בש"פ 7310/07 מדינת ישראל נ. ויקטור סוסן

1.

ביום 2.8.07 הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע נגד שבעה נאשמים, ובמקביל ביקשה המדינה לעצור את כל הנאשמים עד לתום ההליכים.

בישיבת 16.8.07 ביקשו סנגורי הנאשמים 4-1 לדחות המשך הדיון בבקשת המעצר, ולבקשתם נדחה הדיון בעניינם ל-23.9.07. בו ביום נשמעו טענות הצדדים לעניין הנאשמים 5, 6 ו-7. בהחלטה מיום 27.8.07 הורה בית המשפט קמא (כבוד השופט א' יעקב) על שחרורם של השלושה לחלופות המעצר שהוצעו על ידם. בפני ערר המדינה על ההחלטה לעניין שחרור הנאשם 5 (המשיב 1 שבפני) והנאשם 6 (משיב 2 שבפני).

2.

כתב האישום, על שבעת האישומים שבו, עוסק בקשר מסועף ותוצאותיו שנקשר בין שבעת הנאשמים, איש כפי חלקו, להונות ולהוציא במרמה סכומים של מיליוני ש"ח מ"תאגיד המיחזור" הפועל בהתאם להוראות חוק הפיקדון על מכלי משקה, התשנ"ט-1999 ( להלן: התאגיד ).

לשני המשיבים דנן (הנאשמים 5 ו-6) מיוחסים (יחד עם נוספים) האישום הראשון, השני והשלישי, שלהלן תמצית הנטען בהם:

א.

האישום הראשון – הנאשמים 4-1 עוסקים באיסוף ומיון בקבוקים ופחיות למיחזור לשם העברתם ומכירתם לתאגיד. שני המשיבים דנן (נאשמים

6-5) עבדו בתקופות הרלבנטיות כנהגי משאיות של חברות שפעלו לאיסוף והבאת חומרי המיחזור לתאגיד. הנאשם 7 עבד בתקופות אלה אצל התאגיד כאחד הבקרים שתפקידם לספור את כמויות הבקבוקים והפחיות המובאים לאתר המיחזור של התאגיד.

על פי הנטען, קשרו כולם קשר להונות ולרמות את התאגיד בדרכים שונות של זיוף מסמכים,

תעודות משלוח ופעולות נוספות בעקבותיהם ישלם התאגיד לנאשמים 4-1 עבור כמויות שכלל לא סופקו על ידם. למטרה זו רשמו נאשמים 4-1 תעודות משלוח כוזבות בדבר כמויות חומרי מיחזור הגדולות עד כדי 50% מהכמויות האמיתיות. הם קשרו עם שני המשיבים (נהגי המשאיות) לקחת חלק במלאכת הזיוף האמורה בתמורה לתשלום כספי שוטף מתוך כספי המירמה.

החוליה השלישית היו הבקרים העובדים אצל התאגיד בתפקיד פיקוח וספירה של כמויות חומרי המיחזור. הנאשמים 4-1 ושני המשיבים שיחדו קבוצת בקרים שכאלה – ובהם הנאשם 7 – לשתף עמם פעולה בביצוע קשר הרמיה האמור.

בתקופות הרלבנטיות לאישום הראשון הסתכמו הסכומים שנגבו במירמה מהתאגיד במיליוני שקלים. בשל מעשים נטענים אלה מיוחסות למשיבים (ולכל יתר הנאשמים) עבירות של קשירת קשר לפשע,מתן שוחד, קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות ורישום כוזב במסמכי תאגיד.

נקדים ונאמר, כי המשיבים דנן מסכימים כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס להם באישום זה.

ב.

האישום השני – בהמשך למפורט באישום הראשון, קשרו הנאשמים 4-1 קשר עם נהגי משאיות, ובהם המשיבים דנן, ולפיו יגנבו האחרונים כמויות של חומרי מיחזור ממטעני משאיות המיועדים לתאגיד. על מנת להעלים הגניבות מידיעת התאגיד, ישחדו הנאשמים – באמצעות המשיבים – את בקרי התאגיד באתר המיחזור כדי שיעלימו עין מהחוסרים שבמשאיות מהן בוצעו הגניבות וממסמכי התעודות שזויפו לשם כך. הנאשמים 4-1, ביחד עם המשיבים דנן, הוציאו לפועל את קשר המירמה האמור.

