעוצרו עד תום ההליכים. בית המשפט, בהחלטתו מיום 3.4.13, דחה את הבקשה מבלי לקיים דיון בנוכחות הצדדים, וקבע שבקשת העורר אינה מגלה איזו מבין העילות לעיון חוזר הקבועות ב סעיף 52(א) לחוק סדר הדין הפלילי ( סמכויות אכיפה – מעצרים ), התשנ"ו-1996 . על החלטה זו הוגש ערר לבית משפט זה. הערר התקבל על-ידי כבוד השופט צ' זילברטל בהחלטתו מיום 24.4.13, שם נקבע כי לא היה מקום לדחות את הבקשה לעיון חוזר מבלי לקיים דיון בנוכחות הצדדים, וזאת נוכח הצעת שתי חלופות מעצר חדשות שטרם נבחנו על-ידי בית המשפט, ולאור העובדה ששותפו של העורר – בניסטי – שוחרר בינתיים לחלופת מעצר. משכך, הורה השופט זילברטל על קיום דיון בבקשת העורר לעיון חוזר בבית המשפט

המחוזי, תוך שהובהר כי אין בתוצאת הערר משום הבעת דעה לגופם של דברים.

3.

נוכח ההחלטה האמורה של בית משפט זה, קיים בית המשפט המחוזי דיון בבקשת העורר לעיון חוזר בנוכחות הצדדים, ובחן את שתי הנסיבות החדשות אותן הזכיר בית משפט זה בהחלטתו: הצעת שתי חלופות מעצר חדשות ושחרורו של בניסטי לחלופה. בסופו של יום דחה בית המשפט המחוזי, בהחלטה מיום 30.5.13, את הבקשה לעיון חוזר בקבעו כי נוכח היעדר אפשרות לתת בעורר אמון בסיסי בחלופת מעצר כלשהי, לרבות החלופות החדשות שהוצעו, כדי לאיין את מסוכנותו. באשר לשחרורו של בניסטי לא סבר בית המשפט המחוזי כי יש בכך כדי לשנות מאי התאמתו הכללית של העורר להשתחרר לחלופת מעצר. זאת, בין היתר בהתחשב בהמלצתו החיובית של שירות המבחן בעניינו של בניסטי ובהיעדר עבר פלילי מכביד הנזקף לחובתו.

מכאן הערר שלפניי.

4.

בגדרי הערר נטען כי שגה בית המשפט המחוזי עת שינה באופן בלתי מוצדק, כך לטענתו, את ההנמקה שעמדה בבסיס החלטתו מיום 3.3.13, הנמקה המתייחסת לאי התאמה של שתי החלופות הספציפיות שהוצעו. לעומת זאת, נטען כי בהחלטה מיום 30.5.13 נשללה באופן קטגורי כל חלופת מעצר מבלי לבחון את החלופות החדשות לגופן. בהקשר זה טוען העורר כי השופט זילברטל הורה על קיום דיון בבקשה לעיון חוזר לצורך בחינתן הפרטנית של החלופות החדשות מתוך הנחה שאין לשלול מניה וביה את האפשרות לשחרר את העורר לחלופה, שאם לא כן, כך הטענה, לא היה השופט זילברטל מחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי. משכך, סבור העורר כי החלטתו של בית המשפט המחוזי סטתה גם מההנחיה שקיבל מבית משפט זה. עוד מתייחס העורר לאיכות החלופות החדשות שהוצעו, להיותם של המפקחים המוצעים במסגרת החלופות אנשים נורמטיביים וריחוק החלופות מסביבתו הטבעית של העורר. בנוסף, עומד העורר על כך שאמנם לחובתו עבר פלילי מכביד יותר מאשר לבניסטי, אולם, לטענתו, בניסטי היה בבחינת "הרוח החיה" מאחורי העבירות בתיק הנדון, ומשכך שחרורו צריך היה להוות שיקול חשוב בדיון בבקשת העורר לעיון חוזר.

5.

המשיבה מתנגדת לבקשה וסבורה כי לא נפלה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי כל טעות. לטענתה, החלטת השופט זילברטל להורות על קיום הדיון בבקשה לעיון חוזר בנוכחות הצדדים נועדה אך לקיים את הוראות החוק בנוגע לאופן ניהול הדיון בבקשות כגון דא, אך לא היה בה, כך הטענה, כל הנחיה לבחון את החלופות המוצעות באופן פרטני או לבקש תסקיר בנוגע לחלופות אלו. לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי לאור עברו הפלילי המכביד של העורר, הימנעותו של שירות המבחן מלבוא בהמלצה באשר לשחרורו של העורר לחלופה, ומאפייניו האישיותיים של העורר אכן לא קיימת חלופת מעצר כלשהי שיהיה בה כדי לאיין את מסוכנותו. עוד עומדת המשיבה על כך שהכלל בעבירות סחיטה באיומים, כלל אשר, לטענתה, אין במקרה דנן עילה לסטות ממנו, הוא מעצר הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

6.לאחר שעיינתי בנימוקי הערר, בתסקיר שירות המבחן, בהחלטות בית המשפט המחוזי, בהחלטתו של השופט זילברטל , ושמעתי בהרחבה את טיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. באשר לסטייתו הנטענת של בית המשפט המחוזי מההנחיה העולה מהחלטתו של השופט זילברטל , שוכנעתי כי ההנחיה קוימה כיאות. בהחלטתו קבע השופט זילברטל כי הדין מחייב לקיים במקרה דנן דיון, אך, בניגוד לטענות העורר, לא מצאתי בהחלטה זו דרישות מהותיות כלפי דיון זה. דומה, אם כן, כי אין כל קושי בכך שבית המשפט המחוזי קיים דיון בבקשה לעיון חוזר, כפי שהונחה, והשתכנע כי במקרה דנן לא מתקיים התנאי ההכרחי לשחרור העורר לחלופה כלשהי – הוא תנאי קיומו של אמון בסיסי בעורר. לעניין זה יודגש כי השופט זילברטל הדגיש בהחלטתו כי אינו מביע כל עמדה לגופם של דברים, ומשכך אין להסיק מסקנות בנוגע לעמדתו מעצם החזרת הדיון בתיק לבית המשפט המחוזי.

