בש"פ 2666/06 ירון בן חמו נ. מדינת ישראל

1.בכתב אישום שהוגש לבית משפט השלום בחיפה נטען, כי ביום 21.2.06 פרצו העורר ואחר – שחר נפתלייב - לרכב שחנה בחניית בית העלמין בחיפה, וגנבו מתוכו תיק שהכיל כסף בסכום ניכר, מסמכים שונים, דרכון וכרטיס אשראי. סמוך לאחר מכן עשו העורר ושותפו שימוש בכרטיס האשראי, כאשר משכו באמצעותו סכום של 3,000 ש"ח.

לעורר יוחסו עבירות שונות – פריצה לרכב, גניבה, החזקת כלי פריצה, גניבת כרטיס חיוב והונאה בכרטיס חיוב – והמשיבה עתרה למעצרו עד תום ההליכים. בית משפט השלום נעתר לכך, וערר שהוגש על החלטתו נדחה על ידי בית המשפט המחוזי. משגם ערר זה נדחה, הוגש הערר שבפני.

2.באת-כוחו המלומדת של העורר, עו"ד ס' אלמוגי, סבורה כי ההחלטה לעצור את שולחה היתה שגויה, הואיל ותשתית הראיות כנגדו, ככל שזו מתייחסת לפריצה לרכב ולגניבה מתוכו, קלושה. נטען, כי מי שבפועל פרץ לרכב, גם אליבא דכתב האישום, היה נפתלייב, בעוד שהעורר לא נטל בכך חלק, ולכל היותר מצטמצמת מעורבותו לשימוש שנעשה בכרטיס החיוב. כך או כך, נטען, כי אין מדובר בעבירות בעלות חומרה המקימות עילת מעצר, אלא בעבירות אקראיות, ולפיכך היתה מוטלת על ערכאות קמא החובה לבחון את האפשרות לעשות שימוש בחלופת מעצר.

3.אין בידי לקבל את השגותיה של באת-כוח העורר, הואיל ומתוך הראיות שבידי המשיבה בהן עיינתי עולה, לכאורה, כי העורר היה שותף מלא לכל מעשיו של נפתלייב, ובכללם ההתפרצות לרכב וגניבת הארנק. זה האחרון מסר בהודעה שנרשמה מפיו בזו הלשון: "נסענו באוטו שלי ... נכנסנו לכיוון בית עלמין וראינו שם רכב מונית שחנתה במקום. ראינו שיש ארנק בתוך הרכב על הכיסא של הנהג. אני ירדתי מהאוטו וירון חיכה לי ... ניגשתי למונית, שברתי את החלון ... לקחתי את הארנק ... נכנסתי לאוטו שלי ונסעתי מהמקום".

תמיכה לגרסה זו מצויה, בהודעה שנרשמה מפיו של העורר עצמו, בה הודה כי "היום פרצנו לאוטו בחיפה", ובהמשך אישר את שובו של נפתלייב למכונית בה המתין לו, ואז בדקו שניהם את תכולת הארנק. העורר הוסיף והודה כי היה מעורב גם במשיכת הכסף באמצעות כרטיס החיוב הגנוב.

הנה כי כן, בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת כל הנטען על ידה בכתב האישום, ובכך היא עמדה בנטל המוטל עליה מכוח סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. השאלה הנוספת היא, כמובן, אם קמה במצב זה עילת מעצר. בנסיבות רגילות הייתי משיב על כך בשלילה, אולם שונה המצב בעניינו של העורר שבפני. לעורר זה עבר פלילי, והוא כולל, בין היתר, גם עבירה של פריצה לרכב. על זו האחרונה הוא נדון בחודש נובמבר 2005 למאסר ממש וכן ל-12 חודשי מאסר על-תנאי. והנה, לא חלפו אלא שבועות ספורים מאז ניתן אותו גזר-דין, והעורר נמצא שב וחוטא בפלילים.

העולה מכך הוא שהעורר הוכיח במעשיו כי בעת שהוא מתהלך חופשי נשקפת ממנו סכנה לציבור, ובעיקר לרכושו. לסכנה זו נדרש היה בית המשפט לתת מענה הולם, ולפיכך אינני סבור כי שגה בהחלטתו לעצור את העורר.

הערר נדחה.