כתוצאה ממעשים אלה הוסבו לתאגיד נזקים בהיקפים של מיליוני ש"ח. בשל מעשים נטענים אלה מיוחסות למשיבים (וכן לנאשמים 4-1) עבירות של קשירת קשר לפשע, גניבה בידי מורשה, מתן שוחד ורישום כוזב במסמכי תאגיד.

המשיבים אינם חולקים כי גם לעניין אישום זה יש ראיות לכאורה להוכחת המיוחס להם.

ג.

האישום השלישי – במסגרת הקשר ופעולות המירמה האמורים בשני האישומים הראשונים, פנה הנאשם 1 אל מר אברהם צפניה, אחד הבקרים שעבד בתאגיד (המתלונן), ו"הציע" לו לשתף פעולה עם חברת הקושרים, המרמים והגונבים. הצעה זו לוותה, על פי הנטען, באיומים מצד הנאשם 1 כלפי המתלונן. הוא מסר לו, כי "יש אנשים קליברים ועסקנים מאוד גדולים בתחום הבקבוקים ולא כדאי לך להסתכן איתם ... הם מאלצים את הבקרים ומאיימים עליהם שירשמו יותר בקבוקים בתמורה לשוחד, ומי שלא משתף איתם פעולה ... גורמים לו לצרות".

הנאשם 1 הציע למתלונן להצטרף למעגל מקבלי השוחד, וכי יקבל סכום שוחד חודשי של 12,000 ש"ח בתמורה לכך שישתף פעולה עם הנאשמים וירמה בספירת כמויות חומרי המיחזור המובאות במשאיות לאתר המיחזור. המתלונן סירב להצעות הנאשם 1 ודרישותיו. כיוון שכך, קשרו הנאשמים לחטוף אותו ולהניעו להסכים להצעות ולדרישות האמורות בדרכי סחיטה, באיומים ובכוח.

הנאשם 1 הניא את המתלונן להיפגש עמו ליד קיוסק מסויים באשדוד. משהגיע המתלונן למקום, המתינו לו במכונית הנאשם 1 ועמו הנאשם 3 ושני המשיבים. לדרישת נאשם 1, נכנס המתלונן למכונית שהחלה בנסיעה. במהלך הנסיעה איים עליו הנאשם 3, כי עליו לקבל את דרישותיו. המתלונן סירב וביקשם להורידו מהמכונית, אולם הנוכחים סירבו, המשיכו בנסיעה תוך האצת מהירות המכונית ומניעת המתלונן לרדת ממנה. הם הובילו אותו לדירתו של נאשם 7, שעבד כבקר בתאגיד ושיתף פעולה עם הנאשמים האחרים. שם, איים המשיב 2 (הנאשם 6) על המתלונן כי אם לא ישתף עמם פעולה "ידאגו להעלים אותו", ושיזהר "שלא יפתיעו אותו ברחוב, יפצעו אותו, יגרמו לו לנכות וירצחו אותו".

משהתמיד המתלונן בסירובו, דרשו ממנו הנוכחים שיתפטר מעבודתו בתאגיד, שכן המשך נוכחותו שם ללא שיתוף הפעולה עם הנאשמים גורם להם הפסדים כבדים. כתוצאה מאיומים אלה, נמנע המתלונן מלהתייצב בעבודתו בתאגיד.

שבוע לאחר אירוע החטיפה, הכליאה והאיומים הנ"ל, הגיע המתלונן לביתו בשעת חשיכה, נתקל באדם לא מוכר שהחל רודף אחריו. הוא נמלט לקיוסק סמוך, ושם קיבל שיחה בטלפון מנאשם 1 שהודיע לו: "ברחת פעמיים וניצלת. אני אהרוג את גרושתך, אני מכיר אותה ואת הילדים, וגם את אחיך".

למחרת הותקף המתלונן סמוך לביתו על ידי אדם שזהותו לא ידועה, שהיכה בו במוט ברזל. מיד אחרי כן קיבל שיחת טלפון מ"מספר חסוי", ובה אויים כי אם ישוב לעבוד בתאגיד יהרגו אותו. כתוצאה ממעשים אלה ומתוך פחדו וחששו לחייו, עזב המתלונן את עבודתו בתאגיד.

