בש"פ 4965/05 רידאן גזאוי נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן נשיא ש' ברלינר) בב"ש 1173/05 מיום 22.3.05, לפיה התקבל ערר המדינה על החלטתו של בית המשפט השלום בעכו (השופט: ז' סאלח) והוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.

כנגד העורר הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירות של קבלת דבר במרמה, גניבה, סחיטה באיומים, סחיטה בכוח ואיומים. כעולה מכתב האישום, במהלך תקופה של כחודש ימים, העורר תדלק את רכבו בתחנת דלק שבכפר רמה, 13 פעמים מבלי לשלם. באחד המקרים, לאחר שעובד התחנה סרב לתדלק את רכבו בהתאם להוראה מבעליה של תחנת הדלק, איים העורר על העובד שיכה אותו וישרוף את תחנת הדלק וכן דחף אותו כדי שיתדלק את רכבו. במקרה שני, נכנס העורר למשרדי תחנת הדלק, שוחח עם בעלי התחנה בטלפון ואמר לו כי הוא "יעשה מה שהוא רוצה" וכי במידה והבעלים מעונין כי יפסיק את מעשיו, עליו לשלם לו משכורת חודשית. במקרה שלישי, לאחר שבעליה של תחנת הדלק ביקש מהעורר תשלום עבור הדלק, העורר נופף לעברו בסכין ואמר לו "אני עושה מה שבא לי". במקרה רביעי, לאחר שנדרש לשלם עבור הדלק, איים העורר על עובד התחנה כי ישרוף את תחנת הדלק ויכה את העובד. בנוסף, מואשם העורר בכך כי במועדים שונים נכנס למשרדי תחנת הדלק וביצע שיחות טלפון בניגוד לרצון הבעלים.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית משפט השלום קבע, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום, למעט בעבירה של סחיטה בכוח. כן נקבע, שקיימת עילת מעצר בשל מסוכנותו של העורר. בית משפט השלום ציין, כי בנסיבות רגילות היה מורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. אולם, במקרה זה יש לשחרר את העורר, על רקע הפלייתו אל מול 12 נאשמים נוספים בפרשה זו, אשר כולם, למעט העורר ונאשם נוסף, שוחררו לחלופת מעצר. בית משפט השלום קבע כי עיון בתיקי כל הנאשמים מעלה כי אין הבדלים מהותיים בין העורר לבין הנאשמים האחרים, ובהיעדר פגיעה חמורה באינטרס הציבורי יש לשמור על עקרון השוויון בין נאשמים. עוד נקבע, כי הואיל ומדובר במעשים אשר בוצעו כולם בתחנת דלק מסוימת אחת ולאור חלוף הזמן בין ביצוע המעשים לבין הגשת כתב האישום ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר בחלופת מעצר הרחוקה מכפר רמה.

4.

על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קיבל את הערר וקבע, כי "הפרשה עצמה לפי חומרתה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים". בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו, כי חלקו של העורר שונה מחלקם של האחרים, בכך שלחובתו עומדים שני מאסרים חבי הפעלה.

5.

בפני טוען העורר כי טעה בית המשפט המחוזי בכך שקיבל את עררה של המדינה. העורר אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. עם זאת, הוא טוען, כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שהחליט על מעצרו בשל חומרת העבירה בלבד ובלא שבחן את מסוכנותו. כן נטען, שבית המשפט המחוזי שגה בקביעתו שיש מקום לאבחן בין העורר לבין הנאשמים האחרים, שכן לאחרונים עבר פלילי מכביד יותר מזה של העורר.

6.

המשיבה טוענת כי מעשיו של העורר הנם חמורים ומעידים על מסוכנותו שאותה לא ניתנת להפיג באמצעות חלופת מעצר. באשר לטענת ההפליה, נטען כי מעשי העורר חמורים ממעשיהם של הנאשמים האחרים והוא נבדל מאותם נאשמים גם בכך שלחובתו עומדים שני מאסרים חבי הפעלה.

7.

המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום חמורים ומלמדים על מסוכנותו. בענין זה נקבע, כי "בית משפט זה עמד כבר פעמים רבות על כך שבעבירה של סחיטה באיומים גלומה מעצם טבעה ואופיה מסוכנותו של הנאשם, ושבדרך כלל עבירות של סחיטה באיומים, ועבירות בהם הנאשם מפיל חיתתו על קרבנו, אינן מתאימות לחלופת מעצר" (בש"פ 7415/03 מדינת ישראל נ' אבו מוך , פ"ד נז(6) 77, 81; ראה גם: בש"פ 3355/04 חמודה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). עם זאת, כפי שקבע השופט א' א' לוי בבש"פ 2938/05 גזאוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), ביחס לנאשם אחר אשר הואשם בעבירות דומות: "... מעולם לא נקבע כי דינם של נאשמים בתחום זה הוא למעצר בלבד, וכל מקרה יש לדון לגופו ועל פי נסיבותיו"

במקרה שלפנינו, אני שותף למסקנתו של בית המשפט המחוזי כי נסיבותיו של העורר שונות מנסיבותיהם של הנאשמים האחרים, שכן הוא ביצע את המעשים המיוחסים לו בזמן שעומדים ותלויים כנגדו שני מאסרים מותנים חבי הפעלה. העורר לא טען בפני כי נסיבות מעין אלו מתקיימות גם אצל האחרים. יתירה מזו, אמנם מדובר במעשים דומים, אך הם בוצעו על-ידי נאשמים שונים במועדים שונים, ואין ראיה שהיה בעניין זה שיתוף פעולה בין הנאשמים השונים. בנסיבות אלו, ספק בעיני אם ניתן לבסס טענת הפליה על שחרורם של הנאשמים האחרים.

אכן, יש ליתן משקל נכבד לעברו הפלילי של עורר ובייחוד לעובדה שזה ביצע את מעשיו כאשר תלויים ועומדים נגדו שני מאסרים מותנים חבי הפעלה. עם זאת, לא שוכנעתי שהסיכון הנשקף מהעורר הוא כה רב, עד שלא ניתן להפיגו בכל חלופת מעצר שהיא. מאידך, אינני מקבל גם את גישתו של בית-משפט השלום, אשר הורה על שחרורו של העורר, למעשה, ללא חלופה של ממש, והסתפק בהרחקתו של העורר אל חלופת מעצר מחוץ לכפר רמה, בה ישהה במעצר בית מלא (24 שעות ביממה), תוך שהוא מותיר לעורר לבחור לו בעצמו את חלופת המעצר, בלא לוודא קיומו של פיקוח נאות על העורר, שיגובה בערבויות, ויבטיח שהחלופה אכן תפיג את מסוכנותו של העורר.

התוצאה היא שהערר מתקבל במובן זה, שהדיון יוחזר לבית משפט השלום בעכו, כדי לבחון, בין היתר בעזרת תסקיר מעצר, את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר הולמת תוך קביעת תנאי שחרור שיפיגו את מסוכנתו של העורר. עד למתן החלטה חדשה, העורר יהא נתון במעצר.