בש"פ 7377/07 יהודה סבג נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי, בה נדחה עררו של העורר כנגד החלטת בית משפט השלום, ובה הורה על מעצרו עד תום ההליכים.

העורר עומד לדין בבית משפט השלום בירושלים. בכתב האישום (שהוגש ביום 9.8.05) נטען, כי ביום 2.8.07 בשעות אחר הצהריים

" החזיק הנאשם ואחר באופנוע השייך ל(פלוני) כאשר הנאשם יודע כי בפשע נלקח ... הנאשם התיישב על האופנוע כשראשו חבוש קסדה, אך בשלב זה זוהה בידי המשטרה. משהודע לנאשם כי הינו עצור, החל לברוח מהמקום ... הנאשם ברח לגינה סמוכה ושם נתפס".

בשל המעשים הנטענים הנ"ל מיוחסות לעורר עבירות של קבלת נכסים שהושגו בפשע (לפי ס' 411 לחוק העונשין) והפרעה לשוטר במילוי תפקידו (לפי ס' 225 לחוק הנ"ל).

במקביל להגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את העורר עד לסיום ההליכים, וזאת לאור עברו העשיר בפלילים ולאור העובדה שניסה להימלט מהשוטרים, כנטען כנגדו בכתב האישום.

צירופם של אלה – כך לטענת המדינה בבקשתה – "מלמד על מסוכנותו של המשיב לביטחון הציבור, ועל כי אין לתת בו אימון". בית משפט השלום (כבוד השופטת ע' כהן), מצא כי בניגוד לטענת ב"כ העורר, חומר החקירה עולה כדי ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר.

לנוכח עברו העשיר בפלילים – בעיקר עבירות רכוש ופריצה – ולאור העובדה שבעת ביצוע המיוחס לו תלוי היה כנגדו מאסר על תנאי של שמונה חודשים – שיהיה בר הפעלה אם יורשע – החליט בית המשפט כי קמה בעניינו של העורר עילת המעצר של מסוכנות, וזאת על אף שהעבירה המיוחסת לו הינה במהותה ובפרטיה עבירת רכוש.

מכוח אותם הנתונים, מצא בית המשפט כי לא תסכון לעורר חלופת מעצר, שכן עברו בפלילים מעיד עליו ש"לא ניתן לתת בו את האימון הדרוש".

ערר שהגיש העורר לבית המשפט המחוזי – נדחה. בהחלטתו אימץ בית המשפט קמא את מסקנות בית משפט השלום, הן לעניין קיומן של ראיות לכאורה, הן לעניין עילת המעצר והן לעניין אי היתכנותה מעיקרא של חלופת מעצר.

על כך שב ועורר העורר בערר זה שבפני. את טענותיו מכוון הסניגור הן לעניין הראיות לכאורה, הן לעניין עילת המעצר והן לעניין החלופה.

2.

עיון שעיינתי בחומר החקירה מעלה כי צדקו הערכאות קמא בקביעתן לעניין קיום ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר. טענות הסניגור לעניין זה יתבררו אל נכון במהלך בירור הראיות לגופן, אולם לא מצאתי בהן טענה השוללת קיומן הלכאורי של הראיות או המכרסמת ברמה משמעותית את תוקפן הלכאורי.

כך גם לגבי קיומה של עילת מעצר.

אכן, המדובר בעבירת רכוש שאינה מקימה כשלעצמה ומעצמה בלבד את עילת המעצר. אולם עברו המכביד של העורר בפלילים בכלל ובעבירות רכוש בפרט יש בו כדי ללמד על מסוכנותו לשלום הציבור (ר' בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268 (1998); בש"פ 317/06 אללוף נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 21.2.06); בש"פ 2153/06 סוס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.3.06); בש"פ 2666/06 בן חמו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 4.4.06); בש"פ 7083/07 מירס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.8.07)).

3.

על אף זאת, איני רואה עין בעין עם הערכאות קמא את סוגיית חלופת המעצר והצורך בבחינתה בעניין העורר דנן והמעשה המיוחס לו.

בעת בחינת מסוכנותו של נאשם יש לאזן בין המסוכנות הנודעת ממנו נוכח העבירות הספציפיות בהן הוא מואשם בכתב האישום גופו לבין הנסיבות הנוספות שיש בהן ללמד על מסוכנותו הפוטנציאלית.

אכן, עברו של העורר בפלילים מכביד. אולם באיזון המתחייב, יש לתת את המשמעות הנודעת לטיב המעשה המיוחס לו. המדובר בעבירת רכוש שאינה מן החמורות, ואשר נסיבות ביצועה הנטענות אינן ברף הגבוה של עבירות אלה. לפיכך, בנסיבותיו של העורר דנן קמה אמנם עילת מעצר, אולם לא ברמה המצדיקה דחיה על הסף של בחינת חלופה למעצר.

לאור זאת, אני מחליט לקבל את הערר ולהורות על החזרת הדיון לבית משפט השלום לבחינת חלופת מעצר ולקביעת התנאים בהם ישוחרר העורר בערובה.

בית המשפט יקיים הדיון האמור לא יאוחר מיום 19.9.07.

העורר ישאר במעצרו עד למתן החלטת בית משפט השלום.