בשל מעשים אלה מיוחסות לנאשמים כולם (ובהם שני המשיבים) עבירות של סחיטה באיומים, הצעת שוחד, מתן שוחד, חטיפה לשם סחיטה, כליאת שוא, סחיטה באיומים וקשירת קשר לביצוע פשע.

המשיבים טענו בבית המשפט קמא, כי הראיות הלכאוריות לעניין אישום זה אינן ברמה הנדרשת להוכחת המיוחס להם. בית המשפט קמא קבע בהחלטתו נשוא הערר, כי חומר החקירה עולה כדי ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למשיבים באישום זה.

במהלך הדיון בערר חזרו בהם באי כוח העוררים מהטענה ולא חלקו על קביעת בית המשפט קמא בדבר הראיות לכאורה להוכחת המיוחס להם באישום השלישי.

4.

כאמור לעיל, מצא בית המשפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למשיבים באישום השלישי, וכי אין חולק בדבר קיום ראיות לכאורה להוכחת האישום הראשון והשני. אשר למשיב 2 (הנאשם 6), הוסיף השופט קמא כי נטל חלק פעיל בעבירות החטיפה, האיומים וכליאת השוא שבאישום השלישי. לעומת זאת, לעניין המשיב 1 (נאשם 5) מצא השופט קמא כי חלקו במעשים ובעבירות שבאישום השלישי הוא "מינורי". זאת, הואיל וחלקו במעשים התבטא בעצם נוכחותו במכונית החוטפים ובדירה אליה נחטף המתלונן ובה נכלא.

סנגורי המשיבים הציעו חלופות מעצר בית ביחס לכל אחד מהם, ונקבע על ידי השופט קמא כי יש בהן כדי לנטרל את מסוכנותם. לאור זאת, הורה בית המשפט על שחרורם בערובה בתנאי חלופת המעצר והערובות שנלוו להן בהחלטה.

על החלטה זו הגישה המדינה ערר זה שבפני.

5.

באי כוח המדינה עמדו בטענותיהם על המסוכנות הנודעת מתוך שילוב העבירות והאישומים המיוחסים למשיבים, והמוכחים לכאורה. המשיבים היוו חוליה בלתה אין בקשר המירמה המשותף שקשרו הנאשמים 4-1 להונות את התאגיד בסכומים מצטברים של מיליוני ש"ח. המדובר בפעילות מורכבת, מסועפת ומתוחכמת שהתנהלה לאורך תקופה ממושכת.

המשיבים היו שותפים לנאשמים 4-1 ברווחי ההונאה והמירמה. להבטחת אותו מיזם מסועף של מירמה שיתפו המשיבים פעולה עם הנאשמים 4-1 ברתימת וגיוס החוליה השלישית שנדרשה לכך, דהיינו הבקרים העובדים במיתחם התאגיד.

ביחד הם שיחדו אותם ושילבו אותם במערך זיופי התעודות והמסמכים. החומרה היתרה של רשת הונאה, שוחד ומירמה זו, נוספת לטענת המדינה מאלמנט האלימות, הכוח והאיומים שנלווה לה, כמפורט באישום השלישי.

משגילו הנאשמים, ובהם שני המשיבים, כי קמה למערכת המירמה שלהם אבן נגף בדמותו של המתלונן, הם גמרו אומר להסירה מדרכם. תחילה בנסיונות לשכנעו להצטרף לחבורת המרמים והמשוחדים. משסירב, פנו לדרך האיומים. ומשגם בכך לא הצליחו, פנו לחטיפה, לכליאת השוא ולהעצמת האיומים כמפורט שם.

באי כוח העוררת מפנים לאוירת הפחד והאיומים שזרעו הנאשמים – ובהם המשיבים – סביבותיהם, ובעיקר אצל עובדי התאגיד, אותם בקרים המוצבים במיתחם המיחזור של התאגיד.

6.