7.

לגופו של עניין נחה דעתי כי בדין שלל בית המשפט המחוזי אפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר. בית משפט זה עמד פעמים רבות על כך שאישום בעבירה של סחיטה באיומים מעיד מעצם טבעו על מסוכנות הנאשם. לעניין זה ראו את דבריה של כבוד השופטת (כתוארה אז) מ' נאור בבש"פ 3355/04 חמודה נ' מדינת ישראל (18.4.2004):

"...בעבירה של סחיטה באיומים גלומה מעצם טבעה ואופייה מסוכנותו של הנאשם, וכי בדרך כלל עבירות של סחיטה באיומים, ועבירות בהם הנאשם מפיל חיתתו על קרבנו, אינן מתאימות לחלופת מעצר (ראה למשל: בש"פ 7415/03 מדינת ישראל נ' אבו מוך ואח' (18.8.2003) ופסקי דין נוספים המאוזכרים בו). כן נקבע כבר לא אחת כי בעבירות מסוג זה אף טבוע חשש לשיבוש הליכי משפט, בדרך של הטלת מורא על קרבן האיומים (בש"פ 1416/02 זינב נ' מדינת ישראל (26.2.2002)), וכי העבירה של סחיטה באיומים אינה מתאימה בדרך כלל לשחרור לחלופת מעצר".

מכאן שהנטל המוטל על העורר להראות כי מתקיימות בעניינו נסיבות המצדיקות את שחרורו לחלופת מעצר אינו קל מלכתחילה. לכך יש להוסיף את קביעתו של בית המשפט המחוזי באשר להיעדר אפשרות לתת בעורר אמון בסיסי. אכן אמון הניתן על-ידי בית המשפט למי שעותר לשחררו לחלופת מעצר הוא בבחינת תנאי הכרחי. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו ב בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד (1) 385, 391 (2000) על-ידי כבוד השופט י' זמיר :

"חלופת מעצר, לרבות מעצר בית, מתבססת על אמון שבית-המשפט רוחש לנאשם. שהרי, אין חלופת מעצר אלא אם יש עילת מעצר, ואין עילת מעצר אלא אם יש יסוד סביר לחשש בדבר מסוכנות הנאשם, בדבר הימלטות מן הדין או שיבוש הליכי משפט. אם, אף-על-פי-כן, בית-המשפט מסתפק בחלופת מעצר, אין זאת אלא משום שהוא סומך על הנאשם שלא ינצל את השחרור מן המעצר כדי לעבור עבירה, להתחמק מן הדין או לשבש את הליכי המשפט. התנאים המגבילים של חלופת המעצר, יהיה זה מעצר בית ותהיה זו ערבות כספית, לעולם אינם מסלקים את החשש במידה מספקת, אלא אם הם מתאספים לאמון שהנאשם יקיים את תנאי השחרור, המפורשים והמשתמעים. אם נשמט האמון, מתמוטטת גם החלופה" (ראו גם, בש"פ 6119/10

נאסר נ' מדינת ישראל (30.8.2010); בש"פ 7873/12 פלוני נ' מדינת ישראל (20.11.2012); בש"פ 3255/13

חרב נ' מדינת ישראל (20.5.13)).

במקרה שלפנינו מדובר בעורר בעל עבר פלילי מכביד במיוחד, הכולל, בין השאר, עבירות רכוש ומרמה רבות מאוד; עבירות איומים ועבירות סמים – בגינן הוטלו על העורר בעבר אף מספר מאסרים בפועל. בהקשר זה יצוין כי העבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום הנוכחי בוצעו לכאורה בחלוף כחודש מאז השתחרר מריצוי מאסרו האחרון ועת שתלויים ועומדים נגדו מאסרים מותנים. בנוסף, יש לתת את הדעת לתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו של העורר, שם נקבע כי מדובר באדם מניפולטיבי, בעל יכולת נמוכה להסתגלות לתפקידים אותם הוא אמור למלא, חסר יכולת לוויסות דחפים בכל הנוגע לרווחים כספיים מהירים, בעל דפוסים עבריינים מושרשים, ונעדר יכולת לגלות אמפתיה כלפי קורבנות מעשיו. מכאן שאכן קיים קושי גדול מאוד לתת בעורר אמון בסיסי. אם כן, השילוב בין סוג העבירות בהן נאשם העורר עם היעדר אפשרות לתת בו אמון מוביל למסקנה כי צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי במקרה דנן אין חלופה שתוכל לאיין את מסוכנותו של העורר, ומשכך דין הערר להידחות.

יוער כי אין בהחלטה לשחרר את שותפו של העורר לחלופה כדי לשנות מן המסקנה אליה הגעתי, שכן, כפי שקבע השופט זילברטל בהחלטתו, קיים בין השניים שוני משמעותי. שוני זה גלום בכך שלחובתו של בניסטי לא עומד עבר פלילי מכביד ובכך שבעניינו הוגש תסקיר חיובי מטעם שירות המבחן.

נוכח האמור הערר נדחה.