באי כוח המשיבים אינם חולקים עוד כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס להם בכתב האישום, גם באישום השלישי. הם גם אינם חולקים כי האישומים והמעשים המפורטים בהם מקיימים עילות מעצר. ברם, כך טענתם, ניתן גם ניתן לשחרר המשיבים לחלופות המעצר כפי שהורה בית המשפט קמא, וזאת מהנימוקים שפורטו בהחלטתו. לטענתם, חלקם של המשיבים ברשת המירמה וההונאה פחות מזה של הנאשמים 4-1. גם חלקם באישום החטיפה, האיומים והכליאה פחות הוא מחלקם של הנאשמים 1 ו-3, שיזמו את המהלך וניצחו עליו.

הטענה העיקרית בה מיקדו המשיבים את טענותיהם הינה, כי המדינה נוהגת אפליה ביחסה לשני המשיבים לעומת עמדתה ביחס לנאשמים ומעורבים אחרים בפרשה. לטענתם, במסגרת החקירה המסועפת נחשפו נהגי משאיות רבים שלקחו חלק במעשי המירמה וההונאה של תאגיד המיחזור. על אף זאת, המדינה מצאה להאשים רק את שני המשיבים מתוך כלל אותם הנהגים, בכתב אישום זה.

עוד טוענים הם, כי בניגוד לעמדת המדינה בערר זה, לא עררה המדינה כנגד החלטת בית המשפט קמא בה שוחרר הנאשם 7 בערובה, ואף לא נגד החלטה קודמת בה שוחררה בערובה הנאשמת 2.

7.

דין הערר להתקבל.

המעשים המיוחסים למשיבים, והמוכחים לכאורה, מעידים על התנהלות מוקפדת, מאורגנת ושיטתית, לאורך תקופות ממושכות, בטויית רשת המירמה וההונאה, בתיחזוקה השוטף ובהקפדה המתמדת לשמור על המשך פעילותה הפלילית. רשת מאורגנת זו הניבה לנאשמים, ובהם שני המשיבים, תשואות גבוהות ושוטפות, יומיומיות, של פירות המירמה וההונאה שנגזלו מקופת התאגיד.

על פני הדברים ועל פי הנטען בכתב האישום, נראה אמנם כי המשיבים שבפני היו חוליה שניה בהירארכיית הקשר וביצועו, כשעליהם מנצחים לכאורה הנאשמים 1- 4. ברם, חלקם של שני המשיבים בביצוע המעשים והעבירות שבשני האישומים הראשונים היה מרכיב חיוני, ובלעדיו אין, לטוית הקשר ולהוצאתו לפועל.

שני האישומים הראשונים מסווגים על פי אופיים כ"עבירות רכוש", אולם בנסיבות הדברים ומתוך מרכיבי המעשים ומורכבותם כמפורט לעיל, נמנות העבירות המיוחסות להם על אותן עבירות רכוש המקימות עילת המעצר (ור' לעניין זה בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268 (1998); בש"פ 317/06 אללוף נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 21.2.06); בש"פ 2153/06 סוס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.3.06); בש"פ 2666/06 בן חמו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 4.4.06); בש"פ 7083/07 מירס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.8.07).

על אף זאת, אילו הסתכם המיוחס לשני המשיבים בשני האישומים הראשונים בלבד, ניתן היה לבחון בעניינם היתכנותה של חלופת מעצר מפוקחת כדבעי.

8.

ברם, תמונת הדברים משתנה משמצטרף לשני האישומים הראשונים גם האישום השלישי. והדברים אמורים לא רק במעשים ובעבירות הספציפיים שבאישום זה, כשלעצמו,, אלא בהעצמה הנודעת ממנו לפרשת המעשים שבשני האישומים הראשונים. שילובם של שלושת האישומים מעלה את מפלס הפלילים של רשת ההונאה והמירמה לרמת האלימות, הסחיטה באיומים, החטיפה והאיומים.

איננו עוסקים יותר בעבריינות רכוש גרידא, אלא בהתארגנות הנוקטת באיומים ובאלימות כלפי מי שמסרב לשתף עימה פעולה. התארגנות שכזו, בהיקפים שכאלה, קוראת תיגר על שלום הציבור ומקעקעת ערכי יסוד של משטר וחברה. דרישה מפלוני כי יסכים לשתף פעולה עם חבורת הקושרים ונקיטה כלפיו בסידרת מעשי איומים, חטיפה וכליאה משהעז לסרב לאותה הדרישה, מלמדת מאליה על מסוכנות קשה וחמורה. זאת לא רק לאותו פלוני, אלא לרבים אחרים הקשורים בדרך זו או אחרת לתאגיד הנגזל או למי מהדמויות האחרות הנסחטות והמאוימות.

על עבירות מסוג זה נכתבו על ידי השופטת ביניש (כתוארה אז) בבש"פ 7415/03 מדינת ישראל נ' אבו מוך , פ"ד נז(6) 77 (2003), הדברים הבאים:

"בית משפט זה עמד כבר פעמים רבות על כך שבעבירה של סחיטה באיומים גלומה מעצם טבעה ואופיה מסוכנותו של הנאשם, ושבדרך-כלל עבירות של סחיטה באיומים ועבירות בהן הנאשם מפיל חתתו על קרבנו אינן מתאימות לחלופות מעצר ...

כן נקבע כבר לא אחת, כי בעבירות מסוג זה אף טבוע חשש לשיבוש הליכי משפט בדרך של הטלת מורא על קורבן האיומים (בש"פ 1416/02 זינב נ' מדינת ישראל , לא פורסם). זאת ועוד, כבר נקבע כי העבירה של סחיטה באיומים אינה מתאימה בדרך-כלל לשחרור לחלופת מעצר, משום ש'עבירה של סחיטה באיומים נמנית על סוג העבירות שאדם יכול להמשיך ולבצע אותן גם כשהוא ספון בתוך ביתו', וכי די לו לעבריין במכשיר הטלפון כדי להמשיך לאיים ולהטיל אימה על קורבנותיו ועל עדים (בש"פ 4107/95 מדינת ישראל נ' בוזגלו (לא פורסם)".

הדברים שציטטנו עתה יפים שבעתיים בעניין הערר דנן ושני המשיבים שבפנינו. זאת, לאור היקף הקשר וההתארגנות המפורטים בשני האישומים הראשונים ונכונותם של הקושרים לכפותה בדרכי אלימות, סחיטה, חטיפה וכליאה על "העומד לרועץ" בדרכם. שני המשיבים, הגם שלא עמדו בראש הפירמידה של הרשת, רחוקים הם מלהיות "דגי רקק". זאת, באשר למעורבותם השוטפת הנמשכת והמתמדת במעשי המירמה, ובעיקר

לחלקם הפעיל במעשי הסחיטה, הכפיה והאלימות שבאישום השלישי.

השניים המתינו למתלונן במקום שזומן אליו, ישבו משני צידיו במהלך הנסיעה בה נחטף ונכלא במכונית בניגוד לרצונו, וחברו לשיחת האיומים ו"ההבהרות" בדירת הנאשם 7. המשיב 2 אף נטל חלק פעיל בהשמעת האיומים והמחשתם.

לאור כל זאת, מוצא אני כי אין מנוס מקבלת הערר.

9.

איני מקבל טענת סנגורי המשיבים לעניין אפליה בעמדת המדינה בין עמדתה ביחס למשיבים לעמדתה ביחס למעורבים אחרים. באת כוח העוררת, עורכת דין עופרה לוי, הבהירה במהלך הדיון כי במהלך החקירה נחשפו נהגים נוספים החשודים במעשי מירמה והונאה במסגרת עבודות ההובלה שביצעו לתאגיד המיחזור וממנו. היא גם ציינה, כי הפרקליטות שוקדת עתה על העמדתם לדין.

אולם, ההבדל העיקרי בינם לבין שני המשיבים דנן נעוץ בחלקם של המשיבים בהיבטי האלימות, החטיפה, הסחיטה באיומים ושאר המעשים והעבירות הבאים לידי ביטוי באישום השלישי, כפי שפורטו הדברים לעיל.

מוצא אני, כי הבחנה זו הינה ראויה וסבירה, וזאת מתוך הטעמים והנימוקים שפירטתי לעיל.

10.

סוף דבר – אני מקבל את הערר, מבטל החלטת בית המשפט קמא לעניין המשיבים, ומורה כי שניהם ייעצרו עד תום ההליכים נגדם.